בתשובה לidan, 27/11/04 17:00
 |
|
 |
||
|
||||
 |
מן הסתם, לא. כמו שציינתי, אני לא סבור שהייתי צריכים להרפות מהמלחמה בטרור ולתת לצד השני לנצח במישור הזה, אבל אני כן סבור שעלינו לתת לצד השני הישגים מדיניים - וגם אם זה כרוך בבליעת גאוותנו ושחרור אסירים. |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
לזה לא קוראים "לתת לאוייב לנצח", לזה קוראים אדיבות של מנצחים, ובשביל להיות אדיבים בנצחון (כמו למשל ארה"ב בגרמניה וביפן אחרי מלה"ע II) צריך קודם כל להכניע את הצד השני ללא תנאי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
המינוח ''ביום הניצחון'' הוא לא שלי, והמשמעות שלו שונה מאדיבות המנצחים - הכוונה היא לאפשר סיום של עימות מסויים על ידי הבניית מציאות עבור כל צד לפיה הוא המנצח. במקרה זה, הכוונה היא לאפשר לצד השני לסיים את העימות בדרך של מו''מ ממנו יצליח להפיק הישגים (על מנת שיוכל לשווק אותו פנימה כניצחון), ולא להשמידו כליל (באופן שיוביל לתחושת השפלה ושאיפות נקם). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא דובר על השמדה1, אלא על הכנעה ללא תנאי. אסור לתת לאוייב את האפשרות "לשווק את המו"מ פנימה כנצחון" מכיון שזה יוביל לאתוס גבורה שישבח את הטרור והאלימות ככלי להשגת יעדים לאומיים, ויהווה את הפרלוד לסיבוב הבא. נהפוך הוא - האוייב (הן ההנהגה והן ה"עם") חייב להגיע למסקנה שהטרור הביא אותו לדרך ללא מוצא, ולתבוסה אסטרטגית, ושמה שהם יקבלו בכל זאת הוא למרות הטרור ולא בזכותו, וזוהי העסקה הטובה ביותר שהם יכולים לקוות לה. ____ 1 דרך אגב, אם "תשמיד כליל" את הצד השני, אצל מי בדיוק יישארו "תחושות השפלה ושאיפות נקם"?! |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
צבא אויב מוגדר כמושמד לא כאשר חוסלו כל חייליו, אלא כאשר חוסלה יכולתו להשיב מלחמה. אבל לא זו הנקודה. אני חוזר וטוען שהכנעת האוייב כמוה כהשמדתו - היא זמנית, ומעוררת רגשות נקמה, ועל כן מונעת היווצרות התנאים ההכרחיים לשלום. אם, לעומת זאת, יזכו שני הצדדים לניצחון *כלשהו* - וככזה נחשב גם ניצחון מדיני, כפי שפירטתי בתגובות הקודמות - ניתן לבנות בסיס לשלום שאינו מבוסס על השפלה. בנוגע להוכחה כי הטרור אינו משתלם - הרי ההכרעה הצבאית של ארגוני הטרור היא קרובה מספיק למוחלטת, ובמיוחד באם באמת צודקים אותם גורמים במערכת הביטחון הטוענים ש"לחבית אין תחתית. מותו של ערפאת מאפשר לשרון (אם ירצה) לרדת מעץ ה"אין פרטנר" שטיפסנו עליו, ולנסות ולנצל את הצ'אנס האחרון שיהיה לו לשיח עם שותף לאומי בצד הפלסטיני, לפני שהזרם האיסלאמי יכריע את המאבק הפנימי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
במקרה של המזרח התיכון, האוייב ממשיך ללחום גם כאשר צבאו מושמד, ראה עיראק כדוגמה. אבל זו באמת לא הנקודה. הכנעת האוייב, ובמיוחד כניעה ללא תנאי, לא בהכרח מעוררת רגשות נקם. השווה את הסכמי וורסאי בתום מלה"ע הI, שנגמרה ללא הכרעה צבאית ברורה ("בעוד הצבא הגרמני חונה על אדמת צרפת"), והובילו לרגשות נקם, לעומת הכניעה ללא תנאי של אותה גרמניה בתום מלה"ע הII, שגררה הפסד טריטוריות נרחבות הרבה יותר מצדה, חלוקתה ל 2, ומשטר כיבוש ארוך שנים בשני החלקים, אך לא עוררה רגשות נקם מלבד בשוליים שבשוליים. ההוכחה כי הטרור אינו משתלם צריכה לבוא לא בשדה הקרב אלא על שולחן המשא ומתן. שרון כבר הודיע שהוא יהיה מוכן להפגש עם אבו מאזן. זה שעראפאת לא היה פרטנר זו עובדה, לא "עץ שעלינו עליו". להזכירך ממשלת הליכוד בראשות שמיר הסכימה לשבת מול מנהיגים אותנטיים של ערביי יש"ע, לפני שהכנסנו לכאן ברוב אוולתנו את עראפאת. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |