 |
|
 |
||
|
||||
 |
לפני כ-10 שנים הייתי תורן באחת המחלקות הפנימיות בבית החולים "סורוקה". אחת המאושפזות היתה צעירה במצב קשה, עם פגיעה דלקתית במוח בשל מחלת לופוס אגרסיבית במיוחד. המשפחה היתה לחוצה מאד, באופן מובן. בשלב מסויים הם דרשו שאזעיק את מנהל המחלקה. הסברתי שמנהל המחלקה מודע למצב ושהטיפול מתואם איתו. המטופלת נבדקה זמן קצר קודם לכן על ידי הרופאה הכוננית ועל ידי רופא בכיר נוסף. סירבתי להזעיק את מנהל המחלקה ואחיה של החולה אמר לי: אם יקרה לה משהו, אני הורג אותך. קראתי לקצין הבטחון של בית החולים. הוא שלח קצינת בטחון שהיתה במשמרת באותו רגע. לאחר שיחה קצרה עם המשפחה היא הודיעה לי שהם "לא התכוונו" ושהכל בסדר. אמרתי שאינני מסתפק בכך ואני דורש להזעיק את המשטרה. היא סירבה וקראתי למשטרה בעצמי. אמרתי שאינני יכול לערוב לכך שהחולה לא תמות והאיום עלי נשמע לי רציני. השוטרים דיברו עם האח והסבירו לי שעלי לקבל את התנהגותו בהבנה, בשל הלחץ בו הוא שרוי. אמרתי שזה בית־חולים; בכל יום מתים בו אנשים ולכל האנשים יש קרובי משפחה. החולה עלולה בהחלט למות והוא בלחץ. השוטרים ביקשו ממני לבטל את התלונה, משום שלאחר שהם שוחחו עם האח, הוא מבין את חומרת המעשה, ולא יעשה דבר. התעניינתי מה יקרה אם אבטל את התלונה ובכל זאת הוא יהיה אלים? האם התלונה שביטלתי נרשמת במקום כלשהו לאות שהתרעתי על הסכנה? הם אמרו שכן והסכמתי לבטל את התלונה. הלילה עבר בשלום. בהמשך החולה התאוששה. כעבור מספר ימים קיבלתי הודעה לביתי שתלונתי בוטלה מחמת "חוסר עניין לציבור". בדיעבד, אני חושב שהשוטרים נקטו בצעד הפשוט ביותר מבחינה אדמיניסטרטיבית. אם היה עליהם לגלגל את תלונתי הלאה, כנראה שעבודת הניירת היתה קשה בהרבה. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אני מבין לגמרי את נקודת-מבטך בסיפור. אבל אני מודה שכשקראתי אותו, הזדהיתי באופן מיידי עם תחושת האח. אחותו במצב קשה, הוא בשיא הלחץ, הרופא מסרב להביא את המומחה הגדול- כך שלהבנתו, הרופא מזלזל מאיזו סיבה בירוקרטית או היררכית. הוא פולט איזה משפט שיוצא לו מהבטן, והרופא שצריך לטפל באחותו יוצא נגדו דווקא! והכי גרוע, בזמן שהוא מוטרד ע"י השוטרים והרופא שמטפל באחותו, הרופא גם אומר שהוא "לא יכול לערוב" שאחותו תצא מזה. שזה משפט שהוא טריוויאלי מצד אחד (רופא איננו אלוהים, מה לעשות), אבל כשאדם שומע אותו מהרופא, הרושם שנוצר הוא "ואני גם לא מאוד מאוד אתאמץ זה יקרה". אז אני מבין היטב את נקודת-מבטך, אבל כאמור ההזדהות הטבעית שלי היא עם האח. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"הוא פולט איזה משפט שיוצא לו מהבטן" מה שיצא לו הוא איום ברצח. אני מניח שגם אם הוא היה מגיב באלימות פיזית ולא רק מילולית ניתן היה להציג את המצב כנסיבות מקלות. מה שהתנהגות כזאת גורמת בפועל הוא פגיעה בחולה. מרגע שהושמע האיום נאלצתי לטפל באיום ולא בחולה. שום אלימות, מילולית או פיזית, אינה מגיעה סתם כך. לכל דבר יש סיבה. לאדם אסור להגיב באלימות גם במקרה הקיצוני שהרופא הוא הגורם הבלעדי למות החולה. לשם כך נוצרה מערכת שפיטה וענישה. לכל רופא פנימי יש חולים שמתו בזמן שהוא טיפל בהם. אלימות של 1% מקרובי המשפחה היא עדיין עניין בלתי נסבל, שעלול לסכן את הרופא ואת החברה. מפלס האלימות צריך להיות אפס, גם אם "ניתן להבין" את האדם האלים. אני הצטערתי בדיעבד על ביטול התלונה, בעיקר בגלל ההודעה שקיבלתי לאחר מכן, העומדת בסתירה למה שהשוטרים אמרו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"אני הורג אותך" הוא לא תמיד איום ברצח. כמובן, ייתכן שבמקרה שתיארתי כן היה איום; אתה היית שם, לא אני. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"שרון - יגאל עמיר משתחרר" הוא איום ברצח, או רק חופש דיבור? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תלוי. במקרה דנן, נראה שזהו רק קשקוש חסר טעם של כמה נערים. אפשר להעמיד אותם לדין על "השחתת פני מקרקעין". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אינני מסכים. מה זה "הרופא מסרב להביא את המומחה הגדול"? ראש המחלקה אינו יכול לטפל בכל אחד ואחד מהחולים, והרופאים בנמצאים במקום מוסמכים בהחלט לקבל החלטות גם בנוגע למקרים קשים. אם היה מדובר במתמחה עוד הייתי יכול להבין את הדאגה, אבל יובל אמר שהחולה נבדקה ע"י רופא בכיר במחלקה. אבל למה רק תלונות כאלו? אחותי, רופאה במקצועה, כבר נתקלה בדרישות שהיא תביא רופא (זכר), כי היא אישה וזה לא נחשב מספיק רופא בשבילם. גם אז היית מוכן להזדהות "באופן מיידי" עם תחושת האח? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אחותך הסכימה לדרישה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
השאלה היא האם הדרישה שהיא תביא רופא (אחר) כי היא אישה, או כי היא צעירה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לדעתי, השאלה לא רלוונטית, אם נניח שבית-החולים במקרה הזה הוא ספק שירות והחולה הוא לקוח. נניח שהחולה הוא מה שנקרא "מהאסכולה הישנה", ומרגיש שלא בנוח עם אישה- האם בשם עקרונות חברתיים צריך לסרב לו? אני לא חושב כך. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לפי מה שהיא סיפרה, הכעס היה על זה ש"אחות"1 בודקת אותה, ולא גבר. אגב, פעם גם כעסה עליה משפחה אחת משום שהיא, ברוב חוצפתה, לא דוברת רוסית. ("מה זאת אומרת לא מדברת רוסית?! את דוקטור, לא?!") 1 לדידה של אותה נבדקת, אשה לא יכולה להיות רופאה. נסיונות חוזרים ונשנים לשכנע אותה שכתוב לה "ד"ר" ליד השם, לא נשאו פרי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני, לעומת זאת, כבר נתקלתי בתלונת חולה: לא עשיתי את כל הדרך מרוסיה עד כאן כדי שיבדוק אותי רופא רוסי... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לעומת זאת מזדהה כאן לחלוטין עם יובל. באופן כללי, צריכה להיות אפס סובלנות לאלימות או לאיומים בה על רקע מילוי תפקיד. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |