בתשובה לגדי אלכסנדרוביץ', 04/11/04 13:22
 |
|
 |
||
|
||||
 |
נדמה לי שהעירום באמנות האירופית התחיל ברנסאנס. כלומר, התחדש ברנסאנס, שאז אימצו אותו (כמו כל דבר) מהאמנות של יוון ורומא העתיקות, וכחלק מהגילוי מחדש של יפי הגוף האנושי (כתשובה חלקית לשאלתך "למה"). אני לא בטוח שזה עבר בשקט. כלומר, אני די בטוח שלא *כל הזמן* זה עבר בשקט - היה, למשל, איזה סיפור עם אפיפיור שבהוראתו הולבשו הערומים של מיכלאנג'לו בקאפלה הסיסטינית. אבל גם אני הייתי שמח לדעת יותר כיצד זה התקבל, על-ידי הציבור והממסדים השונים. |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
חסרה לכם ההבחנה בין עירום, ארוטיקה, ופורנוגרפיה. תמונת אבר מין אינה בהכרח אירוטית, ולא כל דבר אירוטי הוא פורנוגרפי, וכו'. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בהחלט. יש שיטענו (נדמה לי שכך טוען המאמר) שהצגת איברי מין חשופים במסגרת יצירות אמנות היתה פורנוגרפיה במסווה. מצד שני, חלק מההגדרה של פורנו הוא המטרה הברורה שלו - גרימת גירוי ועינוג מיידים. ואני לא חושבת שהרבה אנשים הלכו לחזות בציורים של בוטיצ'לי כדי לבוא על סיפוקם מבחינה זו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בימים האחרונים מסתובבים פה כל מני לינקים לאתרים של אלכס מאן ולאורי קציר. הנה עוד אחד: "מקור העולם" http://mann.blog.lab.co.il/story_42 | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה שמזכיר לי חלק נוסף בהגדרה של פורנוגרפיה: אין לה ערך אמנותי מעבר לרצון לגרות. במקרה של "מקור העולם", יש ערך אמנותי, אם כי השם שניתן לתמונה, בהתחשב בתוכנה, הוא יומרני מאוד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זהו, שהתחלתי לתהות על כך בביקורי האחרון באיטליה (בזמן שכיתתי את רגלי, מילולית1, במוזיאוני פירנצה וכנסיותיה). היום אנו רואים בציורי הרנסנס אמנות גבוהה ומעודנת, ולא מעלים על הדעת להשוות אותה לפורנוגרפיה. אבל בזמן אמת, האמנות הזו היתה (בין השאר) בכנסיות, ולאו דווקא במוזיאונים (וחדרי שינה של האצילים). המוני פשוטי העם הלכו לכנסיה, ושם הם ראו לפתע עירום, בריאליזם שלא היה כמוהו - הרי כל מהפכת הרנסנס, על האבולוציה שהיא עברה, היתה בחתירה לריאליזם מרשים יותר ויותר. ואז, כמובן, לא היה צילום, ואני מנחש שעירום פומבי לא היה נפוץ. האם האנשים לא חשו גירוי בוטה וישיר, כמו נערים מתבגרים בימינו מפלייבוי? כמובן שמטרת היוצרים שונה, אבל מה חש הקהל? 1 טוב, לא באמת צריך לרחם עלי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואם אנחנו כבר כאן: בכל ספר ארכיאולוגיה שני מופיעה תמונה של פסל אבן של אישה עבת-בשר, והכיתוב: פסל קדום של אלת פריון. ואני אומר: נובמת. פורנוגרפיה נאוליתית, זה מה שזה. אני תוהה אם ההתעקשות על "אלת פריון" (ולא "בובת מין של בני טיפש-עשרה ניאנדרטליים") נובעת משמרנות גרידא, או שיש כאן משהו שאני מפספס. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לטענת החוקרים לפחות היה לפסלים מסוג זה תפקיד פולחני (טלה בר לקבלה, תודה). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
על-סמך מה הם יודעים מה היה תפקידם של הפסלים? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שאלה טובה. אני רואה כמה שאלות שתשובות אפשריות להן יכולות להשליך על האפשרות שמדובר בפורנוגרפיה. אחת היא, עד כמה בכלל אותן חברות היו צנועות; אם ממילא עירום נשי היה נפוץ בהן, נדמה לי שלא יהיה הרבה ביקוש לפורנוגרפיה (אבל איך אפשר לדעת את *זה*?). אלא אם כן, כמובן, מדובר בפורנוגרפיה גרוטסקית, שמציגה אברים חסרי פרופורציה למי שזה הקטע שלו; יש נישה כזו גם בפורנוגרפיה של היום. וחלק מהפסלים העתיקים הם אכן כאלה; השאלה היא אם יתרון הפרופורציות של הפסלים על-פני הנשים המציאותיות מספיק כדי לפצות על החיסרון הכבד במידת הריאליזם. השאלה השניה היא, עד כמה הפסלים מראים על עידון ומומחיות טכנית. בסיורים מודרכים בשתי מערות בצרפת עם ציורי קיר מפורסמים מתקופת הקרו-מניון, היתה אבחנת-מומחים אחת שמאוד הרשימה אותי כהדיוט. ההדיוט הנאיבי-רומנטי מתאר לעצמו אדם-קדמון אחד, חולמני יותר מחבריו, שנכנס יום אחד למערה, עירבב קצת בוץ ודם של חזירי-בר, ובפרץ של השראה שירבט מה שעלה על דעתו. אבחנת המומחים היא שזה לא יכול להיות: כל מיני עובדות, שרק את חלקן הקטן אני זוכר, מחייבות שהציורים האלו נעשו תוך הפעלת מאמץ טכני ולוגיסטי ניכר ומתמשך, בהכרח על-ידי כמה אנשים (אמן ועוזרים), ומן הסתם למטרה שכלל החברה ראתה כחשובה. פסלי אלת-הפריון-לכאורה לא נראים לעיני הקטנות מרשימים כמו ציורי המערות, ואולי היה יכול לעשות אותן נער משועמם או לכל היותר סוחר פורנגוגרפיה מיומן, אבל מה אני יודע; אם מבט מעמיק מראה שמדובר בטכניקה גבוהה לתקופתה, אפשר לשער שהפָסל היה ידוע ומקובל בחברה, ופחות סביר שהמיומנות הזו התבזבזה על משהו נחות-חברתית כמו הפורנוגרפיה (כפי שאנו מבינים את המושג כיום). השאלה השלישית היא, היכן נמצאו הפסלים: האם באזור מגורים פרטי או שמא במקדש1. השאלה הרביעית היא, האם יש פסלים דומים בחברות פרימיטיביות בנות זמננו, ולמה הם משמשים. טוב, שתי השאלות האחרונות הן יותר קלות, ונותנות תשובה הרבה יותר חזקה משתי הראשונות. מצד שני, הן לא כל כך מעניינות. (-: 1 אבל איך יודעים אם זה בית פרטי או מקדש? מן הסתם לפי פסלים כאלה וממצאים אחרים שדורשים פרשנות, כך שלכאורה זה מעגלי; אבל, נו, ככה זה במדע: יש ממצאים (פסלים שנראים ככה וככה, גומחה כאן ומשהו שנראה כמו מקום ישיבה כאן), ומחפשים תיאוריה שתתאים להם ככל האפשר ("מדובר במקדש, והפסל הוא אלת פריון"); אני יכול רק לקוות שהארכיאולוגים עושים את העבודה הזו כמו שצריך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל על רבים מן הפסלונים מתרבויות עתיקות, המתארים משגל הטרוסקסואלי, מופיעים שמות אל ואלה, לא? ומכאן אפשר להסיק כי הפסלים הם דתיים ומתארים את תהליך היווצרות העולם, או היווצרות הגזע האנושי, עפ"י אותה מיתולוגיה מסויימת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל טל תהה על פסלים קצת אחרים - של "נשים" שופעות אברים. האם גם על אלו כתובים שמות של אלות? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב שלפחות בחלק מהמקרים כן, אבל מתעצל לגגל על דוגמאות :) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מאחר שהפסלים האלו הם פרהיסטוריים, זה יהיה מאוד מאוד משונה אם כתוב עליהם משהו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ומדוע להפריד בין פורנוגרפיה למקדש? הרבה חוקרים טוענים שמין ודת הלכו (והולכים) ביחד - פולחני דיוניסוס, הלכות ביאה, ארוס וקבלה, טנטרה ואורגזמה ועוד. (ואלה הדברים החדשים יחסית, בעוד הפסלים הללו הם הרבה יותר עתיקים). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל המלה "פורנוגרפיה" באה בדיוק להבחין בין ארוטיקה בכל מיני הקשרים - אמנות גבוהה, דת, וכו' - לבין ארוטיקה "נמוכה", שמטרתה לגרות ותו-לא; ואני חושב שדווקא למשמעות זו התכוון טל. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל אולי ההפרדה (והמילה שיצרה) היא אנכרוניסטית. נראה לי טבעי שבדתות פרמיטיביות שמקדשות את הטבע כמו שהוא, תהיה פחות רתיעה מסקס טהור מאשר בדתות ''רוחניות''. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זו, מן הסתם, ''השערת האפס'' - שפורנוגרפיה היא מונח לא רלוונטי לחברות פרהסיטוריות. זה אולי מה שגורם לחוקרים לשער מלכתחילה שמדובר במשהו דתי. אבל טל הציע את האפשרות שדווקא כן מדובר בפורנוגרפיה במובנה כיום, פחות או יותר - וזו השערה אפשרית, לפחות על פניה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ובחברות שעדיין נותר בהן שמץ מטריארכליות, מן הסתם לא יהיו ארטיפקטים שנועדו לספק מיניות ''גברית'' באופן מוחצן כזה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1+2. במסע אחר (135) סופר על טענה שהנשים 1 לבושות. אם זה נכון, ואם החברה כללית הייתה די ערומה בזמנו, אולי דוקא מדובר בבגדי שרד אלוהיים. ואם הלבוש היה נפוץ אז זה עידון ומומחיות טכנית. חוץ מזה, מוזכרת שם גם סברה שהן שימשו לחינוך מיני. 1 לגגלנים מוצלחים ממני: ונוס מ- willendorf (אוסטריה), ונוס מ-brassempouy (צרפת), ונוס מ-kostenki(רוסיה), ונוס מ-lespugue (צרפת), התקופה הפלאוליתית המאוחרת, חוקר הטקסטיל ג'יימס אדוואזיו, כתב העת current anthropology. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כבר נאמר שפורנוגרפיה היא שאלה של גיאוגרפיה, הבגדים זו המצאה טכנית, לא אידיאולוגית. המצאה שאיפשרה לאדם לנדוד מאפריקה שהיא כנראה מקורו של האדם, ושם לא היה צורך בבגדים, לאזורים קרים על פני כדור הארץ. הדתות בעיקר המונותיאסטיות הטילו טאבו על העירום כחלק מהקוד האתי, קישרו את העירום עם פריצות, עם החטא הקדמון שגרם לגירוש האדם מגן העדן. ישנם מושגים שהשתרשו בתרבות שלנו כמין קללה, כמו ערווה, "קול באישה ערווה", מה רע או מכוער בערווה? מה רע בעירום ובעיקר עירום יפה? מדוע הטילה היהדות חרם על ציור ופיסול? הסיבות הן שרירותיות ללא הצדקה, והתשובה לשאלות אלה נמצאת בתחום ההיסטוריה לא בהיגיון, כלומר אפשר לחקור באיזו תקופה ומקום, היו מנהגים כאלה או אחרים נפוצים, ויש להניח שישתנו גם בעתיד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא בטוח שהבגדים הראשונים נועדו להגן מהקור, אלא מהשמש. שים לב שהדגש הוא על כיסוי הגוף והראש, ולא כל כך על העובי של הכיסוי הזה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שים לב שלחיות באפריקה אין כובעים, כולל הבושמנים | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם אם לא חייבים כובע, להסתובב בשמש עם עור חשוף יכול לחמם יותר מידי את האווירה. לקוף העירום, שרוב הפרווה שלו נמצאת על הראש, יש בעיות שאין לזברות, נמרים ושאר משוערים באפריקה1. ________ 1 וגם לכמה לא שעירים יש פתרונות טבעיים, שאין לבני אדם. ההיפופוטמים, למשל, מזיעים את קרם השיזוף שלהם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
על דבר דומה יש מאמר של אלכס מאן- מיצגים אמנותיים בעירום: |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האפיפיור האמור הוא פאולוס הרביעי. דרך אגב, הצייר שעליו הוטלה המשימה של ''הלבשת הערומים'' (דניאל וולטרה אאז''נ) ''זכה'' מאז לכינוי ''מלביש המכנסיים''. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
''היה, למשל, איזה סיפור עם אפיפיור שבהוראתו הולבשו הערומים של מיכלאנג'לו בקאפלה הסיסטינית.'' זה סיפור ששייך לקונטר-רפורמציה במאה השמונה עשרה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הקונטרה-רפורמציה לא היתה במאות ה-16-17? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סליחה. טעות שלי – החל במחצית השנייה של המאה השש עשרה. משום מה נתקע לי "כמו שעון" (כשאומרים 18 והכוונה לשש...). כפי שכותב החבר מעט למטה: מיכלאנג'לו חי יותר מדי זמן: העבודות הראשונות שלו שייכות לרנסאנס בשיאו ואילו ציורי יום הדין כבר שייכים לתקופה שאחרי (ומבחינה כללית, לעידן הקונטר-רפורמציה). משום מה זכרתי שזה קרה בתחילת המאה ה-17, אבל כנראה שטעיתי וזה היה בסוף ה-16. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הסיפור עם האפיפיור והקפלה הסיסטינית היה בימיו של מיכלאנג'לו עצמו. האפיפיור יוליוס הזמין את מיכלאנג'לו לרומא, לפסל לו מצבת קבר ענקית. מיכלאנג'לו הלך לטפל בהזמנת השיש, ובינתיים שכנעו את האפיפיור שזה מביא מזל רע, להזמין לעצמך מצבת קבר בעודך בחיים. האפיור דחה את מיכלאנג'לו בלך ושוב הרבה זמן, בלא לשלם לו. יום אחד מיכלאנג'לו הגיע לארמון האפיפיור וגורש ממנו. הוא לקח את חפציו, ועזב את רומא לכיוון פירנצה. זה גרם לתקרית בינלאומית בין פירנצה לותיקן. יוליוס יצא לרומא בראש צבא של 500 איש. הוא כבש כמה ערים בדרך, והתקרב לפירנצה. לפירנצה לא היו אמצעי הגנה. אנשי פירנצה גם לא התכוונו להכנס בריב עם האפיפיור בגלל מיכלאנג'לו, ושכנעו אותו להתפייס עם האפיפיור. שלחו אותו לאפיפיור עם מכתב שמבטיח שהוא מוכשר מאוד אבל קצת מוזר: צריך להתנהג אליו יפה. האפיפיור הזמין ממיכלאנג'לו אנדרטת ברונזה. מיכלאנג'לו לא ביצע עבודות ברונזה, אבל לא היתה לו ברירה, לא אומרים לא לאפיפיור. מיכלאנג'לו סיים עם האנדרטה, חזר לפירנצה, קיבל חוזה לפיסול 'הרקולס' (היו לו עוד כמה פסלים שהתחיל ולא סיים, כי לאפיפיור לא אומרים לא). הגיע עוד זימון מרומא, להגיע לאפיפיור. מיכלאנג'לו היה בטוח שהפעם יוכל להתחיל בפיסול מצבת הקבר ליוליוס, אבל לא - האפיפיור הזמין אותו לצייר את 12 השליחים על תקרת הקפלה הסיסטינית, עוד דבר שמיכלאנג'לו ממש לא אהב לעשות, אבל לא אומרים לא לאפיפיור. בתור פרקפציוניסט על, מיכלאנג'לו צייר על כל הקפלה: כשבא לבחון את הקפלה, התחוור לו שבעצם משמעות הציורים להסוות את הכשל הארכיטקטוני של התקרה. 12 שליחים בלבד לא מספיקים לזה: הוא הלך אל האפיפיור, והציע לו לצייר על כל התקרה. האפיפיור הסכים. מיכלאנג'לו פירק את האולפן שהקים, שלח את כולם הביתה, ונשאר לצייר לבד במשך 4 שנים. האפיפיור יוליוס מת כמה חודשים אחרי גמר הקפלה. 30 שנים לאחר מכן, המשיך מיכלאנג'לו בקפלה הסיסטינית באיזור אחר, ויצר תיאור של יום הדין. בעיני רבים נראה הציור חילול הקודש, כמו גם בעיני האפיפיור החדש, פאול הרביעי, שהיה חובב אינקויזיציה מושבע, והכניס אותה לפעולה באיטליה. ועדה קבעה שהפרסקאות של מיכלאנג'לו הם כפירה, ודרשו שהתקרה תכוסה. מיכלאנג'לו לא הגיב: חבריו עשו את המלאכה בשבילו. לבסוף אחד מחסידיו של מיכלאנג'לו העלה פשרה: הפרסקו יושאר, העירום יכוסה. הוא התנדב לבצע את המלאכה, והבטיח למיכלאנג'לו לבצע אותה בעדינות ולאט, כך שיעבור זמן רב עד שתושלם, ואולי ימות האפיפיור יחד עם שאיפות האינקוויזיציה שלו. הואיל ואותו אדם, יצאו לו מוניטין של אמן שלעולם לא מסיים עבודה בחיי המזמין, מיכלאנג'לו הסכים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ממה שזכור לי, הכיסוי גם נעשה בכוונה בתרכובות צבע עמידות פחות, על מנת שיהיה אפשר להסירו לאחר מכן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |