 |
האדם שמתפלל אל הא-לוהים בשעת מצוקה או צרה צרורה או לחילופין במצבו הנורמלי אכן דומה לילד שמתחנן ומבקש עזרה מהוריו הביולוגיים. שניהם, הילד והמתפלל, יוצאים מנקודת הנחה שההורים והא-לוהים חיים וקיימים. אחרת, אין עם מי לדבר, חלילה.
בפילוסופיה הכללית ישנן הרבה שאלות ותהיות על מהותה של התפילה. כמו למשל: איזה מקום יש לה בכלל בעולם? או, מהו היחס בין היצור הקטן הזה שנקרא אדם לבין המרחב האינסופי האלוקי?; ועוד על זה הדרך: האם אפשרי שיח היוצא אל "מעבר הלשון"? ולכשיתברר שאפשרות של שיח כזה אכן קיימת, נותר עוד להבין כיצד מבחינה הגיונית, בשיח זה היה המתחנן יכול להתחנן לפני מי שמכיר את כל צורת האדם, כיצד היה יכול לפאר את מי שכולו פאר, כיצד יכול הוא לקדש את שכולו קדושה?; "בעבור צאצא של היוונים – אלו שערוריות של ממש!", כפי שהצהיר הפילוסוף היהודי-הצרפתי עמנואל לוינס, בעומדו על סוגיית התפילה.
בניגוד לפילוסוף, המאמין הפשוט מסתכן ב"שערורייה", שהרי לא תמיד הוא יכול להודות בהתנסותו בתפילה. הוא מעורר שערורייה כאשר הוא מודה בנאמנותו: בעיני אחדים הוא מופיע במסווה של קונפורמיסט בורגני עם דעות נוחות, המגינות על נוחיותו; בעיני אחרים הוא מופיע תחת מסכת קוסם – איש מוזר המקיים קשרים עם עולם נסתר ומגי. אך בעיקר, הוא מתלבט כיצד ניתן להעלות את נושא התפילה הנוגעת לאינטימיות האינטימית ביותר של כל אחד בלא חוסר עדינות, בלא חוסר רגישות ובלא חוסר צניעות.
"ספק גדול אם יימצא גם אחד מבעלי המוחות המדעיים המעמיקים שאין בו רגש דתי", כתב הפיסיקאי הגאון אלברט איינשטיין במכתבו לילד צעיר ששאל אותו האם המדענים מתפללים. "כל מי שמעורב ברצינות בחקירה המדעית משתכנע בהדרגה, שבחוקי היקום מתגלמת רוח – רוח נעלה לאין שיעור מזו של האדם... בדרך זו מוליכה החקירה המדעית מהרגשה המדעית להרגשה דתית ומיוחדת במינה", הפתיע איינשטיין את הנער הצעיר, שגדל וחונך בעולם מטריאליסטי ואתאיסטי של המאה התשע עשרה.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש