 |
|
 |
||
|
||||
 |
בצעירותי הלא כל כך רחוקה הייתי מורה חיילת באשקלון, אותה עיר המוזכרת כה רבות בכתבה בנוגע לאלימות. ובכן, האלימות הזו היא קצה הקרחון: אני ראיתי אלימות איומה יומיומית, אף על פי שלימדתי בבתי ספר יסודיים ולא בתיכונים, הקשים פי כמה. הבעיה של הילדים האלימים אינה איכות המתמטיקה או שעות ההקדשה ללימודי גיאוגרפיה, הבעיה היא מצוקה רגשית, שזו הביטוי שלה. הגורמים שיכולים לפתור את הבעיה, ההורים והמורים, היו חסרי אונים או שרק החריפו את האלימות בדרכי ההתמודדות שלהם. אני הבחנתי שבמקרים רבים תקשורת עם הילדים, סתם שיחה פשוטה שבה הקשיבו לילד אלים או פרוע, לא הטיפו לו, אלא ניסו להבין מה גרם לו מבפנים להתנהגות הזו, גרמו למהפך של מאה שמונים מעלות בהתנהגות. ומאחר ש"רק על עצמי לספר ידעתי", הנה כמה דוגמאות מנסיוני: בתור מורה חיילת הייתי אחראית על האולפן ועל הילדים העולים, אבל ראיתי את עצמי כשייכת באופן כללי לבית הספר והיה חשוב לי להתערב בדברים שנראו לי בעייתיים או מוזנחים ע"י המערכת. הבחנתי בילדה מכיתה ד' שהיה לה שם של ילדה פרועה ואלימה, שהיתה מסתובבת כל היום במסדרונות. יום אחד, כשהגעתי בבוקר והתחלתי בסבב בין הכיתות, במטרה לאסוף את תלמידי השונים לשיעור אולפן, ראיתי אותה מגיעה מאוחר. בשניה שהיא נכנסה לכיתה, המורה פצחה בצרחות ומיד סילקה אותה מהכיתה. הילדה התיישבה בחוץ ליד אחת מפינות העבודה ונראתה די אבודה. מיד ניגשתי אליה, התיישבתי קרוב מאוד אליה על אחד הכסאות הנמוכים (בשביל ג'ירפה כמוני הציוד של בית הספר היסודי תמיד היווה בעיה לוגיסטית) ופשוט שאלתי אותה בשקט: "למה איחרת?" הילדה היתה בשוק- בפעם הראשונה מישהו שאל אותה את השאלה הבסיסית הזו ובאמת רצה לדעת. מרוב הלם היא ענתה את האמת, שהיא רואה טלויזיה עד מאוחר ואין לה כוח לקום בבוקר, אז היא מאחרת כל יום. אמרתי לה שאני מציעה לה שהלילה תצפה בטלויזיה עד 9 ואז תלך לישון, לא משנה מה התוכנית הבאה. כך בבוקר היא תבוא בזמן, המורה תכניס אותה לכיתה, היא תשתתף בשיעורים ויהיה לה יום ממש טוב. ביקשתי שתדווח לי למחרת איך זה הלך. לחצנו ידיים על העסקה והיא הבטיחה לנסות. למחרת, הפלא ופלא, ילדה זורחת, עם פנים לגמרי שונים, הגיעה אלי בהפסקה להודות לי- היא הגיעה בזמן, השתתפה כל היום, והמורה אפילו שבחה אותה (והיתה די המומה מהשינוי הפתאומי בילדה שהיתה עד כה "מקרה אבוד") על הצלחתה הלימודית בכיתה. אני מקווה שבאותו יום הצלתי ילדה נוספת ממעגל קסמים, שההורים והמורים שלה לא יכלו לעזור לה איתו, פשוט כי מעולם לא טרחו לדבר איתה או לתת לה הנחיה קטנה איך לכוון את ההתנהגות שלה. זה סיפור קטן, אבל היו לי תלמידים עם אבא בכלא ואמא זונה, שהייתי מחבקת כל בוקר ובהפסקות, כי אף אחד אחר לא עשה את זה בשבילם, והחיבוק הזה זה מה שנתן להם את "הדלק" להיות בכיתה ולהקשיב בשיעור. היה לי תלמיד אתיופי, שביום הראשון שהגעתי ללמד בבית הספר, רץ בחצר כשהוא מנפנף פטיש מעל ראשו (אחלה פתיחה ליום הראשון ללימודים, בשביל חיילת "ירוקה" כמוני). כשהתחלתי חוגים בבית הספר אחרי הצהריים (העברתי 4 שיעורים בציור קומיקס ללא תמורה כספית על זמני החופשי- בהתחלה כולם באו כי לא היה צורך לשלם, אבל הם נשארו כי נדבקו בחיידק הקומיקס באמת ובתמים) וראיתי שהוא הצטרף, לא סילקתי אותו אוטומטית, כמו שהיה נהוג אצל שאר המורות (הוא היה מתוייג "בריון") והחלטתי שעלי לגלות מי הוא באמת. הוא התגלה כילד מקסים, שפשוט לא היה לו איך להתבטא. הקומיקס, על הרבדים המילוליים והלא מילוליים שלו, בשילוב עם שיטת העבודה האישית שלי, השונה מהפרונטליות הקונוונציונאלית, היווה לו במה להתבטאות והוא גם יצר קשרים טובים עם הילדים בקבוצה, בעקבות האווירה השונה. היו לי בהחלט מקרים של בריונים שהיו כבר "אבודים", בעיקר אחד שאני זוכרת במיוחד, היה רודף אחרי אחת מתלמידות האולפן שלי והיא ממש פחדה ממנו (ובצדק, גם אני פחדתי ממנו). אבל הוא היה כבר "בריון" משופשף, על סף תיכון, שהיה כבר מחוץ לטווח העזרה שלי. לא כל הילדים האלימים הם מלאכים שלא הקשיבו להם. הנקודה היא, שיש לטפל באלימות, ומיד. צריך להבין מאיפה היא נובעת. ילדים, בעיקר הצעירים, לא אלימים מתוך הנאה- הסיכוי הגבוה הוא שמדובר בביטוי של תסכול, של מצוקה. הבית, יותר מהבית ספר, הוא נקודת ההתחלה של האלימות (לא מדובר בבעיה עדתית או כלכלית, אלא בבעיה פנים-משפחתית. הזנחה של ילדים קיימת בכל שכבות החברה, מהפחונים ועד הוילות בסביון, מהעולים החדשים שאך זה הגיעו ועד צברים, דור שביעי בירושלים). בתי הספר יכולים לטפל בבעיה באופן חלקי- ואני הבחנתי בהחלט כיצד רמת האלימות השתנתה מבית ספר אחד לשני, בעיקר על פי רמת הדומיננטיות של המנהלת. בנקודה זו אני מצדיקה את מי שאמר כאן שהשחיקה במעמד המורה/מנהל(ת) משפיעה על רמת האלימות- לחלוטין נכון בשטח. מנהלת חזקה ודומיננטית תחזיק בית ספר עם משמעת (מה שלא ימנע מהבית ספר להיות פעיל ויצירתי- אלא יספק מסגרת, מילה שלא מספיק מבינים את ערכה, לצערי). בבית ספר שבו התלמידים יודעים שהמנהלת מעורבת בנעשה בכיתות ברמה האישית (מדברת עם הילדים ולא מטיפה להם) וארועים מגיעים לידיעתה ומיד מטופלים, כשהמנהלת משמשת גב למורות ולא שוט חסר בסיס, כשיש לילדים תחושה שיש חוקים ברורים ותגובות ברורות, הם יודעים כיצד להתנהג ומדוע. אם המנהלת מנותקת מהמתרחש, והמורה נשארת חשופה בשטח (והשטח הוא שטח אש, לא סתם שולחים לשם חיילות... :-) ) הילדים מרגישים מיד ש"כל ממזר מלך" והאנרכיה שולטת. הפתרון אינו ענישה- הפתרון הוא הבנה מאיפה נובעת האלימות, ההבנה שהאלימות היא סימפטום לבעיה אחרת (מצוקה אחרת) והנסיון לשנות משהו במשוואה כדי שהתלמיד ישנה את התנהגותו. אני מאמינה גדולה במשנתו של אדלר- "אין ילד רע, יש ילד שרע לו" (אם לנסח זאת בפלקטיות- ולא מדובר כאן בשיטת "הילד במרכז") ואם יוצאים מהנקודה הזו, בעיקר בגיל הרך, הרבה בעיות עתידיות יכולות להמנע. לגבי תיכונים- אין לי פתרונות או הצעות. אין לי נסיון עבודה עם הגיל הזה, ואני לא בטוחה שיש לי הכלים להתמודד עם השדים של הגיל הזה. אני יכולה רק להזכר בנסיונות מוצלחים וכושלים של מורי בתיכון (אני למדתי במרכז תל אביב, ואל תדאגו, לא היתה חסרה אלימות). אבל גם כאן, לדעתי, החיבור בין הורה ומורה הפועלים ביחד עם התלמיד לשינוי, יכולים להביא לתוצאה טובה. אבל יש כל כך הרבה גורמים שונים בגיל ההתבגרות, שקשה לי לתת תשובות ברורות. עדיין, האלימות כסמפטום לבעיה רגשית ומצוקה, נראה לי כגישה רלוונטית. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
כל הויכוח כאן נסוב לדעתי על מה הדרך הכי טובה לדאוג שמערכת החינוך תורכב מכמה שיותר לודביגות, וכמה שפחות מסיפורי הזוועה של האקס צ'יף. אז חלק אומרים הפרטה, חלק אומרים משכורות, חלק אומרים לימודים גבוהים. אני לא יודע מה להגיד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם אני לא יודע מה להגיד, פרט לכך שכל שלושת החלקים לא היו ישימים במקרה של הלודביגה: הפרטה? הגברת היתה במסגרת שרות צבאי, לא מיליציוני. משכורות? נו, באמת, היא היתה חיילת בשרות חובה. לימודים גבוהים? היא כנראה היתה בוגרת תיכון, במקרה הקיצוני (אם היא היתה עתודאית) בעלת תואר ראשון. עם מה נשארנו? התלהבות, מוטיבציה ורצון טוב. איך משיגים אותם? זאת לא בעיה, המורים (שיש להם) באים אתם מהבית. והמורים שאין להם? בעיה, הם לא צריכים להיות מורים. ומה עם אלה שהיה להם ונגמר? לצערינו זאת קבוצה גדולה מדי (ייתכן שאפילו רוב) מקרב המורים. כאן מגיע תפקידה העיקרי של המערכת כמערכת ושל החברה כחברה: לדאוג לשמר ולרענן אותן תכונות בקרב המורים, כדי שלא יאזלו (ולא, הם לא אוזלים מעודף שימוש, אלא רק מחוסר הכרה). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב שהשאלה שצריך לשאול היא "למה הלודביגה לא בחרה להמשיך לעבוד כמורה גם אחרי השחרור?". כשנדע את התשובה לזאת, אולי נוכל לחשוב איך לדאוג שיותר כמותה יגיעו לתפקידים חינוכיים וישארו שם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לודביגה היתה מורה חיילת והיה לה את הגמישות לגשת לתלמידים ולדבר איתם. היו לה שעות פרטניות. לרוב המורות אין מעבר לכמה הפסקות קצרות זמן לדבר עם התלמידים ולשמוע מה קורה איתם. הן לחוצות על ידי חומר ושליטה בכיתה ושאר נושאים ברומו של עולם. ייתכן מאוד, שאם לודביגה היתה מורה היא היתה יודעת לשלב את הדברים. אולם רוב המורות לא יודעות לעשות זאת, ואיש לא אימן אותן לעשות זאת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא יודע איפה אתה למדת, אבל אצלנו למורים היו כמה וכמה שעות פנויות במהלך יום הלימודים (חוץ, אולי, מבכיתה א', אז אותה מורה הייתה עם הכיתה כל היום, ובין כה וכה היה לה די והותר זמן לדבר עם מי שהיא רוצה בזמן שהכיתה הייתה עסוקה עם דף עבודה זה או אחר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
התלמידים משובצים לכיתות שלהם. כדי לדבר איתם יש צורך להוציא אותם משיעור. ייתכן שיש למורים פה ושם שעה פנויה אבל אין להם שעות שוטפות במערכת לעניין ואין להם דרך מסודרת לקבל את הילדים בשעות אלו. חמור מכך, בעת ארוע, אין להם לרוב יכולת לדבר באותו יום עם הילד על העניין. האם על פי נסיונך המורים ניצלו את הזמן ליחס אישי לתלמידים? אם לא, למה לא? אם כן, אשמח לשמוע מחוויותיך. גם אם לא תאמין לי בנושאים אחרים, בעניין זה אני מאוד שמח לשמוע עדויות מהשטח, גם אם (ואף בעיקר) אינם תואמים את ההשקפות שאני מביע כן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עברו כבר אי אלו שנים מאז הייתי ביסודי, וגם כך אינני מצטיין בזכרון נפלא. אני זוכר יחס אישי מהמורה שהייתה לי בכיתה ב', פחות מכך מהמורה שהייתה לי בכיתה א'. את המורות מכיתה ג' אני כבר לא כל כך זוכר. היחס האישי הזה ניתן במהלך השיעורים, כאשר יתר התלמידים היו עסוקים בפעילויות שונות, המורה הייתה מזמנת כל מיני תלמידים אליה כדי לדבר איתם. מכיוון שלא ממש הייתי ילד בעייתי, השיחות איתי היו יותר בקטע של "מה שלומך, הכל בסדר?", ולא משהו מעבר לכך. אין לי זכרונות ברורים לגבי מה היה תוכן השיחות עם תלמידים אחרים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה תואם את מה שידוע לי. 10% מורים משכמם ומעלה שמצליחים למרות המערכת להצליח איכשהו, עוד 10-20% שהם בסדר - אין תלונות. ועוד 50-60% שהם חור שחור וחוץ מהשם שלהם אתה לא זוכר מהם שום דבר טוב (ובהרבה מקרים גם שום דבר רע). על העוד 10% עדיף לא לדבר. בהינתן המבנה של המערכת איני יכול להאשימם בכלום, חוץ מהיותם תוצרים של המערכת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הסטטיסטיקה שלי, הן כתלמיד, ובעיקר כהורה, מרשימה יותר. אולי סתם היה לי מזל, ואולי השוברים שלי שווים יותר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם יש רצון, אפשר למצוא דרכים. דוגמא אמיתית: כשהייתי בחטיבה, המחנכת שלי (שלימדה לשון ספרות והבעה)הייתה מרכזת שכבה, כך שהרבה מאוד זמן פנוי לא היה לה. אחד הפתרונות שלה היה "מחברת קשר". לכל תלמיד הייתה מחברת כזו, בה הוא היה כותב למורה מכתבים (על כל נושא שהוא). היא הייתה אוספת את המחברות בתחילת שיעור הבעה (רשמית המחברת הייתה חלק משיעור הבעה), ואחרי כמה שיעורים מחזירה את המחברות כשלכל מכתב מכתב תשובה אישי משלה. במשך השנה, התפתח במחברת דיאלוג אישי ופורה בין המורה לתלמיד. כך המורה פגעה בשתי ציפורים במכה אחת- גם גרמה לתלמידים לתרגל הבעה בכתב, וגם שמרה על קשר אישי עם כל תלמיד ותלמיד, תוך עקיפת אילוצי מערכת שעות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לנו היה סידור דומה אצל המורה לאנגלית (בחטיבה). אחרי שנמאס לי לספר לה באריכות כמה אני שונא אותה ומתעב את השיעורים שלה, התחלתי לנצל את המחברת כדי לצייר קומיקס בהמשכים. לזכותה יאמר שהיא עמדה בכל בגבורה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם לנו היתה מחברת קשר (וגם המחנכת שלי היתה רכזת, מורה להבעה וכו- איפה למדת?) ומאוד אהבתי את השיטה הזו. אני חושבת שכמו עם כל שיטה, יש כאלה שזה עובד איתם מצויין וכאלה שלא אוהבים את זה כלל. מורה חכמה תקבל כל יצירה כהתבטאות ותחפש גם דרכים חלופיות. בכל אופן, ההערות האישיות היו לי מאוד חשובות ועד היום אני שומרת את המחברת למזכרת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
השרות הצבאי שלי היה מצד אחד מאוד משמעותי ומצד שני מאוד מתסכל ומדכא. היה לי ברור שההוראה היא התחום בו אמצא משמעות ועיניין (אני גם מגיעה משושלת של מורים אידיאליסטים, כך ש"הקללה המשפחתית" היה חלק מהעניין), אך גם היה לי מאוד ברור שמערכת החינוך הישראלית היא גם הקבר של החינוך בארץ. התקציבים הבעיתיים, המשכורת המאוד לא מתגמלת, עבודת הצוות המאוד לא תומכת, האכילה של המורים את ההנהלה וההנהלה את המורים באופן מאוד לא אנושי, התנאים הלחוצים (צדק מי שאמר שלמורה מן המניין יש זמן מאוד קצוב), תוכניות הלימודים שאינן לרוחי ועוד (ביניהם גם התנאים הפיזיים של הכיתות והילדים). ובכן, עשיתי נסיונות כושלים להתרחק מהתחום (חזרתי ללימודי אמנות מסוג כלשהוא, עבדתי בארכיון- אפרופו קברים…) ואחרי כמה שנים בביצה הישראלית הלודביג ואני החלטנו לתת קפיצה אחת גדולה אל מחוצה לה- והיום אנו משקיפים על העולם מן הצד השני, מארץ הקנגורו, הקואלה והבומרנג. פה גיליתי מחדש את החינוך, כרגע מן הצד של הקהילה היהודית הרפורמית, אבל עם שאיפות להשתלב במערכת הכללית. אין מה לומר, באמת עולם אחר. כיתות יותר קטנות, יחס טוב בתוך הצוות, אנשים שבאמת מנסים ללמד ולהגיע אל התלמידים, מוטיבציה- ומשכורות של בני-אדם. אני מקווה להתחיל ללמוד באוניברסיטה כאן בעוד כמה חודשים ולעשות תואר בהוראת אמנות (ולשלב שתי אהבות עם משכורת נאותה). אז התשובה היא שכן החלטתי להיות מורה- אבל לא בבית ספרנו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חבל שהפסדנו אותך. סליחה על הציונות הטרחנית-להחריד: מה יהיה אם כל מי שטוב, אכפתי וראוי - יעזוב אותנו? (את לא חייבת לענות, אני זורקת את השאלה לחלל האויר לא משום שמישהו יכול לענות עליה אלא מתוך עצב) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
התשובה היא פשוטה - רק הברארה תישאר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה המחיר של התערבות של המדינה בחיינו. מכפיה הטובים בורחים. אם נפריט את מערכת החינוך, נוריד מיסים ונתן יותר חופש, הטובים יחזרו בהמוניהם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מילא ישארו, אבל למה נראה לך שיחזרו בהמוניהם? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מכיר אנשים שרוצים לעלות ומכירים ביתרונות של מדינה יהודית. מדובר על בחירה בין רמת חיים לבין מדינה יהודית. כראייה הבה נראה את העלייה מארה"ב לאחר מלחמת ששת הימים כאשר הגיעו מעל 100,000 עולים ורבים מהם חזרו חזרה בגלל התנאים. רבים מהיורדים הם בלבם כאן ורק בגלל רמת החיים אינם נמצאים איתנו. מדינת ישראל צריכה לבחור בין מדינת רווחה הממגנטת אליה את לא יוצלחי כל העולם, או מדינה חופשית המושכת אליה את יהודי כל העולם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מסכים שחלק חשוב מהתרופה הוא מציאה וטיפוח של מוטיבציה ואהבת התפקיד. אבל אני באופן אישי מאמין שרצון טוב רק הולך כ"כ רחוק1. ואני לא אלעיז על הלודביגה כי אני לא מכיר אותה, אבל אני מאמין ש א) אפילו אם נמצא את הנוסחא, עדיין נקבל התפלגות כלשהי של שחיקה בתוך קבוצה של לודביגות, ו ב) אין סיכוי למצוא מספיק לודביגות כדי לאייש את כל המשרות במערכת החינוך. לכן לדעתי אנחנו נשארים עם: איך אנחנו בונים מערכת ש 1) מושכת אליה אנשים עם מוטיבציה. 2) מצמצמת את השחיקה. 3) מנפה את מי שכבר אין לו מקום בה. 4) דואגים שהאנשים הנכונים יכתיבו את הטון, למרות שהמשרות סביבם יאויישו ע"י אנשים פחות חדורי מוטיבציה. בהקשר הזה אני מוכן לקבל את כל ההסברים. אני גם חושב שמעבר להחלטה עקרונית כזאת או אחרת (הפרטה, משכורות, לימודים גבוהים) זה מאוד תלוי-ביצוע. _______ 1 אני לא באמת חושב שזה ביטוי בעברית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הפתרון הוא בתי ספר דמוקרטיים. כי הילד שלך לא פשע ולא חטא, אז למה אתה שולח אותו לבית סוהר? זה, כמובן, רק חלק מהפתרון. צריך גם להוריד את מספר שעות העבודה ביום, כדי שאנשים יוכלו לבלות יותר זמן עם הילדים שלהם, לחנך אותם, לבלות איתם, ובאופן כללי לקחת חלק בחיים שלהם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא מסכים. מכיר את "אי הילדים" ? ובכן אני מאמין שבני-אדם לא נולדים מתורבתים. ולכן אני לא מקבל ש"בית ספר דמוקרטי" הוא התשובה. לדעתי צריך לספק מסגרת עם מידה מסויימת של משמעת. לגבי ההורים זה נשמע לי לא ריאלי. קודם כל אי אפשר סתם ככה להוריד שעות עבודה. חוץ מזה אתה לא יכול להכריח אנשים לא לעבוד או לבלות זמן עם הילדים שלהם. באופן כללי אתה מציע להעביר את האחריות לחינוך ממערכת החינוך בחזרה להורים. אתה פשוט מטיל את הפור על כל מה שלכל בית בישראל יש להציע. אני חושב בדיוק להיפך: מערכת החינוך היא מנגנון שאמור לקחת חלק מהמטלה הזאת מההורים, שלא תמיד יש להם את הזמן, המשאבים, הידע או (סליחה) הרצון לחנך את הילדים שלהם. אם לנסח את זה בצורה יותר בוטה: מה שאתה מציע הוא מערכת חינוך שכל הורה חבר בה. הפחד שלי הוא שההישג העיקרי של זה הוא שמערכת החינוך אז מורכבת מאחוז הרבה יותר גבוה של הדיוטות וחסרי מוטיבציה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בי''ס דמוקרטי אינו מקום בו אין משמעת. יש משמעת ודרישה לעמוד בכללים הדמוקרטים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה זה "אי הילדים"? או שהתכוונת במקרה ל"בעל זבוב"? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אי הילדים, מאת מירה לובה: http://knafaim.cet.ac.il/pages/item.asp?id=548&i... לדלעתי זה אפילו שודר כתסכית בזמנו בתוכנית "לבת ולבן" ברשת א'. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האמת שהתכוונתי ל"בעל זבוב". את "אי הילדים" קראתי ביסודי. הבסיס של העלילה זהה: ילדים על אי. חוץ מזה ב"אי הילדים" יש אונס, אבל המסר החריף של "בעל זבוב" לא מופיע בו. דווקא להיפך, בגדול הילדים מפתחים קהילה בריאה יחסית. שזה בדיוק להיפך ממה שאני מכוון אליו... מעניינת ההשתלטות הזאת רק בגלל השם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אין שום אונס ב"אי הילדים". לכל היותר הילד הלא נחמד היחיד בכל האי (וגם דמות סטריאוטיפית למדי) הורג ציפור, קושר את הצמחונית שמרביצה לו לעץ, ומאיים עליה. אם אני זוכר נכון, ב"בעל זבוב" יש לגלוג לא מוסתר על "אי הילדים" (או שמא רק על "אי האלמוגים" ודומיו?) כשהילדים בהתחלה אומרים שיהיה "כמו בספרים" הללו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה באמת חושב שפילדינג קרא את מירה לובה? סיפורי ילדים בנוסח "אי הילדים" הם עניין די נפוץ. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מי זה פילדינג? התכוונת לויליאם גולדינג? אני שופע ניטפוקים היום. אני לא בטוח אם גולדינג קרא את הספר, או אפילו אם הילדים ב"בעל זבוב" אכן יכולים לאזכר אותו, כי בבדיקה קצרה שערכתי מתברר שהספר כנראה יצא אחרי מלחמת העולם השנייה (שבמהלכה מתרחשת עלילת "בעל זבוב"). אני די בטוח שהוא כן קרא את הספרים שעליהם הוא מלגלג בבעל זבוב - כולנו היינו ילדים פעם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גולדינג? גולדינג. תודה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה צודק. הסצינה ההיא, בעיקר ההתנהגות של הילדה אחרי המקרה שמזכירה תיאור של נפגעת אונס, ביחד עם הזיכרון הלא משהו שלי הפכו את הזיכרון לאונס אחרי שנים. איפה ביל גונן כשצריך אחד ? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לודביגה יש רק אחת! (וכן, ה' הידיעה בשמה היא יתירה) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם אמא יש רק אחת | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |