|
||||
|
||||
אני מעדיף, במקום להוסיף במקביל גם מנגנון שיסנן חקיקה פופוליסטית ולא אחראית בכנסת ועוד מרעין בישין, שהיא גם התערבות תקדימית לא רצויה בהפרדת הרשויות, שכל אחת מהרשויות תשוב למלא את תפקידה המקורי - שבג''ץ יצמצם בעצמו את זכות העמידה שהרחיב בהשראת הנשיא ברק. הצרה היא שנראה לי שהנשיאה המיועדת אחריו מתכוונת להשאיר את המצב על כנו, וחבל. |
|
||||
|
||||
איך אפשר ליצור מנגנון שיסנן חקיקה פופוליסטית? מי יכול לשפוט אם חוק מסויים הוא פופוליסטי? אפשר לקבוע אם חוק מסויים מפלה מישהו, ואפשר לקבוע אם חוק מסויים עומד בסתירה לחוקים אחרים (במיוחד חוקי יסוד) אבל בידי מי תיתן את הקביעה הזאת אם לא בידי הבג"ץ? הרי מדובר על החלטה שיפוטית. צמצום זכות העמידה פירושה שיותר דברים במדינה ייקבעו בלי ביקורת שיפוטית. לדעתי זה רעיון רע. |
|
||||
|
||||
לדעתי אי אפשר, לכן אני בעד ריסון עצמי של הרשויות, ושכל אחת תשתדל להתעסק בעניינה היא. מצד שני, היה כבר מי שאמר על ועדת העורכים שהנהיגה ריסון עצמי שזה כמו כלב שמושך את עצמו ברצועה. |
|
||||
|
||||
אם איש לא יכול להוכיח פגיעה כתוצאה מקביעה כלשהי של המדינה (והרי התנאי לזכות העמידה היה הוכחת פגיעה ישירה בעותר), מה הבעיה עם ההחלטה? לטעמי אפשר בהחלט לצמצם את זכות העמידה. אולי לא למה שהייתה בעבר, אבל שטף העתירות לבג"ץ של כל עמותה, ארגון או ח"כ הוא באמת מגוחך, וגורם לזילות של מוסד הבג"ץ. מוטב לדרוש שלפחות אחד העותרים יוכיח פגיעה ישירה בו עקב ההחלטה נגדה הוא עותר, או, לחלופין, שיוכח כי הנפגעים הישירים מההחלטה (למשל, אם הייתה החלטה שנוגעת למאושפזים בבתי חולים לחולי נפש) אינם יכולים פיזית לעתור לבג"ץ בעצמם, ולכן יש לדון בעניינם גם אם הם אינם ברשימת העותרים. אבל רוב הפעמים, העותר הוא "עותר מקצועי", ואינני בטוח שהדבר תורם למעמדו של בית המשפט - וכל כוחו של בית המשפט נבנה על מעמדו בציבור. |
|
||||
|
||||
עד כמה שאני מבין ''הוכחת פגיעה ישירה'' עדיין נדרשת, אלא שהפרשנות של בג''ץ ל''ישירה'' הורחבה יחסית למה שהיה מקובל פעם. אפשר לראות בזה מגלומניה של ''ברק וחבר מרעיו'', ואפשר לראות בזה נסיון נואש להלחם בתחלואים הפושים בחברה המצ'וקמקת שלנו. במקום להעמיד מכשולים על דרכו של המתלונן הפוטנציאלי, בג''ץ החליט להתייחס לגוף העתירה יותר מאשר לגוף העותר, כאשר ההרתעה מפני תביעות שווא מתחבאת באגרה ובהוצאות (משפטנים מוזמנים לתקן אותי). כמו שאתה עצמך מסביר בהודעה אחרת, בהעדר חוקה צריך מישהו להיות השומר העליון על כללי ממשל תקין, צדק והגינות, ואני לא רואה מי יכול להחליף את הבג''ץ בתפקיד הזה. |
|
||||
|
||||
זה בדיוק העניין: ההרתעה מפני תביעות שווא מתחבאת באגרה ובהוצאות, וזה בדיוק מה שמאפשר לעותרים מקצועיים לעתור ככל העולה על רוחם בניגוד לאזרח הפשוט. (הרבה 'ע' 'ת' ו'ר' היו בתגובה הזו) |
|
||||
|
||||
שיעתרו. מה רע בהזרמת כספים מהסקטור העותר למדינת ישראל? מי שהעתירה שלו מתקבלת צריך לקבל בחזרה את כל הממון שאבד לו בעתירתו. העותרים המקצועיים שרוצים להשקיע את כספם בבירור סוגיות משפטיות לא מטרידים אותי יותר מדי, אלא אם כן בג"ץ כורע תחת שטף העתירות ונאךץ לדחות דיונים בנושאים חשובים. האם זה המצב? |
|
||||
|
||||
מה שרע זה זילות מושג העתירה. כיום השימוש הנפוץ של העתירה הוא ככלי לניגוח פוליטי. הרי כמעט כל עתירה בנושא פוליטי עכשווי, טיפשית ככל שתהיה, מגיעה לחדשות בטלביזיה וברדיו1. 1 איכשהוא ידעתי שהתקשורת תצא אשמה... |
|
||||
|
||||
פיצוי בדיעבד לא עוזר למי שאין כסף לעתור מלכתחילה. פרט לכך, העותרים הסדרתיים נותנים לאזרח הרגשה שבג''צ לא נועד בשבילו אלא בשבילם. אני לא אתפלא אם אנשים רבים כלל אינם מודעים לזכותם לעתור. |
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |