 |
|
 |
||
|
||||
 |
אבל אתה עושה כאן את הצעד ההפוך, אתה פוסע אחורנית מן ההסבר שלי אל היצירה, ולכן זו האחרונה עלולה להיראות לך מיותרת, במידת מה. המסלול ההפוך יזמן לך חווייה אחרת: נגיד שאת מכיר קצת את תולדות חייו של האמן, ואתה מגיע למוזיאון , ונוטל לך סוכריה, (וחושב תוך כדי גם על ההקבלה המתוחכמת לטקס המיסה הנוצרי), ונשארת לך מזכרת לכל החיים, פיסת נייר צבעונית, שאולי תזרוק לפח, ואולי תטמין באחת המגירות, אמיתית או מדומיינת, וזה מה שיישאר לבסוף מחייו של האדם ששמו רוס: זכרון מפוזר; וזה כוחה של האמנות, אותו אדם שמת זה מכבר ממשיך לחיות בריבוא מגירות קטנות, של שידות עץ, של הזכרון, או אלה שבליבך. הבחירה לעבוד ויזואלית היא בחירה ככל בחירה אחרת, ההצעה שלך לכתוב את יצירת האמנות ולוותר על החלק הפלסטי, כבר נעשתה והרבה בשנות השבעים, הקהל התעייף מזה ובצדק לדעתי, הקהל בא למוזיאון כדי לראות, אפשר לאתגר אותו בקריאה אבל לדעתי זה לא נכון לתסכל אותו, אם היו רוצים לקרוא היו נשארים בבית עם ספר טוב, אבל זו עוד שאלה שאופיינית לאמנות עכשווית, שאלת המוזיאון ומה מקומה של יצירת האמנות, והופה, שוב הארכתי בדברים כשהתכוונתי לקצר, סליחה. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
זה מאוד יפה (באמת!) מה שאת אומרת על היצירה. המוזר הוא שהתיאור הזה גורם לי הנאה "אסתטית" (דומה להנאה מפרוזה או שירה) כשלעצמו, ואני לא מרגיש שהפסדתי משהו מזה שלא הייתי שם והשתתפתי בעצמי. אבל אולי הקריטריון שלי לא עובר טוב מז'אנר הציור (והפיסול והמיצב) לז'אנר המיצג, שבו יש אינטראקציה עם הצופים שאינה מוגבלת לצפייה; ומכאן, שהדרישה שלי לעושר מינימלי של גירויים חזותיים אינה רלוונטית בהכרח. אגב, לא קל גם להעביר את הקריטריון שלי לז'אנר היותר דומה על פניו, הצילום. בכל אופן, היצירה עם שני השעונים יותר מתאימה כמקרה מבחן לטענה שלי. אני אכן לא אבוא למוזיאון כדי לקרוא תיאור מילולי בלבד, את זה אפשר לעשות גם בבית, כדבריך. אני בא למוזיאון לצורך חוויה חזותית (או חוויה מורכבת שתתחיל בחוויה חזותית), ואת זה היצירות הקונספטואליות לא נותנות לי, למרות שהן כן ממומשות בחומר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(תודה על המחמאה) לגבי הפסקא השניה שלך, החוויה הויזואלית שאתה מצפה לה במוזיאון, אתה בעצמך סיגת וכתבת שתיתכן גם חוויה מורכבת שתתחיל בחוויה חזותית. וניקח את הבודת האוהבים המושלמים של גונזלס-טורז כדוגמא שהסכמת שהיא טובה. אז נכון שאתה יכול ליהנות מן היצירה הזו גם כשאתה קורא אודותיה ברשת, אפילו כאן, למשל. אבל אני חושבת שיש חווייה גדולה יותר בלהגיע למוזיאון, ולפגוש אותה שם, ובהרי השעונים כבר צברו בינתיים פיגור זה או אחר זה מזה. זה לעניין הוויזואליה נטו. לעניין החוויה המורכבת, זה בדיוק מה שאני טוענת, שעבודה עם ויזואליה פשוטה יחסית, כמו שני השעונים הנ"ל, יכולה להיות טריגר מושלם לחוויה רוחנית עמוקה יותר, שתתבטא בחשיבה שלך מחדש על מושגים כמו זמן אוביקטיבי, זמן סובייקטיבי, על זוגיות, מה שזה לא יהיה. וכאן דרכינו מתפצלות: אני חושבת שזה מקסים שאפשר להביא אותי לחשוב על כל כך הרבה באמצעים כה פשוטים, ולפי מה שהבנתי ממך, אצלך זה להיפך, אתה קודם כל צריך "להתפעל" מהטריגר עצמו, כלומר מהוויזואליה. (ולאמירתך בקשר לציפיות שלך מעבודה במוזיאון, שבגללן אתה מגיע אליו: להיפך, זו אחת מפריצות הדרך הגדולות של אמנות חדשה, בעיני: אתה יכול ליהנות ממלוא עוצמתה גם אם לא הלכת למוזיאון והתיישבת מולה להעריץ את משיכות המכחול. וכן, ברור שסתרתי את עצמי, אז מה :) |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |