|
אני חושב שדווקא המזרקה של דושאן היא מקרה שבו אפשר לאתר הרחבה של "שדה האמנות". בעקרון, אני מסכים עם רוח הדברים בנוגע לנסיון להגדיר אמנות, כשבקצרה אפשר לתאר מעשה אמנות כשילוב של תוכן (רעיון, תיאור נוף פיזי או מושג מופשט, וכד') יחד עם טכניקה (מימוש התוכן תוך הפעלת כישורים מסוימים שיש ליוצר ואין לזולתו, כגון כשרון ציור, פיסול, תפיסה ויזואלית מפותחת וכד'). מכאן שבניית דגם לגו-חלל חדש, למשל, אינה אמנות, כי גם אם התוכן חדש (חללית לגו חדשה), הרי שלא נדרשים כישורים טכניים (מספיק להיות מעל גיל 10 ברוב המקרים). ההרחבה של שדה האמנות נעשית במקרים הנדירים בהם האמן מציג רעיון חדש לגמרי, שאינו "רק רעיון", ובכך מוציא את המושג/חפץ בו עוסק הרעיון מההקשר היומיומי שלו, ומפקיע אותו לטובת הקשר אחר ומנוגד לו - וכך, למעשה, הופך אותו ליצירת אמנות. במלים אחרות, האדם הראשון שחשב לקחת חפץ יומיומי כמעט בזוי (כמו משתנה), לחתום עליו ולהציג אותו במוזיאון - בהחלט יכול להיחשב כאמן, כי הוא הציג תוכן מקורי כל-כך, שאינו מחייב - באופן חד-פעמי - שימוש בטכניקה. כוחה של יצירת האמנות הנגזרת ממעשה כזה הוא בחד-פעמיות שלה. הבעיה מתחילה כשממחזרים את הרעיון. המאמר נוגע בדיוק במקרה כזה, שהוא לדעתי סוג של מחזור, ולכן אני מסכים עם רוח הדברים של כותבו, שמדובר בסוג של התחכמות לשם ההתחכמות (אני לא חושב שזו שרלטנות, אלא בעיקר עודף מוגזם ביומרנות). בפראפראזה אפשר לומר, שהאדם הראשון שיעלה רעיון מבריק ומקורי (1) איך להפקיע לגו-חלל מההקשר המוכר שלו לטובת הקשר אחר, יוכל להיחשב בצדק לאמן. אם אחריו יבוא גל של יוצרים שייעזרו בפליימוביל, לגו או טיק-טק (2) כדי להגיד משהו מקורי, זה כבר יהיה מחזור.
(1) לי אין רעיון כזה כרגע. (2) מי זוכר?
|
|