בתשובה לאביב י., 08/01/05 2:50
 |
|
 |
||
|
||||
 |
בהנחה שתודעתן של תרנגולות ופרות אינה מגיעה לדרגה שיש להן תחושת ''אני'' ברורה, ובהנחה ששאלות חיים ומוות הן מעבר להשגתן השכלית המוגבלת, המוות כשלעצמו אינו בעל משמעות עבורן. בכלל, אותו ''רוע'' ששוחט אותן בסוף הוא זה שבזכותו הן זכו להיולד מלכתחילה. לא מדובר ב''תעשיית הרג'' אלא ב''תעשיית חיים'' - אמנם קצרים למדי, אבל חיים, של מליוני בהמות ועופות שאלמלא הייתי אוכל אותן בסוף לא היו נושמות אפילו פעם אחת. אני לא מוצא שום טעם בשאלה אם טוב היה לה לתרנגולת לא להיוולד כלל, לפחות לא עד שנפתור את שאלת המלאכים וחוד הסיכה. |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
(למען הסר ספק: אני לא מוצא שום טעם בשאלה אם טוב לתרנגולת שמיועדת לשחיטה. מבחינתי היא שניצל בכל שלבי מחזור החיים שלה). אם אלו הם הנימוקים, קל מאוד לצעוד צעד קליל למדי ולהגיד: לא מדובר ב"תעשיית הרג" אלא ב"תעשיית חיים" - אמנם קשים למדי, אבל חיים. אם אין להן תחושת "אני" ברורה וההשגות השכליות שלהן כה מוגבלות עד שאין בהן אפילו את היצר הבסיסי והטבעי ביותר ליצור חי (הרצון להמשיך לנשום), איפה הבעיה המוסרית בגידולן ב"תנאים קשים"? מדוע אתה חושב שיש להן "אני" סובל, אבל אין להן "אני" שרוצה להמשיך לחיות? אם אתה חושב שאין בעיה מוסרית כזו (כמוני), אתה לא קהל היעד של הפתיל הזה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
היצר להמשיך לנשום קיים אצלם, כמובן, אבל לא מתוך הכרת המוות אלא כאינסטינקט. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
SO? ניתן לטעון באותה מידה של הצלחה שהיצר של תרנגולת לנבוח בעצבנות כששוברים לה רגליים קיים אצלה, כמובן, אבל לא מתוך הכרת הסבל אלא כאינסטינקט. אני חושב שהנימוקים שלך לא פותרים את דיסונאנס ה-"אוכלים ובוכים" מלמעלה (בין אם דוחים אותם ובין אם מקבלים אותם כשלעצמם). | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |