בתשובה לראובן, 17/01/05 10:05
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אתה עושה קריקטורה מהטענות שלי, וזה כמובן בסדר גמור, אבל זה משאיר אותי תמה אם לענות לך ברצינות או להסתחבק איתך. אנסה בכל זאת משהו לעניין: לטעמי, מצפון ורגשי אשמה הם לא רק משהו סביבתי שצריך לחנך אליו, אלא חלק בלתי נפרד מהיצור האנושי. לפי התפיסה שלי, גם האדם הקדמון מאד עינה את עצמו במשחקי what-if רטרואקטיביים ("אחחחח, אם רק הייתי אורב לאנטילופה מאחרי השיח הדרומי ולא ליד האבן ההיא", "גרררר, היפה ההיא משבט דוב המערות בטח לא היתה אומרת לי "לא" אם הייתי לובש את פרוות השועל", "חרמפפפ, לא הייתי צריך להגיד לצ'יף מה אני חושב על הקרחת שלו" - כאלה). _____________ פרסום שנת הלידה שלי נועד להבהיר שכשאני מדבר על האדם הקדמון, אני מדבר מנסיון אישי. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
קריקטורה? זה לא היה מכוון, אני דווקא רציני כאן. יש פה רעיון מעניין- ייסורי המצפון נועדו להכאיב לך כאשר האקט בפועל *לא* הכאיב לך. לפני כמה זמן היה דיון באייל על חינוך ילדים -בעד או נגד להחטיף להם. אחד מהטענות בעד היה שככה אנו מלמדים אותם מה מסוכן. אמר מישהו ( אביב י אאלט) שאין צורך להעניש ילד שנוגע בתנור חם, הוא כבר יבין לבד לאחר פעם פעמיים. אבל מה קורה לילד שנגע אלף פעמים בתנור קר, וההורה רוצה שיבין שתנור זה מסוכן משום שהוא *עלול* לגרום כוויה? העונש (או הנזיפה) באה לקבע אצל הילד את הקשר "תנור - מסוכן" ללא צורך בניסיון חיים עשיר ומצולק. אולי רגש האשם נועד1 כדי לחזק את ההתניה של "יש להימנע מהסיטואציה הזאת להבא" מעבר לכאב הפיסי של ציפרוני הטיראנוזאורוס 2, שאולי נמנע הפעם. עדיין, מתקבל הרושם שכדי שרגשי האשם יעבדו, משהו צריך לנתח את הסיטואציה ולהגיד "אופס, פה היתה שגיאה, שחרר ניטרוסאמינים3 לאיזור ברוקה 4". הקשר בין כאב פיסי ויסורי מצפון הוא מאוד רופף כאן. זה לא כמו הכאב המסנוור שאני מקבל כשאני בועט בפינת המיטה ברגליים יחפות, ללא רטרוספקטיבה וללא אינטרוספקטיבה : מכה-כואב. 1 פעם שניה שאני כותב "נועד" אבל אני לא מקבל את ההשלכות הטלאולוגיות של השימוש במונח, אני משתמש בו בהשאלה. 2 כן, אני יודע, 60 מיליון שנה, גם זה בהשאלה. 3 בהשאלה 4 ראה 3 |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ודאי שלא התכוונתי לומר שיש הקבלה מלאה בין כאב לבין חיבוטי הנפש הרטרואקטיביים. למעשה, טרחתי די הרבה לנסח את מה שרציתי להגיד כבר במאמר, כך שאין טעם שאחזור על זה, אבל זה בעצם די דומה למה שאתה אומר. החלום הרטוב שלי בהקשר הזה הוא שיגלו משפחה של חומרים דמויי אנדורפינים שיש להם השפעה בכיוון שיכוך ייסורי מצפון או רגשי אשמה, ושחומרים אלה יהיו ייחודיים לבני אדם1. את צעקת החדווה שלי תשמע עד המשרד האפלולי שלך, לא משנה איפה הוא ממוקם. __________________ 1- בניגוד לאנדורפינים שמשותפים להמון בעלי חיים, כולל יונקים ועופות - בקרוב בטח אזכיר את זה כשאדבר עם האלמנה ואביב על כאבים אצל בעלי חיים, באחד הפתילים שבטח יתפתח כאן. תזכיר לי לשלוח דואר לאסף עמית כשזה יקרה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הניחוש שלי הוא שהחומרים הללו לא יהיו ייחודיים לאדם, אבל המסלולים שבהם הם יעבדו, ככל הנראה כן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נחכה שימצאו אותם, ונראה :-) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
והניחוש שלי (ככימאי), שאין חומרים כאלו וגם לא יהיו, משום שתחושות אינן מתרחשות באתר פעיל של אנזימים אלא מבוססות על עיבוד מידע. אומנם יש חומרים כימיים שעשויים להמריץ או להאט תהליכים, אבל לרוב השפעתם היא בתקשורת ולא בסוג המסר, משום שהם פועלים על איזור נרחב ולא על מערכת עיבוד מסוימת באופן סלקטיבי. לדוגמא יש חומרים בעלי השפעה הרסנית על תפקוד המוח (כמו LSD) הגורמים לפתיחת ערוצי תקשורת בין יחידות שאינן אמורות לתקשר במצב תפקוד נורמלי. בהשפעתם זורם המידע למקומות שאינו צריך כמו למשל "העברת תמונה למרכזי שמיעה והעברת קולות למרכזי חוזי. כתוצאה מכך נגרמות תחושות של "אני רואה קולות" "אני יכול לעוף" וכו'. כשרמת החומר גבוהה "הכל משדר" והתוצאה - בלגן גדול וכשרמת החומר דועכת מתנתקים הקשרים הלא רצויים והמכונה חוזרת לעיבוד מידע כפי שהיא התרגלה בתהליך הצריבה של הקשרים מתוך התנסות ולמידה. יש חומרים שאינם מתפרקים בנקל וערוצי התקשורת שנפתחים ונסגרים גורמים לשינוי מהותי במוח. אחדות מפיטריות ההזיה גורמות לתופעות אלו שאינן הפיכות לגמרי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה מוכן לפרט את כוונתך ב"תחושות אינן מתרחשות באתר פעיל של אנזימים אלא מבוססות על עיבוד מידע"? תחושת כאב במפורש מושפעת ע"י אנדורפינים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רוב המטאבוליזם מבוסס על איזון בין פעולה של אנזימים המבצעים פעולות כימיות מנוגדות (למשל: אנזים אחד מחבר שתי מולקולות וההופכי מנתק אותן) לעיתים מופר האיזון עקב מחלה ואז התרופה יוצרת איזון ע"י שיבוש זמני לפעולת אחד האנזימים. לעיתים הגוף אינו מיצר חומר חיוני עקב תקלה ואז ניתן לספק תחליף.(למשל אינסולין לחולי סוכרת ודופאמין לחולי פארקינסון). מובן שהמוח מושפע מפעילותם של חומרים כימיים. אבל פעולתם דומה להשפעה של מגבר או אקולייזר על שיר - משנה את העוצמה או את הגוון של הצליל אבל לא מחליפה את המילים. שום מגבר לא יהפוך שיר עצוב לשמח. כך גם התרופות. לכל היותר אפשר להשתיק תחושות מסוימות אבל הדבר גורם לתחושת ריקנות ולא גורם לשום משמעות חדשה. בדיון קודם דובר על רגשי חרטה ו"מצפון" אלו תחושות מורכבות שנובעות מפעולות של השוואה בין מצבים, שימוש בחוויות עבר שנשלפות מהזיכרון, ניתוח והפעלת שיקול דעת וכו'. תרופות אינן יכולות להחליף תהליכים לוגיים ואולי טוב שכך, שאחרת היו מופיעות תרופות שמטרתן לגרום לאנשים להיות יותר חכמים, לבטל דחפים, ולהחליף רצונות, אהבות, שנאות, נטיות מיניות, פחדים, וכו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שיתוק או עירור של מסלולים יכול בהחלט להשפיע על דברים כמו אלה שציינת. במצבים מסוימים, תרופות יכולות להשפיע על יכולות קוגניטיבית (לפונקס בחולי סכיזופרניה, ממנטין בחולי דמנטיה, ואפילו תרופות נוגדות דיכאון בחולי דיכאון), הן יכולות לבטל או לצמצם באופן ניכר דחפים (למשל: תרופות ממשפחת SSRI וחולים עם הסתמנות טורדנית כפייתית), הן יכולות לצמצם רצונות או להגביר את הרצייה (שוב, לדוגמא, לפונקס בחולי סכיזופרניה), וכמובן הן יכולות לצמצם פחדים באופן ניכר ואפילו להעלימם לעתים (בנזודיאזפינים בחולים חרדתיים). |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |