בתשובה לגדי אלכסנדרוביץ', 04/01/05 22:27
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אם השאלה היא איזה חלק במוח מזהה את הכאב ומאיפה לאיפה עובר הזרם החשמלי הרלוונטי, אז אני לא הכתובת. אני חושב שהמקרה בו אתה מושך מיד את ידך מהקומקום הוא מקרה קצה של סיטואציה כללית יותר, שבמסגרתה קורה משהו שגורם לך כאב (במשמעותו הפיזית בלבד), הכאב מעצם היותו כאב גורם לך מצוקה או סבל (מונחים פסיכולוגיים), ואז אתה עושה כל מה שביכולתך כדי להפסיק את הכאב. במקרה של הקומקום, כל זה מתרחש מהר מאוד והכאב גם חולף במהירות ולא מותיר משקעים פסיכולוגיים משמעותיים (למעט אולי בפעם הראשונה שזה קורה), אך לדעתי אין סיבה להניח שהתהליך שתיארתי מדלג על שלבים כלשהם רק משום שזה קורה במהירות. גם אם אני טועה ויש פרק זמן מסוים שעד אליו תגובת המוח והגוף לכאב היא אינסטינקטיבית ואוטומטית לחלוטין, הרי שזה אופייני אולי לנגיעה רגעית בקומקום אך ודאי לא לסיטואציה הכללית יותר של כאב הנמשך יותר מחלקיק שנייה. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
כאן אנחנו נכנסים לשאלה במה מותר האדם מהחיות - כלומר, עד כמה החשיבה המפותחת וה''תודעה'' החליפה אצלנו את האינסטינקטים (והאם החיות מסתמכות על תודעה או על אינסטינקטים). בתחום הזה, מיותר לציין, ההבנה שלי אפסית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"כִּי מִקְרֶה בְנֵי-הָאָדָם וּמִקְרֶה הַבְּהֵמָה, וּמִקְרֶה אֶחָד לָהֶם--כְּמוֹת זֶה כֵּן מוֹת זֶה, וְרוּחַ אֶחָד לַכֹּל; וּמוֹתַר הָאָדָם מִן-הַבְּהֵמָה אָיִן, כִּי הַכֹּל הָבֶל. הַכֹּל הוֹלֵךְ, אֶל-מָקוֹם אֶחָד; הַכֹּל הָיָה מִן-הֶעָפָר, וְהַכֹּל שָׁב אֶל-הֶעָפָר" (קהלת ג' 19-20 כלשון הכתוב) "מִי הִגִּיד לְךָ, כִּי *מותר מהבהמה* אָתָּה? הֲמִן-הָעֵץ, אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל-מִמֶּנּוּ אָכָלְתָּ?" (בראשית ג' 11 עם תיקון דמגוגי) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה, אבל חשבתי שאנחנו העם הנבחר ואנחנו מותרים מהגויים, לא כל שכן מהבהמות (תגובה שמטרתה לעצבן את אורי פז, הקוראים (ובפרט אורי) מתבקשים להתעלם). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ברור שזה ברור, אבל כדי לכבות את המדורה הקטנה שהבערת לפני שמתפתחת כאן עוד שריפת קוצים: הפסוקים שארז ציטט מדברים רק על אספקט אחד של שאלת האדם והבהמה. כפי שעולה מהם, הכותב מתייחס שם רק לעובדה המצערת שמבחינה ביולוגית גם הבהמות וגם האנשים הם בני-תמותה. עצם זה שהכותב ראה לנכון לציין דבר בסיסי כזה מצביע על כך שנקודת המוצא שלו היא הכרה בהרבה מאפיינים אחרים שבהם יש לאדם מותר על הבהמה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם אני לא טועה, והסבירות שאני טועה לא קלושה, אינסטינקט ה''קפיצה'' בעת כאב עז כמו כוויה לא בא כלל מהמוח אלא משודר עוד לפני שהאות מגיע למוח ע''י מרכזי עצבים במסלול העברת האות (בחוט השדרה אני חושב) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טוב, תודה. לעומת נגיעות בקומקומים למיניהם, כאבם של האווזים, שאיננו רגעי כלל וכלל, מגיע לדעתי עד למוחם וגורם להם סבל רב וממושך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא מבוססת על ידע שיש בידיי, אך לדעתי אין בעיה להראות במחקר אותות עצביים, נוירוטרנסמיטורים מופרשים ותבניות מוחיות המשותפות לכאב אנושי וכאב אווזי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא לגמרי בטוח שבאמצעים טכנולוגיים אפשר להראות, למשל, הבדל מובהק ועקבי בין אדם שאוכל סחוג, מזיע וסובל לאדם שאוכל סחוג, מזיע ונהנה. גם אם אפשר, ההבדלים האלה יאובחנו לדעתי רק כאשר משווים בין שני יצורים מאותו מין, שמבנה המוח שלהם זהה בעקרון ולכן מספר המשתנים להשוואה נמוך יחסית. אני חושב שלפחות בינתיים, אין תחליף להסקת מסקנות באמצעות תצפיות התנהגותיות המלוות בכמה הנחות יסוד לגבי דמיון בסיסי שקיים ביני לבין זה שאני צופה בו. לפעמים זה עלול להטעות, כמו בסיפור הנחמד שלך על העגבניות, אבל אני חושב שברוב המכריע של המקרים המסקנות יהיו נכונות. תצפית על אווזים שעברו פיטום במשך כמה שבועות תראה שהם בקושי הולכים, בקושי מגיבים, פוחדים מבני-אדם ובפירוש מגלים כל סימן אפשרי לכך שמאוד מאוד רע להם. מי שמסוגל לצפות בזה ולטעון שזה רק נראה כמו סבל ומגעגע כמו סבל אבל בעצם מדובר באיזו ''תגובה אינסטינקטיבית'' ולא בסבל, חובת ההוכחה היא עליו. פיטום אווזים, אגב, נמשך בדיוק עד הנקודה ה''אופטימלית'' שאחריה רוב האווזים היו מתים מהמחלות שהפיטום גרם להם. אפילו המזוכיסט הגדול בעולם לא יהנה, לדעתי, מגסיסה איטית שמלווה במחלות פנימיות, קרעים בוושט וכיו''ב חוויות שכמעט כל אווז עובר במפטמה. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |