בתשובה להמסביר לצרכן, 19/01/05 6:35
 |
|
 |
||
|
||||
 |
מי אמר לראסל שבמקרה כזה עדיף לשתוק או ש? מה שאני יודע זה שהוא דווקא פירסם בגאווה את הדוגמה שלו, או לפחות שלח אותה לפרגה (וזה הודה, בגוזמה דרמטית, שהדוגמה מורידה לטמיון את עמל חייו). |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אבל זאת היתה דווקא קבוצת כל הקבוצות ש*אינן* מכילות את עצמן (סליחה, שאינן גם איבר של עצמן). אלה שכן לא גורמות בעיה. לומשנה, העיקר שהגבוצה ניצחה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ניסיתי לרמוז לונטגשטיין. נדמה לי שראסל ניסה לפתח שפה לוגית כללית לתאר את העולם. וונטגשטיין אמר שיש בשפה המדוברת דברים שאנחנו מבינים אינטואיטיבית אבל אי אפשר להסביר/להגדיר באופן לוגי (כלומר עלידי דברים שמחוץ לעצמם) בלי להגיע לכשל לוגי (כמו סתירה). הפרדוקס של ראסל הוא דוגמה לכך. אפשר להבין מה זה קבוצה שהיא איבר של עצמה (הדוגמה הקלאסית: אוסף כל הרעיונות) ואפשר להבין מה זה קבוצה שאינה איבר של עצמה (כל קבוצה של אנשים, למשל). ולכן אפשר להבין מה זה קבוצת כל הקבוצות שאינן איבר של עצמן. אבל זה בשפה המדוברת והאינטואיטיבית. כשאתה מגביל את עצמך ללוגיקה, ויש לך מושג שמוגדר עלידי עצמו ("איבר של עצמה") אתה תגיע לסתירה. אז שמבקשים ממך להסביר מה זה, כל מה שאתה יכול לעשות זה להביא דוגמאות נקודתיות אבל לא ממש להסביר/להגדיר. במצב כזה, להבנתי, ויטגנשטיין הציע לשתוק. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |