 |
אין עוררין כי תופעה זו של ראוותנות וטווסיות סוציו-אקונומית צופנת בחובה פוטנציאל כלכלי בלתי מבוטל למוסדות אשר אלמלא היא, היה מצבם מורע בצורה ניכרת. הבעיה כפי שהצגתי אותה בוודאי אינה שאנשים אלו קיימים, אלא הסיבות לנטייתם לרכוש כרטיסים ומנויים.
מעבר לכך, ישנה הבעיה שעם התגברות מגמה שכזו במעגל חברתי מסוים, עשוי להיווצר אקלים חברתי שמעודד באופן אקטיבי ביקור בקונצרטים מהסיבות הבלתי נכונות, ועל כך עשויה להיות השפעה תיאורטית על מאזינים פוטנציאליים אשר כלל לא יעלו בדעתם את הסיבות האמיתיות לביקור שכזה, וכלל לא יפנימו את ערכה של המוסיקה כאמנות וכרוח, מבלי להצר ולצמצם אותה בעיני רוחם למהות הקלושה והמעוותת של הרהב האקסהיביציוניטי. הנאה מקרית מחלקים מהקונצרט עצמו תיחשב אז כלא יותר מאשר ערך מוסף, במקום כמהות החוויה.
על כן גם ענין במוסיקה עצמה (רכישת דיסקים, למשל, שלעניות דעתי חשובה מן הקונצרטים החיים) אינו נלקח כאן כמובן מאליו, והאקלים התרבותי שנוצר אינו נוקט בכל צעד ממשי על מנת לעודד אותו. מצב כזה הוא רע למוסיקה לא רק מהסיבות הפשוטות והמובנות מאליהן, אלא גם מאחר שאינו מונע את המשיכה למוסיקה זולה ומחורבנת (משתעל "eMpTyV") שהיא הענין האמיתי שייווצר אצל אנשים כנ"ל במוסיקה, לעומת הביקור בקונצרטים אשר יישאר ריטואל ריק מתוכן. והאיום הגדול ביותר על המוסיקה כאמנות הוא הקרתנות. הפיכתה לקרקס, וניתוק ההקשר הטבעי ומובן מאליו לכאורה (למי?!) בין מוסיקה ורוח, רגשות אנושיים, עומק אמוציונלי וארכיטקטוני-אמנותי, ומעל הכל, יופי אסתטי (סובייקטיבי ככל שיהיה) טהור, שאינו מסתפק בבידור השטחי והמובן מאליו, ולעולם אינו חולם להתפשר על הרוח.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש