 |
ולי לקח חמש שנים ללמוד לאפות עוגת גבינה מושלמת שלא תיפול בתנור. סליחה על ההשוואה, אבל למה זמן "הבשלת" היצירה קובע משהו לאיכותה? אולי זה אומר שהאמן לא מוכשר מספיק? כשהשתחררתי מהצבא, לפני עשר שנים, הדבר הראשון שרציתי לעשות זה לכתוב רומן. מאז אני "מבשילה" איתו. בניגוד להרבה "אמנים" קונספטואלים, לי יש (אני מקווה) מספיק ביקורת עצמית כדי לומר שהטיוטא שלי במצבה לאחר עשור, לא טובה מספיק, ושעשר שנים חלפו לא בגלל שאני מבשילה, אלא בגלל שמה שיש לי להגיד הוא לא מעניין מספיק, ושהצורה שבה אני מנסחת את הדברים גם כן לא מעניינת מספיק.
הבעיה שלי עם אמנות קונספטואלית (קו שחור על רקע לבן, נקודה כתומה וכולי) היא שזה משעמם ומזכיר לי יותר מדי פתרון תרגילים במתמטיקה (הסליחה עם המתמטיקאים בקהל). אין לי שום בעיה עם המאמץ האינטלקטואלי שנלווה להבנת היצירות הללו כמו שאין לי שום בעיה עם המאמץ שנדרש לפתרון תרגילי מתמטיקה. גם יצירות לא מופשטות דורשות מאמץ אינטלקטואלי. מה שמפריע לי, ויוצר את חוסר העניין, הוא חוסר השפעה רגשית. בגלל זה מוזר לי שנאמר כאן שכדי להבין יצירה אמנותית צריך לנקוט לאו דווקא בגישה שכלתנית. מה משמים יותר מקו שחור על לוח לבן?
(אני בדרך כלל מחבבת ציורים שמספרים סיפור, עם הרבה פרטים ורצוי בצבעים עזים ומטלטלי רגשות. הציורים הפרה-רפאליטים למשל. או ציורי הרנסאנס).
הועלתה כאן תיאוריה של "לא מספיק אינפורמציה". אני הייתי רוצה להציע מודל אחר. נראה לי, שלעיתים, האמן המופשט משתמש באינפורמציה שכלתנית כדי להעביר רגש, ולהיפך - שימוש באינפורמציה רגשית כדי להעביר תיאוריה מורכבת כלשהי. אצלי לפחות ההיפוך הזה לא עובד טוב בכלל.
אגב, חינוך לאמנות מסוג מסוים (אבסטרקטית), כמו גם חינוך למוסיקה מסוג מסוים (קלאסית), נשמעים לי תמיד כפטרונות שאין כדוגמתה.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש