בתשובה לאורי רדלר, 17/11/04 13:45
 |
|
 |
||
|
||||
 |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
מאותה סיבה שאנשים קונים פיתות במכולת בשמונה בערב. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כדי שיהיה עם מה להכין סנדוויצים לילדים למחרת? אני חושב שאם זאת האסוציאציה מצואה בצנצנת, עדיף שלא תהיה אב לילדים. חבל על ארוחות העשר שלהם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הכוונה של אורי היתה שפיתות ב 8 בערב הן כבר חסרות חיים. במצב כזה כבר עדיף להפשיר מהפריזר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שאלה טובה. אבל אנשים לא באמת "קונים" את זה. קונים את זה אספנים מתוך תקווה שהערך של היצירה יעלה. אפילו בעצם זה שהם קונים אותה, ובפרסום שלה, הם מעלים את הערך שלה. ונראה לי שזה כמעט הדבר העיקרי שמניע את תעשיית האמנות הקוספטואלית. יש הבדל גדול בין אומנות פלסטית לבין מוסיקה וספרות, והוא שאומנות פלסטית אפשר לקנות. קונים גם מוסיקה וספרות אבל זו צורת קנייה אחרת, לא קונים את היצירה עצמה מעשי ידי האומן, אלה את התוכן שלה, שמועבר בכל מיני צורת של העתקה. בגלל שאפשר לקנות אומנות פלסטית היא הגיעה גם לסכומים דמיוניים וכל השוק הזה מגלגל מליארדים. אם אומנות פלסטית היתה מסמתכת על שוק מאסות כמו המוסיקה והספרות, היינו רואים מעט מאד אומנות קונספטואלית. הקהל פשוט לא היה קונה. בגלל זה העסק הזה גם כרוך בכל כך הרבה יחסי ציבור שכמעט לא נשאר בו שום דבר חוץ מזה. הרי מה שמעלה את ערך היצירה זה לא הערך האומנותי שלה, אם יש כזה דבר, אלא שם האדם שיצר אותה. היצירה עצמה בעצם לא ממש חשובה. יש מיליונים כמותה. לא? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אז זה לא אמנות, זה סוג של משחק הימורים. השאלה היא האם יש מישהו שבסופו של דבר מציג את הקופסאות האלה בבית או בגלריה הפרטית שלו, וההימור שלי הוא - כן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואני טוען ההיפך. אני לא חושב שיש מישהו שמציג את הקופסאות של מאנצוני אצלו בבית. אני לא מכיר יותר מדי אורחים שמעריצים חרא חתום בקופסא רק משום שחורבן על ידי מישהו שעשה לעצמו שם של אמן. אחרי הכל, יש גם גבול לשואו-אוף. אני מכיר, לעומת זאת, לא מעט אנשים שיתגאו בתמונה על קיר הסלון אם צוירה על ידי רמברנדט, גם אם כשצייר אותה היה הנ"ל בן שנתיים באמצעות טבילת כפותיו הקטנות בצבע. אבל חרא? אני לא חושב. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואולי משחק פירמידה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה מעניין. כשלמדתי אמנות פלסטית בתיכון לאמנות, המגמה שלנו הופלתה מאוד (תקציבית ומנטלית) בגלל ש''אמנות פלסטית לא רואים על במה'' ולכן זה לא מגייס כסף (ובגלל שהיה לנו ראש מגמה חסר ביצים). לעומת זאת, המורים ביטלו את הענפים הקרובים לאמנות (עיצוב מוצר, עיצוב גרפי, צורפות, איור) בטענה שבזה מרוויחים כסף, והמסחריות הורסת את האמנות. מצילום הם פשוט התעלמו. מצד שני, הם כולם לא מכרו יצירות שלהם. לכן הם לימדו בבית ספר תיכון לאמנות. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |