|
למרות הערכתי הרבה לאופן המשכנע בו הפריך קארש חלק מהתיאוריות של "ההיסטוריונים החדשים"*1* – כאן הוא מאמץ פרשנות שגויה של המצב.*2*
טיעון הליבה של קארש הוא ששינוי גישתם של הישראלים הערבים יבוא כשיקבלו חלק שווה במשאבי המדינה שגוי, משום ש"בעולם המודרני לא העניים והמדוכאים הם שהנהיגו את המהפכות הגדולות... לרוב היו אלה אנשי חזית לוחמנית מקרב מעגלים חברתיים משכילים יותר ועשירים יותר." המסקנה מטרואיזם זה היא שככל שהערבים הישראלים הופכים עשירים, משכילים ומשגשגים יותר כך גדלה אי שביעות רצונם ולכן, שום שיפור במצבם לא יביא לשינוי בעמדותיהם.
הנסיון במקומות שונים בעולם מוליך למסקנה הבלתי נמנעת שלטיעון זה אין כל אחיזה במציאות. בכל מקום בו מיעוט קיבל זכויות שוות – ובלי התחשב במידת נטייתו לאירידנטה שלו בתחילת הדברים – מידת אי-שביעות רצונו של המיעוט קטנה והולכת.
הקבוצה הקובעת במיעוט כזה היא קבוצת בעלי המודעות. כלומר, אותם מבני המיעוט שנהנים ממידה מסויימת של עושר ורכשו השכלה. במלים אחרות, ברוב המקרים מדובר במעמד הבינוני. המדד הקובע מבחינתם אינו השיפור האבסולוטי במצבם או השיפור במצבם בהשוואה לעמים אחרים (כפי ששוגה וטוען קארש) אלא מצבם ומיקומם המעמדי בתוך המדינה בהשוואה לרוב.
במלים אחרות, השאלה אינה אם היום הם "יכולים לעשות בגרות" או לשמש סניטרים או רופאים זוטרים במחלקת יולדות, אלא האם הם מסוגלים להפוך למנהלי מחלקות ומנהלי בתי חולים, מנכ"לים של משרדים ממשלתיים, חברי דירקטוריונים, עורכי דין מובילים, וכו' – במלים אחרות, האם הם תופסים את מקומם כמפקדים ולא רק כפקודים.
התשובה לכך היא, בעיקרה, שלילית וזו תמצית הבעייה.
*1*מי שקרא את "קרבנות" של בני מוריס יכול להעיד עד כמה ההפרכה של קארש השפיעה. *2*מאמרו כולל גם שגיאה עובדתית אחת, הטענה שאחוזם של הערבים הישראלים עלה מ-13.6 אחוז ל-19 אחוז מן האוכלוסיה מקום המדינה. ראשית, לפי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מדובר ב-17.4 אחוז בלבד. בניכוי ערביי מזרח ירושלים מדובר ב-14.7 אחוז בלבד.
|
|