בתשובה לל.ב.פ., ניו יורק, 23/06/01 14:15
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אם יורשה לי לנחש, מיץ התכוון (אולי באופן תת-מודע) לכך ש"עלובי החיים" הוא מסוג הקלאסיקות שצרובות בזיכרון הקאנוני של כולנו, כלומר שיש לנו דימוי כללי של העלילה שלהן ואולי גם אוסף קצר של משפטים שמסכמים את הדמויות והרקע, אך מעולם לא קראנו ולעולם לא נקרא אותן מרצוננו החופשי, ועצם הרעיון נראה לנו מגוחך. לדוגמה, מישהו פה קרא את "דרקולה"? מישהו ידוע על מה "דרקולה" מספר? אני משתעשע ומפתח את התיאוריה הזאת כבר זמן מה, ומשתדל לשבור אותה (באופן אישי) כמה שאפשר. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
טוב, ה''מובן שלא'' היה, כמובן, לא במקומו. היה צריך להיות כתוב ''מובן לכל מי שמכיר אותי שלא'' (ובכך אני עונה ללבפנ''י). המצב קיצוני עוד יותר כשזה מגיע לסרטי קולנוע, ובכל זאת אני, כדבריך, מחזיק ב''דימוי כללי של העלילה'' ו''אוסף של משפטים (סצינות גם)'' מסרטים רבים. כל הקטע הזה של ''מטען תרבותי'' הוא מטען כבד מאד, ולכן אני מאמץ את התאוריה שלך, אך לא מנסה אפילו לשבור אותה (באופן ארנבי). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דרקולה הוא אחד הספרים המשעממים ביותר שנתקלתי בהם, או - במקרה הטוב - אחד הספרים עם הפתיחות הגרועות ביותר שנתקלתי בהם. לא הצלחתי לעבור את הכמה עמודים הראשונים. הגיבן מנוטר-דם, לעומת זאת, אחלה ספר. אבל זה כבר לא קשור. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה שניסית לקרוא אותו זה כבר יוצא-דופן. ואני בטוח שהעובדה שלא עברת את העמודים הראשונים שלו לא שינתה כהוא זה את דעתך על התוכן שלו, המסרים שלו, מיקום הכבוד שלו בקאנון התרבותי שלנו וכו'. וממש אין בכך כדי לנסות להעליב אותך, כך עושים כולם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דראקולה? אין לי מושג מה המסרים של דראקולה. אני מכיר רק את הרעיון הכללי של אותו רוזן צמא-דם. מסרים? גניכט. יתכן שיש, אבל הוא יצטרך לכתוב ספר טיפה יותר מעניין כדי לגרום לי לקרוא אותו. אני דווקא מאוד אוהב את הקלאסיקות, ומשתדל לקרוא כמה שיותר מהן. העובדה שאת דראקולה לא הצלחתי לצלוח הורידה אותו, מבחינתי, כמה דרגות ב"קאנון הספרותי". בקאנון התרבותי, לעומת זאת, הספר הוא חסר משמעות לעומת הדימויים הויזואליים של הסרטים השונים. העובדה היא כי הסימולקרות הנפוצות של "דראקולה" (וערפדים בכלל) מבוססים על הדימויים הויזואליים הללו, ולא על הספר המקורי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מסכים ש"דרקולה" מתחיל חלש. לו היה סטוקר כותבו היום, ודאי לא היה פותח כך, בהתחשב בנטייה המודרנית בקרב הקוראים המסורים (מיעוט כשלעצמו) לשפוט ספר לפי עמודים ספורים. אני ממליץ לך לקרוא את הספר בהזדמנות. יש בו יופי סגנוני שלא מובע בסרטים, גם לא בזה של קופולה, שדווקא מואיל להיצמד לעלילה, ואף חולק לעצמו שבח מיידי על כך בכותרת הסרט. אני גם חושב שניתן למנות עוד כמה ספרים מוצלחים שמתחילים לאט, או שפשוט סובלים מפתיחה בינונית, ובכל זאת שווים קריאה. אז איך תשפוט את כדאיות הקריאה אם לא לפי הפתיחה? תשובתי היא: נצל את קשריך המסועפים עם מגוון קוראים מסורים, ואת זמינות אתר אמאזון (לגבי ספרים באנגלית), ושאב מהם ביקורות משמעותיות שתוכל לבחון בראי ידיעותיך על מקור הביקורת ועל מידת הדמיון בין טעמך לטעמו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אישית, דווקא נהנתי מ"דרקולה" כמכלול, ובכלל זה מהפתיחה. יש יתרונות גם לקצב איטי. יש חשיבות אדירה לפתיחה. דווקא בפתיחה חשוב כל פסיק, כל היסוס, כל בדל נקודה. וכבר שאל אומברטו אקו, (ציטוט מהזכרון) "איך היה נראה 'מובי דיק' לו נפתח במשפט: 'קראו לי... ישמעל'?" בסך הכל הוספנו שלוש נקודות, ואיזה הבדל! |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אהם...אה..אני קראתי את דראקולה. של בראם סטוקר. ואת עלובי החיים, ואת ג'ין אייר, ואת מובי דיק ואת המלט ואת אנה קרנינה ואת החטא ועונשו. מה, לא כולם? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קראתי, וגם את פרנקנשטיין. שניהם ספרים טובים ומענינים, שניכוסם הטוטאלי לתרבות ההמונים אכן מרחיק אנשים מקריאתם. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |