בתשובה לXslf, 23/10/04 22:32
 |
|
 |
||
|
||||
 |
זה מצער, אבל בחישוב תועלת (אספקת הספר למספר קטן של מתעניינים) מול הנזק לזכויות יוצרים זה לא מטה את הכף אפילו בקרוב, לדעתי. |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
מצד שני, התרבות שלנו בנויה רבדים רבדים, כשיצירה אחת נבנית על השנייה. כאן מה שקורה הוא שחלק לא כ"כ קטן מהיצירה האנושית (ומהידע האנושי) פשוט מועלם, ואין אפשרות ליצור או להתייחס אליו בכלל (אפילו לא במסגרת ה"שימוש הוגן"), כי היצירות פשוט לא זמינות. מצד שלישי, בחלק עצום של המקרים, זכויות היוצרים אינן שייכות ליוצר, אלא לחברה (חברת תקליטים, הוצאת ספרים, אולפן קולנוע). כך שגם אם ה*יוצר* עצמו רוצה לשתף, יש בעייה עם זה. (שלא לומר שחברות מתות הרבה יותר לאט מאנשים, כך שהרבה מאוד יצירות שהיו משתחררות לא משתחררות). ואם כבר אנחנו בנושא הזה, משהו ששווה קריאה/האזנה: לא מדובר במצב בינארי של יש זכויות יוצרים/אין זכויות יוצרים, אלא במצב שיותר ויותר שימושים של יצירות נכנסות תחת רגולציה יותר ויותר כבדה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
את צודקת, זה לא מצב בינארי. אני מסכים שחוקי זכויות היוצרים צריכים לעבור רוויזיה ולשקף את המצב המשתנה. שבעים שנה אחרי מות היוצר זה הרבה יותר מדי בשני הכיוונים: אנשים, ובכלל זה יוצרים, חיים היום הרבה יותר שנים; ובמקביל, הואצה מאוד יכולת הפקת ההכנסה מיצירה. המצב כמעט בלתי נסבל במובן זה שיצירת ביכורים של סופר שנכתבת היום, בהיותו בן 25, יכולה להשאר ברשותו (וברשות צאצאיו) עד סביבות שנת 2130, וזה מצב כמעט מגוחך. מה שאני חושב, עם זאת, הוא שאת השינוי הזה צריך לעשות דרך המחוקק ולא באמצעות עבירה על החוק. צריך להפריד בין קטגוריות שונות של יצירה, כל אחת בהתאם ל"מחזור החיים" המוערך שלה מבחינת רווחים, כך שהיוצר לא יצא נפסד ואף הציבור המבקש להנות לא תפגם הנאתו. אבל גם האורך הבלתי נסבל של תקופת זכות היוצרים וגם דעתי ששינויים צריך לחולל בחוק ולא באמצעות עבירות עליו הם לא ממין העניין, בעצם, שהרי הרוב המכריע של השירים או הסרטים (או הספרים) המורדים בקאזות למיניהם אינן יצירות קלאסיות שהעם המורד החליט להוריד בטרם פג תוקף זכויות היוצרים. אין כאן הסתערות של צבא חובבי ביאליק, אלתרמן או ייטס שקצרה סבלנותם – עיקר ההורדות הן של יצירות שנוצרו כאן ועכשיו ובתוך זמן המחזור הראשוני שלהן: כשהן מוקרנות על מסכי הקולנוע או בתקליטור עכשווי. הדיון האמיתי אינו על חסימה או שחרור של ידע כי אלו סוגיות שלא מעניינות את קצה הזרת של מליוני המורידים. מטרתם פשוטה: לחסוך לעצמם את התשלום עבור המוסיקה שהם נהנים לשמוע. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני בהחלט מסכימה שהשינוי צריך להיות מהמחוקק. עם זאת, אני תוהה האם הפרת החוק הנרחבת בנושא קיימת בגלל שמדובר בגזירה שהציבור לא יכול לעמוד בה? ואולי הסיבה שמדובר בגזירה שהציבור לא יכול לעמוד בה היא שמדובר בפעולות שלפני עידן המחשב לא היו תחת רגולציה, ואילו עכשיו כן? "הדיון האמיתי אינו על חסימה או שחרור של ידע כי אלו סוגיות שלא מעניינות את קצה הזרת של מליוני המורידים" 1) זה הדיון שמעניין אותי. וגם אני אצטרך לשלם את המס הזה (ולא מעט- אני צורבת לא מעט הפצות לינוקס על תקליטורים). 2) אני חושדת שהוא מבחינה מסויימת כן מעניין אותם, וראה למעלה (התנהגות לא מרוגלצת שהפכה להיות מרוגלצת בעידן הדיגטלי). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האם זו אכן גזירה שהציבור אינו יכול לעמוד בה, או פשוט יכולת טכנולוגית שמקלה על ביצוע עבירות? זכרי כי לעניין רשתות עמית-לעמית יכולים היוצרים (וחברות התקליטים) להציע פתרון סביר (לכל הפחות) בדמות חנויות בתשלום נמוך יותר. המקרה הקשה יותר (ובישראל, קשה ברמה הממוטטת את שוק המוסיקה) הוא של עבריינים המציעים תקליטורים וקלטות מזויפים במחיר מוזל. בשוק הזה, כפי שהודה בריש גלי ראש האגף הממונה על כך במשטרה, הפעולה החלה רק בגלל לחצים של ממשלת ארצות-הברית, שאיימה להעביר את ישראל לרשימה שחורה של מדינות עברייניות, והאכיפה מתקיימת ברמה הנדרשת כדי להשמר מחוץ לרשימה ולא יותר. הפעולות העברייניות האלו אינן קשורות לריגלוץ או לסוגיות של הפצת ידע אלא לעניינים של עבריינות פשוטה: שכפול ספרים בלתי חוקי, מפעלי תקליטורים גנובים, דוכני שוק המציעים סחורה בלתי-חוקית לעין כל, וכדומה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש כאן שני סוגי עבריינים: * העתקות לא מסחריות ע"י אנשים פרטיים * עותקים לא חוקיים במחיר נמוך הסוג השני אינו חדש במיוחד. הסוג הראשון הוא חדש. החוק המוצע מנסה למנוע מחלק מהעבריינים מהסוג הראשון מלהחשב עבריינים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מטרת החוק ברורה ויחסית, הוא גם מבהיר מה היקף המיסוי (עד 5 אחוז) ומהם יעדיו (הכספים יועברו לאקו"ם) ואף פעולת הגבייה קלה לביצוע (גובים מיצרנים, לא מצרכנים) אבל ישנן כאן שתי בעיות: א. יש דיספרופורציה מוחלטת בין סכומי הכסף שהיוצרים אינם מרוויחים והפיצוי שהחוק מעניק להם. כלומר, המס אינו פותר שום דבר משמעותי. ב. התקנה אינה מבחינה בין שימוש תקין לשימוש שאינו תקין, דבר הכורך יחד עם פיצוי מהעוברים על החוק תשלום מס על ידי אנשים המבצעים פעולה תקינה ואף מקובלת (שעד לפני כמה שנים הייתה היחידה המקובלת לתחום זה). אגב, העתקות לא מסחריות על-ידי אנשים פרטיים רווחות מאז הפך הרשמקול למוצר פופולרי (אי-שם בראשית שנות השבעים בישראל). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואני אשאל בפעם הרביעית בדיון הזה (השאלה רצינית, אולי הפעם אקבל תשובה): מישהו יודע לפי איזה מפתח יחולק הכסף הנגבה לאמנים? אז בסדר, אקו"ם קיבל נניח 1000 ש"ח. לפי מה יוחלט איך לחלק את הכסף הנ"ל בין האמנים השונים? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמו כל חוק מסוג זה - החלוקה תשוקלל לפי הכוח הפוליטי של כל אחד מהחולבים הפוטנציאליים, פלוס ה''מעשר'' הידוע למנגנון הגבייה והחלוקה המיוחד ותקניו שיוקמו לצורך זה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש להניח שהחלוקה תהיה פרופורציונלית למכירות שלהם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אקו''ם מחליטה על פי הפופולריות במקומות אחרים בתוספת חישובים אחרים של פיצוי ליצירות פופולריות פחות. לדעתי, חלק מן התשלום ייתבע להעברה למקבילי אקו''ם בחו''ל. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כזכור, הדיון התחיל מהרחבה של חוק הקלטות הריקות להטלת מס על מדיה ריקה, בנימוק שהמס ילך ליוצרים כפיצוי על תמלוגים אבודים כתוצאה ממעשים של *משתמשים פרטיים*. משם, כל הדיון נסוב על *משתמשים פרטיים* ומעשיהם החוקיים או לא בהקשר של זכויות יוצרים. פיראטים מקצועיים המשכפלים חומרים מוגנים בכמויות מסחריות ומוכרים אותם בצורה מסחרית אינם קשורים כלל לדיון, ולא ברור לי למה העלת אותם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
העליתי אותם כי זה סוג העבריינות הרווח והוא הסיבה העיקרית לאובדן תמלוגים. המיסוי הוא פשוט דרך למסות את מה שאפשר, במקום להתמודד עם מה שצריך. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"המיסוי הוא פשוט דרך למסות את מה שאפשר, במקום להתמודד עם מה שצריך" נו, עם זה אני מסכימה. מה שמחזיר אותי לתהייה למה לא מנסים לאכוף את החוק עם עבריינים כבדים מסוג זה, במקום להכנס באנשים הפשוטים, שחלק לחלוטין חף מפשע, וחלק נתון לויכוח. הרי בכל הדף הזה לא ראיתי מישהו שהצדיק פיראטים מקצועיים- כולם מדברים על משתמשים פרטיים ורשתות עמית־לעמית, ועליהם אכן נסוב ויכוח. אז במקום להלחם בשחור, שכולם מסכימים שהוא שחור, מעדיפים למסות את האפור והלבן. מציאות משונה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא מציאות משונה - מציאות רגילה. קצת קשה למסות דבר לא חוקי, כי הוא מהגדרתו, אהם, לא לגיטימי מלכתחילה. מאחר ומדובר רק במס, הרי רצוי למסותו מהחלק שמשלם מיסים (שומרי חוק?). זוהי כנראה *ה*סיבה להצמדה הערמומית בין הטלת המס לנושא ההעתקות הביתיות - יצירת תחושת אשם (ולאחריה הכרת תודה) בקרב אותם אומללים שעכשיו מחייכים בבואם לשלם מס נוסף. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה עדיין לא מסביר את העובדה שכמעט ולא מנסים לאכוף את החוק מול העבריינים הגדולים. מתי בפעם האחרונה סגרו חנות/דוכן לממכר מוזיקה/סרטים פיראטיים ברחוב הרצל בחיפה או בתחנה המרכזית בתל־אביב? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למה לא נכנסים בעבריינים כבדים? חלק מזה הוא פחד, חלק מזה חוסר אכפתיות ועוד חלק הוא חוסר יישע. עם יחידת לחימה בפשיעה שגודלה עשרים איש אי אפשר לשנות באמת את המצב. בפועל, משטרת ישראל משמשת ב-90 אחוז ממקרי הפשע (בעיקר גניבות ופריצות) כסטטיסטית. הסיבה העיקרית שבגללה מדווחים תושבים על גניבות היא לצורכי ביטוח. למה זה ככה? זה כבר סיפור מורכב אחר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למה במקום? בנוסף. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן, הם יכולים, אבל הם לא מציעים. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |