 |
"לצערי ההצעות שלך ושלי הן רק אוטופיה..."
בוא ננסה לרגע לבחון מדוע הן אוטופיה.
ההצעה שלי כללה שני חלקים: הראשון, מנהלי גרידא וכולל השוואת תקציבים ופיתוח תשתית.
א. תקציבי רשויות: אם להתייחס כאן לדוח "סיכוי" שאליו הפנתה ברקת לעיל, הרי שהממשלה מקצה (כל הנתונים, לאדם) 3,530 שקל לאדם בעיירות הבדואיות, עם גרעון שוטף (עומס מלוות) של עוד אלף שקל. בעיירות היהודיות משקיעה הממשלה 2,640 שקל בלבד, וההפרש נוצר באמצעות גבייה עצמית גבוהה יותר של 1,370 שקל לאדם בעיירות היהודיות והלוואות וגרעון שוטף של 2,530 שקל לאדם לשנה.
במלים אחרות, אפשר לשים לב שהפרש הגרעון לאדם בין העיירות הבדואיות והיהודיות מתכנס כמעט במדוייק להפרש ההוצאות לתושב, דבר שמשמעו שהעיירות הבדואיות נהנות בערך מאותו תקציב, אלא שלהן "אסור" לנהוג בהפקרות תקציבית על חשבון משלם המסים.
במלים אחרות, אפשר בגישה ריאלית לחלוטין לנקוט מדיניות שבה יאפשרו לעיירות הבדואיות להתנהל באופן מופקר כמו העיירות היהודיות או, לחילופין ועדיף, לדאוג להתנהלות בהתאם להכנסות הממשיות. מכל מקום, אישור למדיניות מופקרת בסגנון זה יעלה בערך 11 מליון דולר לשנה. לא סכום שאי אפשר לעמוד בו.
ב. פיתוח תשתית: כאן, כמעט כל הסעיפים הם דברים המוקנים לבדואים ממילא מכוח החוק, אלא שאינם מיושמים. המסלול כאן הוא קודם כל משפטי (ופניה לבית המשפט היא עניין ריאלי למדי, ולא בשמיים) ובעקבות זאת, מנהלי.
ג. בדואים היושבים על אדמות: אין הכרח לאמץ את השיטה שהצעתי כאן, כמובן. כל שיטה שתבוסס על *בחירה* של הבדואים ולא על כפייה או הסדרים תשיג תוצאות דומות. למעשה, גם אם לא יוקצה גרוש לנושא – רק אדמות – התוצאות תהיינה טובות למדי. אפילו אם נניח שכן מקצים לכך כספים (בעיקר לנושא כרטיסי בנייה) מדובר בתקציבים סבירים לחלוטין של בערך 15 מליון דולר לשנה לתוכנית שש-שנתית.
במקובץ, ובמיוחד בהשוואה לתוכניות בגובה של מאות מליוני שקלים עליהן דובר כאן, אפשר באופן סביר למדי לראות פתרון לבעיה של יותר מאחוז מתושבי המדינה באמצעות הקצאה של כחצי אלפית מהתקציב השנתי של המדינה. זה ממש לא בשמיים.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש