|
||||
|
||||
שים לב שאתה משתמש כאן ב"חופש העיתונות" כקרדום לחפור בו. בג"ץ לא הורה *לא לשדר* משהו, כלומר, להסתיר משהו מהציבור, אלא *כן לשדר* משהו בצורה שוויונית. יש איזו נטייה לבלבל בין הדברים הללו, ובאינטרנט זה בולט בעיקר (רד פיש הזכיר פעם באייל שחופש הביטוי באינטרנט אינו החופש לומר מה שבא לך איפה שבא לך, אלא לפתוח אתר משלך ולומר בו את מה שאתה רוצה). בג"ץ לא יכול לכפות על ערוצים מסחריים שום דבר - הוא עוסק ביחסים שבין האזרח והמדינה. אני לא יכול לתבוע אותך בבג"ץ למשל, אלא להגיש עתירה, לדוגמה נגד עיריית חיפה, על שלא ידעה אותי על שינוי היעוד של שטח מסוים בשכונה שלי, ונתנה לי את ההזדמנות לערער בועדה לתכנון ובניה על כך. בית משפט שלום או מחוזי (או העליון, אם הדבר מגיע לערעור שם) יכול לכפות על צד כלשהו לחוזה לקיים אותו, או לסבול את הנזק במידה ואינו יכול. בג"ץ יכול להורות לרשות השנייה, שמפקחת על הערוצים המסחריים, להפעיל מדיניות שונה, למשל בנושא צנזורה של פרסומות בוטות, אבל הוא מורה לה את לבצע את זה כשהיא מתפקדת כגוף הרגולטורי, לא כגוף המשדר - אלו הם הערוצים המסחריים. יש לי תחושה מתמשכת שאתה לא מבין את תפקידו של בג"ץ במדינת ישראל ככלי בידי האזרח להתמודד בפני שרירות לב המדינה (כמו באותה תוכנית טלוויזיה שתיארתי, עם מוכר הקרחונים בחוף), תפקיד שהוגדר כבר לפני שנים רבות, לפני "ברק וחבר מרעיו". |
|
||||
|
||||
(בלי קשר לפסיקה בה אנו דנים) הבעיה היא שבג''ץ כבר מזמן אינו ''כלי בידי האזרח להתמודד בפני שרירות לב המדינה'' אלא כלי ניגוח בין פוליטיקאים ממחנות שונים. על מנת להחזיר את בג''ץ ליעודו המקורי יש צורך במגנון שיסנן עתירות של גופים פוליטיים. |
|
||||
|
||||
אני מעדיף, במקום להוסיף במקביל גם מנגנון שיסנן חקיקה פופוליסטית ולא אחראית בכנסת ועוד מרעין בישין, שהיא גם התערבות תקדימית לא רצויה בהפרדת הרשויות, שכל אחת מהרשויות תשוב למלא את תפקידה המקורי - שבג''ץ יצמצם בעצמו את זכות העמידה שהרחיב בהשראת הנשיא ברק. הצרה היא שנראה לי שהנשיאה המיועדת אחריו מתכוונת להשאיר את המצב על כנו, וחבל. |
|
||||
|
||||
איך אפשר ליצור מנגנון שיסנן חקיקה פופוליסטית? מי יכול לשפוט אם חוק מסויים הוא פופוליסטי? אפשר לקבוע אם חוק מסויים מפלה מישהו, ואפשר לקבוע אם חוק מסויים עומד בסתירה לחוקים אחרים (במיוחד חוקי יסוד) אבל בידי מי תיתן את הקביעה הזאת אם לא בידי הבג"ץ? הרי מדובר על החלטה שיפוטית. צמצום זכות העמידה פירושה שיותר דברים במדינה ייקבעו בלי ביקורת שיפוטית. לדעתי זה רעיון רע. |
|
||||
|
||||
לדעתי אי אפשר, לכן אני בעד ריסון עצמי של הרשויות, ושכל אחת תשתדל להתעסק בעניינה היא. מצד שני, היה כבר מי שאמר על ועדת העורכים שהנהיגה ריסון עצמי שזה כמו כלב שמושך את עצמו ברצועה. |
|
||||
|
||||
אם איש לא יכול להוכיח פגיעה כתוצאה מקביעה כלשהי של המדינה (והרי התנאי לזכות העמידה היה הוכחת פגיעה ישירה בעותר), מה הבעיה עם ההחלטה? לטעמי אפשר בהחלט לצמצם את זכות העמידה. אולי לא למה שהייתה בעבר, אבל שטף העתירות לבג"ץ של כל עמותה, ארגון או ח"כ הוא באמת מגוחך, וגורם לזילות של מוסד הבג"ץ. מוטב לדרוש שלפחות אחד העותרים יוכיח פגיעה ישירה בו עקב ההחלטה נגדה הוא עותר, או, לחלופין, שיוכח כי הנפגעים הישירים מההחלטה (למשל, אם הייתה החלטה שנוגעת למאושפזים בבתי חולים לחולי נפש) אינם יכולים פיזית לעתור לבג"ץ בעצמם, ולכן יש לדון בעניינם גם אם הם אינם ברשימת העותרים. אבל רוב הפעמים, העותר הוא "עותר מקצועי", ואינני בטוח שהדבר תורם למעמדו של בית המשפט - וכל כוחו של בית המשפט נבנה על מעמדו בציבור. |
|
||||
|
||||
עד כמה שאני מבין ''הוכחת פגיעה ישירה'' עדיין נדרשת, אלא שהפרשנות של בג''ץ ל''ישירה'' הורחבה יחסית למה שהיה מקובל פעם. אפשר לראות בזה מגלומניה של ''ברק וחבר מרעיו'', ואפשר לראות בזה נסיון נואש להלחם בתחלואים הפושים בחברה המצ'וקמקת שלנו. במקום להעמיד מכשולים על דרכו של המתלונן הפוטנציאלי, בג''ץ החליט להתייחס לגוף העתירה יותר מאשר לגוף העותר, כאשר ההרתעה מפני תביעות שווא מתחבאת באגרה ובהוצאות (משפטנים מוזמנים לתקן אותי). כמו שאתה עצמך מסביר בהודעה אחרת, בהעדר חוקה צריך מישהו להיות השומר העליון על כללי ממשל תקין, צדק והגינות, ואני לא רואה מי יכול להחליף את הבג''ץ בתפקיד הזה. |
|
||||
|
||||
זה בדיוק העניין: ההרתעה מפני תביעות שווא מתחבאת באגרה ובהוצאות, וזה בדיוק מה שמאפשר לעותרים מקצועיים לעתור ככל העולה על רוחם בניגוד לאזרח הפשוט. (הרבה 'ע' 'ת' ו'ר' היו בתגובה הזו) |
|
||||
|
||||
שיעתרו. מה רע בהזרמת כספים מהסקטור העותר למדינת ישראל? מי שהעתירה שלו מתקבלת צריך לקבל בחזרה את כל הממון שאבד לו בעתירתו. העותרים המקצועיים שרוצים להשקיע את כספם בבירור סוגיות משפטיות לא מטרידים אותי יותר מדי, אלא אם כן בג"ץ כורע תחת שטף העתירות ונאךץ לדחות דיונים בנושאים חשובים. האם זה המצב? |
|
||||
|
||||
מה שרע זה זילות מושג העתירה. כיום השימוש הנפוץ של העתירה הוא ככלי לניגוח פוליטי. הרי כמעט כל עתירה בנושא פוליטי עכשווי, טיפשית ככל שתהיה, מגיעה לחדשות בטלביזיה וברדיו1. 1 איכשהוא ידעתי שהתקשורת תצא אשמה... |
|
||||
|
||||
פיצוי בדיעבד לא עוזר למי שאין כסף לעתור מלכתחילה. פרט לכך, העותרים הסדרתיים נותנים לאזרח הרגשה שבג''צ לא נועד בשבילו אלא בשבילם. אני לא אתפלא אם אנשים רבים כלל אינם מודעים לזכותם לעתור. |
|
||||
|
||||
השאלה היא: האם אני יכול לעתור לבג"צ נגד השב"כ בטענה שאינו ממלא את יעודו ולחייבו במסגרת תפקידו לעקוב אחר אתר אינטרנט מסוים. זאת עתירה שלי כנגד גוף ציבורי, אבל היא בעצם מכוונת כנגד גורם פרטי (למשל עיתון אינטרנט מסויים). להבנתי הדבר אפשרי במסגרת הגדרת סמכויות בג"צ. בדרך זו גורם פרטי יכול להשתמש בבג"צ (אם יהיה שיתוף פעולה מצד הבג"צ) כנגד גורם פרטי אחר כאשר העתירה מכוונת כנגד גורם ציבורי המפקח על גורם פרטי. |
|
||||
|
||||
אתה יכול לנסות, ולדעתי בג"ץ ינפנפף אותך מכל המדרגות משתי סיבות: א. אין לך זכות עמידה - אתה לא צד לעניין. ב. סביר להניח שבג"ץ לא ימצא לנכון להתערב בשיקולי השב"כ בעניין זה, כי לא נפגע הצדק בשום צורה. כמו שאני רואה את זה, אתה מנצל לטובת הטיעון שלך, מצב קצת אנומלי - של בג"ץ שלקח לעצמו, תחת כהונתו של הנשיא ברק, את הסמכות להתערב בעניינים שלא נהג להתערב בהם, ואני מצר על שעשה כן. הבה לא נשליך לפח מעל ארבעים שנה של נסיון טוב עם בג"ץ כמגן האזרח מפני שרירות לב הרשויות. |
|
||||
|
||||
זכות העמידה כבר מזמן לא משמשת כפקטור בעת הפנייה לבג''ץ. מישהו כבר ציין כאן את ה''עותרים הסדרתיים'' שלא היו יכולים להתקיים לפני עשרים-שלושים שנה. |
|
||||
|
||||
ואכן, על כך אני מצר, אך עדיין סבור שהעתירה של נעם תנופנף מכל המדרגות. |
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |