 |
|
 |
||
|
||||
 |
בגלגול קודם הייתי מתעצבן כרוני על הכביש. לא כמוך - אני הייתי מהנדחפים שכל הזמן ממהרים וחוטפים קריזות על כל מי שמפריע להם לנהוג קצת יותר מהר. בפעמים הספורות שהתיישבתי מאחורי הגה בשנה וחצי האחרונות, הייתי נזכר בכל זה בכמעין זיכרון עמום, שספק אם הוא בכלל שלי. כאילו אני זוכר את התחושה של העצבים, אבל לא ברור על מה ולמה. הכל נראה פתאום איטי ומשעמם עד כדי שבכלל לא אכפת לי מכלום. מי אוכף אותי, מי מאיט את התנועה, כמה מהר אני נוסע. לא מעניין. סתם. נוהג. מאז ששמתי לב לשינוי הזה בעצמי, אני מאמין שכדאי להשקיע בספורט מוטורי כחלק מההתמודדות עם הקטל בכבישים. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
למה אתה מתכוון ב"לא כמוך"? אני עוקף מימין ומשמאל, חותך בפראות, נדחף ברמזורים ודורס זקנות על מעברי חציה כשזה מתאפשר לי. זה לא אומר שאני טולרנטי לתופעות כאלה אצל אחרים. ואני מסכים: מסלול מרוצים שעליו יוכלו המעוניינים לשרוף דלק ואדרנלין בכמויות מסחריות נשמע לי כמו רעיון טוב. נדמה לי שמדברים על משהו כזה אי שם בדרום. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יום אחד נסעתי עם אבי, שהוא נהג מונית, בכביש שרות במפרץ חיפה. פתאום, מבין המכוניות, מבלי שראינו קודם קפץ אדם, אולי בן 40. אבי הצליח לבלום בלימת חרום ובנס לא פגע בבחור שנבהל כהוגן. אבי פתח את חלון המונית הממוזגת, הסתכל על הבחור שהיה חיוור וחיכה למטח קללות עצבני, ואמר לו בניחותא: "תגיד לי, מר בחור, לאן אתה ממהר? לאן אתה רץ? אתה כבר לא רוצה לעשות מילואים? לשלם מס הכנסה? תירגע, אנחנו צריכים אותך כאן חי בריא ושלם." אז אבי סיפר לי שהוא כבר מזמן מזמן לא מתעצבן ממה שהוא רואה על הכביש. הוא אומר שאם הוא היה מתעצבן ממה שהוא רואה הוא היה חוטף התקף לב פעמיים ביום. אז הוא מרוויח כמה לירות פחות אבל בינתיים הוא מקבל תמורה הרבה יותר גבוהה לאותן לירות שהוא לא הרוויח. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
איך האי-התעצבנות גורמת לו להרוויח כמה לירות פחות? (פעם נסעתי טרמפ עם מישהו, והיתה לו סיטואציה דומה עם הולך רגל שהתפרץ לכביש. הוא פתח את החלון, ואמר בחיוך להולך הרגל "תאמין לי, אם זה לא היית אתה, הייתי דורס אותך.") |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הוא נוסע יותר לאט ולכן מספיק לאסוף פחות נוסעים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מזכיר לי את נהג המונית אצל מרי פופינס, שנוהג לאט בכדי לא לאחר לשעת התה שלו (אם הוא יסע מהר, עלולה להיות תאונה, והוא יצטרך להמתין לבוא שוטר וכולי וכולי). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם אני עברתי למצב נפשי כזה. הסיבה העיקרית היא שאני מברך על כל תירוץ לאחר לעבודה. ועוד יותר על תירוץ להתמהמה בדרכי חזרה. ועומס תנועה זה תמיד תירוץ טוב. למעשה רגעי החסד החסד היחידים שלי הם השעות שאני מבלה בנהיגה לבד במכונית. לשמוע את המוזיקה שאני אוהב, לערוג אל כל אותן בחורות שהייתי יכול להתחתן עימן והעדפתי את אישתי על פניהן*, על כל מסלולי הקריירה שדחיתי** והעדפתי את העבודה בביטוח הלאומי על פניהן. לא פלא שאני יושב במכונית עם חיוך זחוח ונותן לכולם לעקוף. הנהג הלא עירני ברמזור, שאתם מזכירים כאן כל פעם, זה אני ואתם יותר ממוזמנים להכנס. * אמא לחצה היא לא רצתה שבן שלה יתחתן עם פרחה מהרחוב היא רצתה בחורה מבית טוב, עם כסף, עם ייחוס ושתהיה אשכנזיה (אהבה, משיכה מינית, כבוד הדדי, כל אילו לא קיימים בעולם המושגים שלה). ** אמא לחצה, היא לא הייתה מוכנה שהבן שלה יהיה נגר, מוזקאי, חרש נשק או אח סיעודי. היא רצתה שאני אלבש בגדים יפים ואעבוד בישיבה במקום ממוזג עם קביעות. משמעות קיומית, חדוות יצירה, הנאה מהעבודה, כל אילו לא קיימים בעולם המושגים שלה). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה גרם לך להתגלגל? מאין הופיע השעמום? התאורים נראים כלקוחים מתוך שגרה מאוסה ומשעממת. אשמח לדעת עוד אודותיך, אם זה אפשרי והבקשה אינה חצופה. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |