 |
|
 |
||
|
||||
 |
האינתיפאדה לא הייתה טעות אסטרטגית מצד הפלסטינים, בראייתם, מאחר והיא הביאה את ישראל (או את רובה, לפחות) להבין כי הפלסטינים לא יסתפקו בפחות משטחי 67', מזרח ירושלים, והכרה בזכות השיבה, וגם הצליחה להרחיב את הקרע בין המתנחלים לכלל הציבור. יחד עם זאת, עוצמת הפגיעה של צה"ל בציבור הפלסטיני, בשילוב עם הקושי להכריע את דעת הקהל הישראלית וההצלחה המבצעית של צה"ל מול ארגוני הטרור, הביאו לכך שהישגיה של האינתיפאדה היו פחותים בהרבה מהשגיה של האיתיפאדה הראשונה (שהביאה, בסופו של דבר, לאוסלו). הכשל ועצימת העיניים פה הם דווקא של מי שסבור שהפלסטינים הם מקשה אחת - שאותה יד שמכוונת את הטרור היא היד שממתינה להזדמנות להיות מושטת לשלום. זו לא אותה יד, ואלה לא אותם פלסטינים. מפגישות שהשתתפתי בהן בעבר עם דורשי השלום בצד הפלסטיני, נדהמתי לגלות עד כמה המציאות דומה בשני צידי העימות, ועד כמה הציבור הרחב גם בצד הפלסטיני בסך הכל רוצה לחיות את חייו. אלא שהציבור הפלסטיני עדיין לא נמצא בשלב התפתחותי (מבחינה חברתית) שיאפשר לו להבחין בפער שבין אידיאולוגיה לראליזם, והקריאה הרומנטית למלחמה בכיבוש התגברה בקרב רבים על הדרישה לקיום חיים נורמליים. זוהי לא עצימת עיניים למול המציאות, ובטח שלא התנשאות. זו הדואליות של הסכסוך הישראלי-פלסטיני - הרצון לנקמה לצד הכמיהה הנואשת לנורמליות. ישראל, כמנצחת הצבאית בעימות, נמצאת עכשיו בעמדת חוזק לעומת הציבור הפלסטיני. זה האחרון חש את העלבון שבתבוסה לצד הסבל היום-יומי של הכיבוש, והשילוב הזה ממשיך להצמיח בני נוער חמומי מוח ושטופי אידיאליזם, שפורחים על מצע האנארכיה בשטחים. הפרדוקס כאן הוא עצוב במיוחד - ההצלחה של הצבא והשב"כ במלחמה נגד הטרור יותר מדי בולטת לעין. לקח פחות מדי זמן, מאז מבצע חומת מגן, להכריע ככל שאפשר להכריע את הטרור (שימו לב למשל כמה זמן לקח לחמאס לנקות את מותם של מנהיגיה), ובסופו של דבר ניצחנו יותר מדי - אם כי כמובן שאי אפשר להתלונן על כך, ולדעתי הדבר עוד יילמד כהוכחה של מגבלות הטרור. כדי לעשות שלום שיוכל להחזיק מעמד, צריכים לתת גם לצד השני לנצח מעט, כדי שנוכח להצמיח שם מנהיגות ראויה - ולדעתי האישית, ייטב לכולנו אם הניצחון הזה יהיה מדיני - נאמר, על ידי שחרור כמות גדולה של אסירים בתמורה לסיום האינתיפאדה, והגדרה מחדש של תוכנית ההתנתקות כתחילתו של מו"מ מדיני. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אתה מתנדב להיות על האוטובוס שיועלה כקורבן על מזבח ה"לתת גם לצד השני לנצח מעט"?! | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מן הסתם, לא. כמו שציינתי, אני לא סבור שהייתי צריכים להרפות מהמלחמה בטרור ולתת לצד השני לנצח במישור הזה, אבל אני כן סבור שעלינו לתת לצד השני הישגים מדיניים - וגם אם זה כרוך בבליעת גאוותנו ושחרור אסירים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לזה לא קוראים "לתת לאוייב לנצח", לזה קוראים אדיבות של מנצחים, ובשביל להיות אדיבים בנצחון (כמו למשל ארה"ב בגרמניה וביפן אחרי מלה"ע II) צריך קודם כל להכניע את הצד השני ללא תנאי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
המינוח ''ביום הניצחון'' הוא לא שלי, והמשמעות שלו שונה מאדיבות המנצחים - הכוונה היא לאפשר סיום של עימות מסויים על ידי הבניית מציאות עבור כל צד לפיה הוא המנצח. במקרה זה, הכוונה היא לאפשר לצד השני לסיים את העימות בדרך של מו''מ ממנו יצליח להפיק הישגים (על מנת שיוכל לשווק אותו פנימה כניצחון), ולא להשמידו כליל (באופן שיוביל לתחושת השפלה ושאיפות נקם). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא דובר על השמדה1, אלא על הכנעה ללא תנאי. אסור לתת לאוייב את האפשרות "לשווק את המו"מ פנימה כנצחון" מכיון שזה יוביל לאתוס גבורה שישבח את הטרור והאלימות ככלי להשגת יעדים לאומיים, ויהווה את הפרלוד לסיבוב הבא. נהפוך הוא - האוייב (הן ההנהגה והן ה"עם") חייב להגיע למסקנה שהטרור הביא אותו לדרך ללא מוצא, ולתבוסה אסטרטגית, ושמה שהם יקבלו בכל זאת הוא למרות הטרור ולא בזכותו, וזוהי העסקה הטובה ביותר שהם יכולים לקוות לה. ____ 1 דרך אגב, אם "תשמיד כליל" את הצד השני, אצל מי בדיוק יישארו "תחושות השפלה ושאיפות נקם"?! |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
צבא אויב מוגדר כמושמד לא כאשר חוסלו כל חייליו, אלא כאשר חוסלה יכולתו להשיב מלחמה. אבל לא זו הנקודה. אני חוזר וטוען שהכנעת האוייב כמוה כהשמדתו - היא זמנית, ומעוררת רגשות נקמה, ועל כן מונעת היווצרות התנאים ההכרחיים לשלום. אם, לעומת זאת, יזכו שני הצדדים לניצחון *כלשהו* - וככזה נחשב גם ניצחון מדיני, כפי שפירטתי בתגובות הקודמות - ניתן לבנות בסיס לשלום שאינו מבוסס על השפלה. בנוגע להוכחה כי הטרור אינו משתלם - הרי ההכרעה הצבאית של ארגוני הטרור היא קרובה מספיק למוחלטת, ובמיוחד באם באמת צודקים אותם גורמים במערכת הביטחון הטוענים ש"לחבית אין תחתית. מותו של ערפאת מאפשר לשרון (אם ירצה) לרדת מעץ ה"אין פרטנר" שטיפסנו עליו, ולנסות ולנצל את הצ'אנס האחרון שיהיה לו לשיח עם שותף לאומי בצד הפלסטיני, לפני שהזרם האיסלאמי יכריע את המאבק הפנימי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
במקרה של המזרח התיכון, האוייב ממשיך ללחום גם כאשר צבאו מושמד, ראה עיראק כדוגמה. אבל זו באמת לא הנקודה. הכנעת האוייב, ובמיוחד כניעה ללא תנאי, לא בהכרח מעוררת רגשות נקם. השווה את הסכמי וורסאי בתום מלה"ע הI, שנגמרה ללא הכרעה צבאית ברורה ("בעוד הצבא הגרמני חונה על אדמת צרפת"), והובילו לרגשות נקם, לעומת הכניעה ללא תנאי של אותה גרמניה בתום מלה"ע הII, שגררה הפסד טריטוריות נרחבות הרבה יותר מצדה, חלוקתה ל 2, ומשטר כיבוש ארוך שנים בשני החלקים, אך לא עוררה רגשות נקם מלבד בשוליים שבשוליים. ההוכחה כי הטרור אינו משתלם צריכה לבוא לא בשדה הקרב אלא על שולחן המשא ומתן. שרון כבר הודיע שהוא יהיה מוכן להפגש עם אבו מאזן. זה שעראפאת לא היה פרטנר זו עובדה, לא "עץ שעלינו עליו". להזכירך ממשלת הליכוד בראשות שמיר הסכימה לשבת מול מנהיגים אותנטיים של ערביי יש"ע, לפני שהכנסנו לכאן ברוב אוולתנו את עראפאת. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |