 |
|
 |
||
|
||||
 |
אחד מסיוטי הילדות שלי ( ותירוץ מצויין למצב הנפשי שלי היום), היה תיקון האופניים. כמו כמה עדויות כאן, גם אבא שלי הוא תיקונציק מהזן הישן, ששום דבר מכני או חשמלי אינו זר לו. כשהייתי בן 12 בערך, החלטתי שאם אבא יכול גם אני יכול לתקן פנצרים. כמובן גם אני "הסתכלתי על אבא שלי" הרבה עד שהרגשתי שתפסתי את הפרינציפ. כל מי שתיקן פנצר באופניים יודע שצריך לשלוף את הפנימית מה"חיצונית", להכניס את האיזור החשוד לקערת מים ולאתר את החור על פי הבועות. אחר כך מדביקים את התלאי, ומחזירים את הפנימית למקום. טריוויאלי. הבעיה היתה לשלוף את הפנימית. אבא שלי היה מחדיר שני מברגים בין החיצונית למתכת של הגלגל ובפעלות מנוף פשוטה היה מסיר את החיצונית. כשבאתי אני לבצע את הפעולה, המברגים היו צובטים חתיכה מהפנימית. במקרה הטוב לא קרה כלום, אבל הרבה פעמים הייתי מגלה שייצרתי פנצר נוסף. גם זה לא נורא, אפשר לתקן שניים במחיר אחד. הבעיה האמיתית התחילה כשבאתי *להחזיר* את הצמיג . גם כאן, צריך להשתמש במינוף המברגים בשביל סוף התהליך, וגם כאן המברג היה צובט את הפנימית. ממש כמו השועל בכרם, הפנימית חזרה מפונצרת כלעומת שבאה. תהליך התיקון יכול היה לגרור שנים או שלושה מחזורים כאלה, כשכל פנצר היה גורר עוד שלושה נספחים עד שבדרך נס הייתי מצליח להחזיר את הפנימית בלי לצבוט צביטה נוספת. הייתי גומר את התיקון מותש ומדיף ריחות של גומי, דבק מגע וטלק ( כידוע, הצמיגים מכילים אבקת טלק כדי להקטין הצטברות של חשמל סטטי). לימים, קלטתי את העניין - אבא שלי כנראה באמת אמן בעניינים הללו, בני תמותה רגילים משתמשים בידיות של כפיות, שהם עגולות וגם אם הפנימית נצבטת, לא נוצרים חתכים. חוץ מזה, באיזה שהוא שלב, הביאו לי מחו"ל ספרון קטן "תקן אופנייך בקלות!" שנועד לשפר את היכולות שלי בתחום. עוד פתח לתיסכולים. בעוד אני הייתי מבצע אקרובטיקה לא קטנה כדי לחזק את ברקס היד ( ביד אחת צריך להצמיד את הגומיות לגלגל, ובשניה צריך למתוך עם פלייר את ה"גיד" וביד השלישית להדק את האום הרלוונטי) היו שני WASPים אמריקאים לבני טי שרט ומגוהצי גינס, מצולמים כשהם מבצעים פעולות כאלו ואף קשות מהם, עם חיוך דוגמני מרוח על פניהם. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אני הייתי משתמש בידיות של המפתחות השוודים שאיתם הייתי פותח את האומים של הגלגל. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לאבא שלי היה מין מכשיר מיוחד שתופס את הצמיג בצד אחד ואת אחד ה''שפיצים'' בצד השני, כך שזאת לא היתה בעיה. אבל כשיום אחד פירקתי את הטיימר של המצלמה שלו כדי לראות את הבפנוכו, נוכחתי שאין שום אפשרות להרכיב אותו בחזרה. הציר של גלגלי השיניים היה מוחזק בין הקופסא למכסה, כך שברגע שהמכסה פורק כל גלגלי השיניים קרסו פנימה לערמה מבולגנת אחת. איך מרכיבים את המכשיר המפלצתי הזה מלכתחילה נשאר בסימן שאלה גדול מבחינתי עד היום. סופו של סיפור, אם אתם מוכרחים לדעת, הוא שהטיימר פשוט ''נעלם'' והשוטה הקטן הכחיש כל קשר לעניין, אלא מה. אבא שלי התהלך שנים ארוכות עם חידה לא פתורה משלו (הוא לא היה מאלה שמאבדים דברים). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עד היום כל דבר שפירקתי הצלחתי להרכיב מחדש. ואם אתם לא מאמינים, תשאלו את עוזי על מכונית המשטרה שלו. בדקתי, אין בפנים שוטר! בעצם, נדמה לי שאת המכונית לא הצלחתי להרכיב. וגם את השעון החום עם שני הקפיצים מאחורה. אבל את כל השאר כן (נדמה לי). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תן לי לנחש: הוא מעולם לא נזקק לקוצב לב. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא, אני לא חושב שהייתי מעיז לפרק את *זה*. בחייך, הוא היה עלול להתעורר בזמן שאני משחק עם החוטים, ולכעוס על שאני שוב משתמש במברגי השענים שלו שאני אף פעם לא מחזיר למקום. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לאור הנתונים שמסרת לאחרונה, קשה לנו להאמין שתקופה שבה היה דבר כזה שנקרא ''שוטה קטן'' התקיימה אי פעם (ובכל אופן ברור שאם היתה תקופה כזאת, היא התרחשה לפני לידת רובינו ולכן אין לנו גם כל אפשרות להוכיח או לסתור את טענת קיומה). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אורי פז ישמח להסביר לך שההיסטוריה לא התחילה כשנולדת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כולה 5761 שנים הבדל, לא משהו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בארון החשמל בביתנו לא היו נתיכים אלא "פקקים" מחרסינה. כשנשרף פקק אבא נהג לשלוח אותי בחושך לקצה השכונה להזעיק את קלמן, חברו מהעבודה, שהיה מגיע עם חוט להט רזרבי שכרוך סביב חתיכת קרטון. למרות שהייתי בעיקר מרותק למספר הכחול שעל ידו של קלמן, למדתי ממנו את העסק, ובגיל 11 כבר תקנתי פקקים שרופים לבד. לתיקון אופניים הכניס אותי יפה אחי הגדול, שטרח והסביר לי שוב ושוב, שלמרות שיש לי הבנה טכנית טובה וידיים עם רגש, לא יצא ממני מתקן אופניים, "אתה חלשלוש צמחוני שלא אוכל כלום חוץ מוופלים ושטויות, ובאופניים הכי חשוב זה לסגור את הברגים חזק." בענין הזה דווקא היינו חלוקים, אחרי שלצערי הוא סגר לי כמה פעמים באופניים ברגים כ"כ חזק שלא יכולתי לפתוח. שלא לדבר על המקרים שהוא סגר כה חזק שבסוף הברגים החליטו להתמרד והתחילו להסתובב לו מחדש עם הברגה אכולה. , כשאחי קנה את הלמברטה מיהרתי להירשם אצלו לקורס מזורז בהשחלת כבל הילוכים וכבל מעצור. בעיקרון למי שלא מכיר, מדובר בהרבה גריז וסבלנות. כשסוף סוף היה לי אופנוע הונדה קטן משלי בגיל 16 די מהר ידעתי עליו ממש הכל, זאת אומרת מערכת החשמל, פלגים, פלטינות, וכל תקלות הדרך האפשריות, הכל, חוץ מאותה קופסה שחורה שנקראת מנוע. השמועות אמרו שבתוך הקופסה הזו יש חלקים הנושאים שמות מעוררי כבוד כמו רינגים וטלטל. אבל ההזדמנות לברר מה יש בפנים לא איחרה להגיע. זה קרה כשהמנוע נתפש אחרי התחממות יתר בקיץ בירידות לכנרת. (האפקט אגב היה כמו בלימת חירום, ואני עפתי לשיחים בצד הכביש). עכשיו לא היה לי מה להפסיד. הרגשתי כמו ליאונרדו בניתוחי המתים שלו, כשפרקתי את המנוע לגורמים בעודי חושף את סודות הקלץ' ושאר המסתורין הפנימיים, מגלה שמה שסחב אותי במשך חודשים בנאמנות של סוס (חצי סוס ליתר דיוק) זו בוכנה קטנה ומסכנה. למחרת לקחתי את הצילינדר לחריטה וגם קניתי רינגים חדשים. והכל היה מוכן ליום הגדול של האוברול הראשון בחיי. הזמנתי את אילן שיעזור לי, ויחד חיברנו את כל החלקים המפורקים וסגרנו והדקנו את הברגים, רק כדי לגלות שתי דקות אח"כ שנשארו בדלי שני רכיבים "מיותרים". למחרת התחלנו את כל הענין מחדש, פירוק והרכבה, הפעם עם שני החלקים מהדלי, אבל האופנוע לא הניע. רק אחרי שנקעתי את הרגל מבעיטות בקיק-סטרטר מחלתי על כבודי, והלכתי לקרוא לחיים שהיה הילד הכי מפותח בכיתה (הוא נשאר כיתה לפחות פעמיים) והמומחה מספר אחת לאופנועים באיזור. חיים תיחקר אותנו, שאל אם עשינו כיוון טיימינג ונשף בבוז כששאלתי מה זה בכלל טיימינג. הוא דרש שנפתח מחדש את המנוע, כשהפעם הוא יפקח על התהליך. אחרי יומיים מפרכים עבורנו של הרכבה ופירוק זה היה די מדכא. ניסינו להעיר לו משהו בענין, אבל הוא הזדקף ואמר: "אני המכונאי פה". מה יש לדבר, אחרי שסיימנו האופנוע הניע מכה ראשונה. יצאתי לנסיעת מבחן. האופנוע נסע מצוין, רק שאחרי חמש דקות שמעתי רעש מוזר, כשהבטתי למטה ראיתי ענן סילוני שמנוני ואפור יוצא מתחת לרגלי. עצרתי בבהלה והמשכתי ברגל. אח"כ הסתבר לי שכשהרכבתי את הקרטר (מיכל השמן) לא סגרתי מספיק חזק את הברגים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
והיום אתה מפרק חופשי כלים כבדים ? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
היום אני עסוק בתיקון של דברים (לא מכניים) שאחרים פירקו, אבל מהדו- גלגלי התרחקתי, רכב בשבילי זה משהו שלוקח אותי מא' לב'. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם אני חשבתי על זה. אפשרות נוספת: מודרניסט. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אל"פ, למרות שכמה מחברי הטובים הם פסיכולוגים... מוכן להרחיב בקשר למודרניסט? אם לא בתגובה, גם מאמר זה בסדר:) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אלי''א, אבל אולי הוא התכוון לפוסט-מודרניסט מהסוג שעושה דקונסטרוקציה לכל מה שלא זז. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש זרם של מודרניסטים (לפעמים קוראים להם ניאו-מודרניסטים. אם תרצה, פוסט-פוסט-מודרניסטים), שמקבל את הביקורת והדה-קונסטרקציה הפוסט-מודרניסטית, וטוען שאפשר לבנות מחדש את המודרניזם בהתחשב בביקורת הזאת. בד"כ הם מבחינים בין "הסבר מדעי" לבין "הבנה". שמות שקשורים לאסכולה הזאת הם אפל, גדמר ואולי גם הברמס וטיילור. אבל מעבר לקווים מאוד כלליים, אני באמת לא מכיר את הרעיונות שלהם. מאמר באייל? אמאל'ה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חביבי, לא מקבלים פתיל כמו זה שמתחיל בתגובה 274212 ללא מחיר. פעם הבאה אל תחשוב לפני שאתה מגיב. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הפתיל שהפנית אליו הוא בעיניי מהמוצלחים בתולדות האייל, אם כי קצת מביך אישית. מילא, עוד צלב שנגזר עלי לשאת. לא הצלחתי להבין את הקשר לכאן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נוצרת ציפייה/רצון לשמוע את דעתך ביתר פירוט. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הבנתי. תודה שאתה כותב את זה כאן. אבל תודה שמאמר באייל זה עניין מפחיד מאוד. אני מתבונן במאמר של שכ"ג: מאמר מוצלח במיוחד, שכשקראתי חשבתי שהבנתי אותו. אני אפילו מכיר קצת דיונים בנושא. ובכל זאת, חצי מהתגובות שם עוברות לי מעל לראש. אני חושב שעדיף להשתפשף קצת על מעריב או ידיעות לפני שמעזים לשלוח מאמר לאייל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
צב''ר (למשפט האחרון שלך). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תרגע. חצי מהתגובות עוברות גם מעל הראש שלי, אבל הן בגובה כזה שבקושי שומעים את הבום. אה, ועכשיו אני גם אוסיף תגובה בחוּם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מקסימום יקרעו אותך לגזרים, יחשפו אותך כההידיוט המושלם שהינך, יהפכו אותך לבדיחה קבועה ואת השם שלך לשם נרדף לאווילות, יומרנות ומגוחכות, ובאופן כללי ידרגו אותך מאוד גבוה בסולם "אורי פז". ממה כבר יש לפחד ? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שטויות, אני כתבתי פעם מאמר טפשי ורצוף שגיאות. תוך 5 תגובות שוכחים לך את זה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה צודק. זה התסביכים הפרטיים שלי. עכשיו עולה בדעתי שאחרי שאני עשיתי מזה כזה עניין, יהיה לי עוד יותר קשה לכתוב משהו. הייתי צריך ללמוד טעם טוב מגרושו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה סתם נעלם יום אחד (או בהדרגה), או שזה בעקבות חוויה מסויימת ? (לא מנסה לחטט, סתם אוסף את הסטטיסטיקה הלא מייצגת בעליל הפרטית שלי. לא צריך פרטים). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
''כשאתה במכונית, מצוי אתה כל הזמן בתוך תא...בנסיעה על אופנוע נעלמת המסגרת. אתה נמצא במגע הדוק עם הכל. אתה בתוך המתרחש ולא עוד צופה בו בלבד, ותחושת הנוכחות היא מהממת.אותו בטון החולף בזמזום כחמישה-עשר סנטימטר מתחת לכף-רגלך הוא הדבר הממשי...'' (זן ואמנות...) זו הייתה חוויה מסוימת. יום אחד פגשתי את הבטון וזה הכאיב (עד היום נשאר משהו). המשכתי לרכב אבל הכיף נעלם. כבר לא העזתי להשכיב בסיבובים בלי חשבון ולהצמד למשאיות במרחק אפס כדי לתפוש כיס אויר. בגוף, או ביתר דיוק בשלד, נצרבה תודעה של השבריריות והזמניות שלי. מכאן והלאה זה דעך לאט והתפוגג. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ושאלה אחרונה, תרגיש חופשי לנפנף אותי. על איזה אופנועים רכבת בעיקר ? עסקת הרבה/מעט/בכלל לא ברכיבת שטח ? באיזה גיל (בערך) קרתה התאונה ? (טוב.. שלוש. אבל אחרונות. נשבע.) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא רוצה לנפנף אף אחד, פשוט הטעם הטוב רומז לי לעצור עכשיו. אתך הסליחה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נהדר! מצד אחד, אני מתבייש על ההשתפכות הפתטית שלי על תיקוני פנצ'ר, לנוכח מלאכת המחשבת האנקדוטית הזאת. מצד שני, אני מרוצה שהתגובה שלי גררה אותך לכך. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |