בתשובה להאייל היפאני, 08/01/05 16:15
 |
|
 |
||
|
||||
 |
לא הייתי טורח כלל להגיב על הידיעה לו הייתה מקרה בודד של טעות בתוך ים של משפט וצדק. הצרה היא שהמקרה הזה רק מתווסף לתוך ים של עוולות שבנויות על אותה "הודאה" בחקירה המשטרתית, ואמנה אחדות מהן. העוולה הראשונה היא פרשת "כנופיית מע"ץ". קבוצת אנשים הודתה לאחר חקירה קשה מלווה אלימות והשפלות, במעשי הצתה שלא בצעה. כל חברי הקבוצה הושלכו לכלא לשנים רבות, למעט אחד שהיה חזק מספיק כדי לא להישבר בחקירה. לימים, לאחר שנים רבות, התברר שלא הייתה שום ראיה לכך שהאנשים האלה בצעו את המעשים, והם זוכו ושוחררו. לא ידוע לי שאותם "חוקרים", ובראשם אותו קצין משטרה בכיר ש"הצטיין" גם בפרשת המתנות של משפחת נתניהו (שהתאפיינה אף היא בחקירות ארוכות וחסרות תכלית של החשודים), הואשמו בתקיפה ונענשו, למרות שלדעתי היה אפשר להוכיח זאת גם מבלי לסחוט מהם "הודאה". המקרה השני הוא המקרה של ברנס. שוב הורשע אדם על רצח ואונס בגלל הודאה במשטרה שנסחטה באלימות ובאיומים. לפני שטפלה בברנס ניסתה המשטרה להצמיד את הרצח והאונס לאדם אחר – ביכונסקי, אך הוא היה חזק מספיק כדי לא להישבר בחקירה, והמשטרה מצאה אדם חלש ממנו שיתאים לשיטות "מציאת האמת" שלה. כזכור, הורשע ברנס, ישב שנים רבות בכלא, אחר כך קיבל חנינה ושוחרר, אך בגלל התעקשותו, זוכה לבסוף זיכוי מוחלט. "רוצח" אחר שוחרר בירושלים (במקרה זה לא זכורים לי שמות) , לאחר שבמקרה התגלה הרוצח האמיתי. וישנו המקרה של רצח ואונס חנית קיסוס בנגב. במקרה הזה הורשע בדואי תושב הנגב (אדם עם פיגור קל), על סמך הודאתו במשטרה (ה"סיוע" במקרים אלה הוא תמיד "שחזור", מעין הצגה שמביימת המשטרה לאחר ששברה את החשוד. כך בדיוק היה גם במקרה ברנס.). הרשעתו אושרה בבית המשפט העליון. על פניו מדובר כאן בעיוות נורא של הצדק. "הודאתו" של הנאשם כללה את מקום הסתרת הגופה. המשטרה הייתה בטוחה שהגופה נמצאת באתר הפסולת דודאים, ולכן הכניסה ל"הודאה" את הפרט הזה. בסופו של דבר לאחר כמה שנים נמצאה הגופה במקום אחר לגמרי (שוב. הזיהוי הזה באמצעות ההנדסה הגנטית, שמפריע למשטרה להמציא סיפורים). בכל זאת קבלו השופטים כולל שופטי בית המשפט העליון את ההודאה הזאת, כאילו ייתכן שאדם ישכח היכן טמן גופה, ויזכור מקום אחר. ישנן בודאי מקרים רבים אחרים כאלה, ואין לי ספק שחפים מפשע רבים יושבים בבתי הסוהר, אך די במקרים האלה כדי להסיק שמנגנון ההרשעה באמצעות ההודעה במשטרה + ה"סיוע" הוא מנגנון מעוות שהגיע הזמן לבטלו. אם נאשם אינו מודה במשפט, תתכבד המשטרה ותמצא ראיות. ההודאה במרתפי המשטרה עצמה צריכה לשמש לא ראיה ראשית אלא אולי סיוע ולא סיוע בעל משקל רב. במשפט העברי, אגב, אין להרשיע אדם על סמך הודאתו אפילו אם הודה בבית המשפט. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
"מסתמנת פשרה בתביעת הפיצויים של חברי "כנופיית מע"צ": המדינה תשלם כ-12 מיליון שקל לחברי ה"כנופיה", שהודו בהצתות שלא ביצעו לאחר שהמשטרה עינתה אותם." מעריב: http://www.nrg.co.il/online/1/ART/851/172.html |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני יודע שאתה לא אוהב את רשויות החוק במדינה, ואני בטוח שיש לך סיבה טובה, הבעיה היא שגם אם בגרעין הביקורת שלך מצויות טענות נכונות הרי שברגע שאתה מוסיף דמגוגיה לדבריך אתה מפחית מערך הביקורת. אתה יכול לוותר על משפטים כגון 'המשטרה תופסת את האדם הראשון שעבר במקרה' או 'מרתפי המשטרה'. אני לא מכיר אף 'מרתף משטרה' שם נגבות הודאות. אם אתה מכיר מקום כזה אתה מוזמן לעדכן אותי ואם לא אז אולי כדאי להתרכז בנתונים העגומים גם כך. זה שאני אצמיד לכל חשוד את התיאורים 'שתום עין, מכוער ומדיף ריח רע' לא יהפכו אותו לחשוד יותר. לגבי המקרים שהצגת, שים לב שכל הפרשיות האלו התרחשו לפני כעשרים שנה בתקופת האבן של משטרת ישראל, יהיה לך קשה הרבה יותר למצוא מקרים של סחיטת הודאות בעשר השנים האחרונות. זה לא בגלל שהמשטרה בתקופת הרנסס עכשיו, מקסימום ימי הביניים, אלא שכיום לא תמצא חוקר שמשתמש באלימות. בעבר, נהלי החקירות היו בדיחה. בתחנת באר שבע למשל, חוקר שהיה מצליח ל'הוציא' הודאה מחשוד היה מקבל מענק כספי מקופת התחנה. היום לא תמצא דברים מסוג זה משתי סיבות מרכזיות. אני לא מכיר חוקר שיסכן את עבודתו רק על מנת להוציא הודאה, המדיניות החקירתית פחות נסמכת על הודאות ויותר על איסוף ראיות מסביב לחשוד. זכות השתיקה וההקפדה על איסור שימוש באמצעים פסולים הביאו בסך הכל את ההודאות למעמד של מצרך נדיר שלא מסביבו נבנית החקירה. לגבי שחזור, אולי אתה צודק לגבי המקרים הישנים אותם פירטת, אני לא הייתי שם ואני מניח שגם אתה לא. כיום המדע הפורנזי נמצא ברמה כזו שהופכת את 'זיוף' השחזור לפעולה בלתי אפשרית. בדיון אחר נגעתי בחלק מהרעות החולות אשר מצויות במשטרה בכלל ובאגף החקירות בפרט. לא צריך להמציא בעיות, ישנן מספיק כאלו אמיתיות. אני קורא שוב את הפסקה האחרונה בתגובה שלך ומקווה שבתגובה הקצרה הזו הצלחתי להסביר לך כמה אתה רחוק מהמציאות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
השימוש בביטויים ''החשוד הראשון'' או ''מרתפי המשטרה'' בא לתאר את העובדות שהבאתי או מעשים דומים להם ''בצורה ספרותית'', ובשום פנים אין כאן האשמה של המשטרה בדברים שאינם קיימים. לא מדובר בדמגוגיה, וחבל שאני צריך להסביר דברים טרוויאליים כאלה. לגבי ההפרדה בין מה שהיה פעם ובין מה שקורה עכשיו, הרי לפחות הסיפור על אותו רוצח ירושלמי ששוחרר בעקבות תפיסת הרוצח האמיתי הוא סיפור חדש יחסית כמו הסיפור על הנרצח הבריא והשלם מהימים האלה. גם הסיפור על חנית קיסוס אינו כל כך ישן. אולי בכל זאת החמצתי את ההתפתחות החיובית בזמן שאותה ציינת. אם זה בכל זאת כך אני מברך על כך, אבל מטיל ספק גדול. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה יכול להטיל ספק גדול, ובמקרה שבו משטרת ישראל עומדת על הפרק אני לא מאשים אותך. מצד שני, אולי החמצת את ה'התפתחות החיובית' היות ואתה לא יודע מה באמת קורה בחדרי החקירות. לגבי פרשת חנית קיסוס, אני מודה שאיני יודע דבר מעבר למה שפורסם בכלי התקשורת. עדיין מדובר במקרה בן יותר מעשור שזה פרק זמן משמעותי בהתפתחות המשטרה. אל תשכח שהחשוד היה ערבי, למרבה הצער בקרב שוטרים רבים יש מוסר כפול ביחס לטיפול ביהודי או ערבי, במיוחד אם דובר בבדואי. ישנן קבוצות אוכלוסיה שלא נתפסות כ'איום' בצורה של תביעות משפטיות או הכרת החוק. אם תתפס למקרה בודד שהגיע לתקשורת בנוגע לחשוד ששוחרר לאחר שנתפס הפושע האמיתי אתה עושה עוול כפול. מצד אחד, גם אם השאיפה היא כזו (נניח), הרי שלא יכולה להיות מערכת חופשיה מתקלות לגמרי. אני דווקא לא מתרגש מכך שזה קורה אלא מהעובדה שהנטיה של המערכת היא לא להסיק מסקנות ואף להעניש במידת הצורך אלא לטייח ולהשתיק. עוול השני הוא שבכך שאנו נתפסים לידיעות תקשורתיות, אשר מנסיון אני יכול להבטיח לך שבהרבה מן המקרים הן רחוקות מהמציאות, אנחנו מתעלמים ממקרים של ''סתם'' עניים, בני מיעוטים, עובדים זרים שנדרסים ללא כל יכולת מנטלית או כלכלית לתקן את העוול שנגרם להם. אחרי שכל זה נאמר אני יכול להבטיח לך שעל כל מקרה שתציג בו נענש אדם על לא עוול בכפו אני מסוגל להעמיד מקרה בו שוחרר לחפשי עבריין בגלל סלחנות יתר של בית המשפט. מה שאני מנסה לומר הוא שלא כפי שאתה חושב, לא מספיקה הודאה של חשוד בתוספת איזה חיזוק מגוחך להכניסו לכלא וכן, בית המשפט לא אוכל כל מה שהמשטרה אוספת ובמקרים רבים בדיוק להיפך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מקרה שבו משוחרר עבריין שעשה מעשה, בגלל שלא היו הוכחות כנגדו, הוא טרוויאלי מובן מאליו, ואינו כל כך מעצבן. לעומת זה מקרה שבו מכניסים מישהו שלא עשה מעשה לכלא בגלל ש''כן נמצאו ראיות כנגדו'' הוא מעשה מעצבן ומקומם בעליל, ולכן העובדה הזאת אינה כה חשובה לענייננו ואני מתפלא שמצאת לנכון להביאה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ממש לא לזה התכוונתי. התכוונתי למקרים בהם בית המשפט עושה שמיניות באוויר על מנת לשחרר פושעים ללא עונש. ישנם שופטים שמבצעים טעויות בצורה סידרתית. על טעויות אלו משלם הציבור ואותם שופטים חסינים מפני כל ביקורת. לפעמים אני נזכר בפרשיות מסוימות ומצטער שלא הייתי אמיץ מספיק (או טיפש מידי) על מנת לכתוב מכתבים שאולי לא היו משנים כלום אך היו גורמים לקצת רעש. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האם "האור המחטא" לא אומר שחשיפה מסוג זה היא חיונית, ויש לפתוח את המיקרים לטובת הציבור כמה שיותר? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האור המחטא במקרה זה בא בצורת כתבות חסרות בסיס שבדרך כלל משרתות בעלי עניין מצד החשודים או מצד המשטרה. כל תכליתן של אותן כתבות היא שקוראי וואלה או ווינט יוכלו לכתוב "איסה משטרה מתומתמת באמא שלי" ובזה תם העניין. הייתי בכיף משקיע וכותב לך על אותן פרשיות, בתמורה אולי תצא מאלמוניותך המוחלטת ותבחר ניק? על הוספת כתובת דואל נתמקח יותר מאוחר... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(כבר מתנצל - אני יודע שאתה לא אוהב התקטננויות כאלו, ומבין. התיקון לא מופנה אליך, אלא אל גוגל.) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פעם דב ידע זאת: תגובה 26086 דרך אגב, היה שלב ביניים בו הורשע אל-עובייד באונס אך זוכה מאשמת רצח. עוד פרטים על המקרה הזה ועל מקרים דומים אפשר למצוא באתר "דיון פומבי", המבקר את מערכת המשפט: |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |