 |
|
 |
||
|
||||
 |
היתי רוצה לההיות בין 1965 עד 79 בלונדון ששם כל הדברים שאני כל כך אוהב קרו מבחינה מוסיקאלית הג,'ז שהגיע מאמריקה ופולק רוק הרוק המיתקדם לההיות במופעים הכי חשובים גל גטרו טול קינג קרימסון אמרסון לייק אנד פאלמר קייט בוש פול סיימון גון קולטריין מילס דיויס החיפושיות סטילי ספיין זאת לדעתי היתה אחת מהתקופות הכי מעניינות מבחינה מוסיקאלית שהיתי מת לחזור וליחיות בה |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
חוץ מהפריווילגיה של היכולת להשתתף בהופעות חיות, יש סיבה אחרת למה לחיות בתקופה הזו, מבחינה מוזיקלית? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בוודאי - התחושה שאתה ''חי את המהפכה'', ונוטל בה חלק - ולו רק כמאזין, אבל אחד מהמעטים שיודעים להעריך את מה שמתבשל להם מתחת לאף. אני יכול להזדהות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש כאן הנחה סמויה שהיית יודע להעריך "את מה שמתבשל להם מתחת לאף" גם ללא רטרוספקטיבה. האם אתה בטוח שהיא מחזיקה? אני לא הצלחתי למצוא תשובה לגבי עצמי. (וגם לא הצלחתי לנסח את התגובה הזאת בצורה עילגת פחות - נו מילא...) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מן הסתם כשגידי כתב שהוא היה רוצה לחיות אז, הוא הניח שהוא היה בעניינים. זה כמובן לא ודאי, אבל נראה לי שבמובן מעורפל כלשהו זה אפילו יותר סביר מאשר להניח שאילו היית חי ברנסנס אז היית אמן או אציל מצליח בפירנצה, ולא ילד שמת במגפת דבר. אבל יותר קונקרטית, אני מנחש שגידי וגם אני וגם אתה, לפחות אילו היינו אז בגיל שבין 17 ל- 23, היינו מזהים את הפרוגרסיב - אם לא במועדונים ב-1967, אז ב-לכל המאוחר שנתיים-שלוש אחר-כך (?), כשהתחילו לצאת התקליטים היותר מצליחים. זה הרי לא היה ממש סוד ומחתרת; כל חובב רוק נחשף לזה, ומי שנשאר אדיש, על אחת כמה וכמה נשאר אדיש כשהוא נחשף לזה באיחור. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כך גם אני חשבתי, אולם בעקבות הבקיאות הדלה שאני מגלה במוסיקת שוליים עכשווית אני מתחיל לפקפק (ואת טווח הגילאים שציינת עזבתי רק לפני כמה חודשים) | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |