בתשובה ליהונתן אורן, 22/10/04 15:43
 |
|
 |
||
|
||||
 |
"מה שמוזר (וקצת משעשע) בעיניי כאן הוא לראות את חסידי השוק החופשי הופכים לתומכים נלהבים של רגולציה." למה מוזר? משהו שאתה יצרת הוא *שלך* - זהו קניין. זכויות יוצרים היא דרך לנסות להגן על קניין זה. מהרגע שאתה מקבל ששיר או סיפור הוא כמו השולחן שלי בבית, ו*זכותי* לעשות בו כרצוני, כולל למכור אותו שוב ושוב. כמובן, מאחר וזכויות היוצרים מחוקק ונאכף ע"י המדינה, יש לו סיכוי לייצר רגולציה שמתרחקת מזכויות הקניין הבסיסיות, ולכן צריך להיזהר בניסוחן. לגבי היווצרות שוק: תמיד יהיה ביקוש גבוה ליצירות שונות, אך רבים מהיוצרים יפסיקו לעסוק בכך (או יורידו מאוד את המינון), אם לא תובטח להם פרנסה מהעיסוק. מאחר וקל מאוד לשכפל את הדיסקים והקלטות, ההגנה היחידה במקרה זה היא בחוק (לא הלאמה, לא הקמת רשויות, פשוט חוק). |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אבל אני לא מקבל ששיר או סיפור הם כמו השולחן שלך בבית. יש כאן שני היבטים. האחד, שאנחנו דנים בו כאן, הוא התזה שזכויות הקניין הרוחני הן חלק ממערכת כלכלית ספציפית. אין בהן דבר "טבעי": הן לא היו קיימות עד המאה ה-18 בשום מקום בעולם, אופי ההגנה עליהן (למשל, מספר השנים שהן תקפות) הוא שרירותי למדי וכולי. הטענה היא שמאחר שזכויות אלו הן תוצר של מערכת כלכלית מסוג אחד, שינוי של המערכת ישנה את מושג הזכויות (לדעתי, יביא לביטולן). ההיבט השני, שהזכרנו בעבר, הוא ההיבט המוסרי. ההבדל בין שיר או סיפור לבין השולחן שלך בבית הוא היכולת של מספר אנשים להשתמש בהם בו-זמנית. אם אני משתמש ברכוש חומרי שלך, אתה לא יכול לעשות זאת (אם לקחתי את המכונית שלך, אתה לא יכול להגיע ממקום למקום). אבל אם אני משתמש ביצירות רוחניות כמו סיפור או שיר, אני לא מונע בכך מאף אחד אחר להשתמש בהן. זה הבדל מוסרי משמעותי מאוד בעיניי. בנוגע לפרנסה, אני מניח שליוצרים דווקא תהיה פרנסה מהעיסוק. כמו שכתבתי למעלה, גם היום רוב היוצרים לא מתפרנסים ישירות ממכירת זכויות יוצרים. יש הרבה "מסביב", החל מהרצאות והופעות וכלה בהוראה או פרסומות. חוץ מזה, יוצרים לא עושים זאת רק עבור רווח כספי. ואם מישהו יפסיק ליצור? שיפסיק. ואם הוא יתנה את המשך היצירה שלו בהשלטת השיטה הקומוניסטית? גם אז שיפסיק. זה לא טיעון מוצלח בעיניי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חייב להתחיל עם הערה בנושא ההבדל המוסרי עליו אתה מדבר, לפיו נראה שאם אתה לוקח (בהשאלה, כמובן) את השולחן הישן שבמחסן שלי, שאיני משתמש בו יותר, אין הדבר חמור באותה רמה כמו להשאיל באופן דומה את השולחן החדש באמצע הסלון. מעניין. מן רובין הוד מודרני. לגבי כל הדיבורים על ההנאה מעצם היצירה ומודל עסקי חדש: אני מציע שתבנה יסודות איתנים למודל כזה, לפני שאתה נפטר מהקודם. לא נראה לי שיש בשר בזה. וכן, זכויות יוצרים היו גם בתקופת הכנסיה, שאז כל זכויות היוצרים, והאימהות שלהם, והבנים שלהם היו שייכים לכנסיה. (איזה טעם יש לדבר על זכויות ליוצרים תחת משטרים בהם לא היו זכויות לאנשים?) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האנלוגיה לא מוצלחת. אם חייבים לעשות אנלוגיה לשולחנות, אז אפשר לתאר את רובין, שיש לו שולחן זהה לשולחן שיש לך במחסן (הוא קנה אחד ממך בח"י דרכמות). רובין משתמש בשיכפולטר החלקיקי שלו כדי ליצור שולחן נוסף, אותו הוא יעניק לאדם שלישי. מעשהו של רובין מקטין את ערכו של השולחן המצוי במחסן שלך ולכן מקטין את סה"כ ערך הרכוש שלך (או את יכולת המכירה שלך)1. אפשר להגיד ש*זה* לא מוסרי, אבל זה ממש לא דומה למצב בו פורצים לך את המחסן וגונבים לך שולחן. ______ 1 נניח. יש טענה שאומרת שלפעמים הפעולה יכולה דווקא ליקר את ערך השולחן שלך, במקרה בו יש גם יתרונות מסוימים לאי שימוש בשיכפולטור החלקיקי. סוג של פירסום ע"י הפצה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם האנלוגיה שלי לא טובה, שלך עוד פחות. אני יצרתי הקבלה בין קניין רוחני לקניין פיזי, כדי לתת יותר מוחשיות, ואתה הפכת קניין רוחני לכלום (מותר לקחת, להפיץ ושלכפל). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
איפה כתבתי ש-"מותר לקחת, להפיץ ולשכפל" ואיפה "הפכתי קניין רוחני לכלום"? תארתי מצוי והצבעתי על פעולה (ששונה במהותה מפעולה אחרת, למרות נסיון לטשטש את ההבדלים ע"י אנלוגיות חלקיות מדי) שבהחלט ניתן לזהות אותה כפעולה לא מוסרית. אתה הרי לא טוען שזה בלתי אפשרי לקחת, להפיץ ולשכפל. אתה רק טוען שזה "לא בסדר". ב-"לא בסדר" הזה אתה מעוניין להלחם בעזרת חקיקה. השאלה למעלה, שמעלה יהונתן אורן היא שאלה פרגמטית: איזו מידה של רגולציה והתערבות אפקטיבית יכולה להפעיל מדינה, כאשר לא רק לרובין המרושע יש שיכפולטור חלקיקי, אלא לכל אזרח ואזרח? מה כבר הסיכוי ש*המדינה*, באמצעות חקיקה, תצליח לשמור על ערכו הכספי של השולחן שלך במחסן1? ________ 1 ואין כאן הפחתה לאנלוגיה שלך. אפשר להניח שאתה ממציא סוג השולחן הספציפי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האמת היא שהתחלתי רק בשאלה הפרגמטית. אבל עם התקדמות הדיון, אני חושב שהשאלה היא גם מוסרית: זכויות "קניין רוחני" כפי שאנו תופסים אותן היום, הן לא יותר מפיקציה חוקית. אין בהן דבר מוסרי. זה לא אומר שמוסרי לקחת ספר של מישהו אחר ולהציג אותו כשלך, למשל. במערכת הכלכלית החדשה, זאת תהיה התחזות, אבל לא גניבה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ועכשיו אני שואל את עצמי. מה כל כך רע בהתחזות? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לשאלה הפרגמטית של האכיפה: כשמדובר בתפוצה ביתית קטנה של אדם לעצמו, ברור שהחלטת המדינה לכאן או לכאן אינה משנה דבר (אלא אם אנחנו מחליטים להסתפח לאלבניה ולאסור יבוא מחשבים באשר הם, וגם אז תהיה פרצה). החקיקה, ואכיפה המלווה לה, מבטיחה שברמה מוסדתית ובתפוצה המונית לא יתרחשו דברים כאלה. הדבר דומה לכל חקיקה אחרת של קניין: כנראה שזו לא תשפיע על שופ ליפטינג צנוע, שאין אפשרות להבחין בו, והוא בד"כ נלקח בחשבון, מול האפשרות שהרשת המתחרה פשוט תגיע לעסק שלך עם 7 סבלים ותעמיס הכל על המשאית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ופה נמצא שורש העניין: הגבול בין "תפוצה ביתית קטנה" לבין "תפוצה המונית", הופך (/הפך) להיות גבול מאוד מטושטש. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
איני בטוח שהוא מטושטש: אם מדובר בהעתקה חינם בין חברים, זה דבר שבאמת קשה לעלות עליו. העתקה המונית לצורך רווח היא דבר שכבר יותר קל להתחקות אחריו, וכאן ההבדל העיקרי, לדעתי: יכולת גילוי העבירה והאכיפה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה לא חושב שמידת היכולת לאכוף חוק מסויים היא בסיס רעוע להשעין עליו את השאלה מה חוקי או לא חוקי ? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא ממש. שאלת מעשיות האכיפה, כמו שאלת התקציב הנדרש לאכיפה, או לצורך מימוש החוק, הן שתי שאלות מעשיות קרדינליות מכדי להתעלם מהם בבואך לחוקק אותו. במדינת ישראל, בצורה אופיינית כל כך לשלטון שסבור שהוא צריך לחוות דעה ולרגלץ כל תחום, ישנם הרבה חוקים מטופשים שלא עומדים בקריטריונים האלה. מה זה יוצר? מצד אחד, אזרחים שרוצים לקיים כל חוק מוכר כלשונו, מסתובבים עם אולקוס, ומצד שני קבוצה הולכת וגדלה של אזרחים מתחילה להתייחס לכל מערכת החוקים בזלזול, מאחר והם נתקלים ביותר ויותר באלה מהסוג הלא חכם, האינטרסנטי, והלא פיזיקלי בעליל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מסכים עם צד אחד של מה שאתה מעלה, וראה תגובתי לאביב. אבל ברגע שאתה מבסס את החלוקה עצמה בין חוקי ללא חוקי על פי מה שניתן ולא ניתן לאכיפה, מה קורה כשהיכולת לאכוף את החוק מתשנה באופן משמעותי בנקודת זמן מסויימת ? הדוגמא הקלאסית היא הP2P למיניהן. הרי אין שום דרך יעילה להלחם בזה. אז זה אומר שכל תעבורה של קניין רוחני באמצעי כזה היא חוקית ? (וזה בא ממשתמש מושבע של P2P, שלא שילם על שום תוכנה שהוא התשמש בא מאז שהוא גילה את רשת ה BBSים בתור ילד מחוצ'קן). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"אבל ברגע שאתה מבסס את החלוקה עצמה בין חוקי ללא חוקי על פי מה שניתן ולא ניתן לאכיפה, מה קורה כשהיכולת לאכוף את החוק מתשנה באופן משמעותי בנקודת זמן מסויימת ?" מה ז'תומרת? משנים את החוק, אם צריך ואם רוצים. חוקים הם דבר דינמי, ובוודאי אמורים לשקף התקדמות טכנולוגית (ודי להתבונן בפסקי ההלכה של מרנובדיה כדי להיווכח בכך). לגבי P2P - כפי שעניתי גם לאביב, החוק בהחלט מאפשר להושיב על ספסל הנאשמים את *המפיצים* הפירטיים (ולא את תוכנות ה P2P, שהן לכשלעצמן נייטרליות). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא דיברתי על התוכנות, אלה על המפיצים. זה חוק שלא ניתן לאכוף. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מדוע לא ניתן לאכיפה? בד"כ, לאחר שחרור סרט חדש או תוכנה חדשה, צריך לחכות רק מס' ימים לפני ש"נשמה טובה" תפיץ אותה באחת מתוכנות ה P2P הנפוצות. כל מה שצריכה לעשות חברה, שמעוניינת לתפוס את המפיץ המקורי, הוא לבצע חיפוש במנועי ה P2P באותם שעות/ימים ראשונים, עד שהיא מגיעה למשתמש שמבצע זאת, דופקת לו בדלת, ומכאן, כמו שהיו אומרים כמה מרצים שלי, ההמשך טריוויאלי. זה גם קורה מדי פעם, ודואגים להפיץ כל תפיסה כזו, "למען יראו וייראו". אני מניח שזה לא הגיע לממדים גדולים בשל שיקולי כדאיות כלכלית של בעלי העניין, או שמידת החוקיות של ההליך עדיין נבדקת בבתי משפט עם המקרים לדוגמה שנתפסו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מבחן התוצאה דיי מבהיר למה התיאור הנאיבי משהו הזה שלך מוטעה מיסודו. בתור התחלה, ישנן רשתות P2P אנונימיות. דבר שני אפילו אם אתה מצליח להשיג IP ונקודת זמן, אתה צריך שיתוף פעולה של ספק שירות כדי לקבל כתובת. מעבר לעובדה שספקי שירות נאמנים ללקוחות שלהם (ובצדק, לדעתי), אתה יכול בקלות למצוא את עצמך עם כתובת ברוסיה, קוריאה או צ'ילה ביד. בנוסף כל מי ש"תגיע" אליו, יכול לטעון בקלות שהוא לא המקור אלה השיג את החומר בעצמו מרשת אחרת. להוציא רשתות P2P קיימים עוד אינספור אמצעים להפצת מידע אלקטרוני. אני מציע לך להיכנס לערוצי IRC גדולים ולבצע חיפוש על "warez". עבור כל דבר שתחפש, אתה תמצא מספר כלשהו של שרתי FTP ציבוריים שניתן להשיג מהם את החומר שאתה מחפש. בחלק מאותם מקרים המארח לא מודע בכלל לשירות שהוא מספק. ובכל אותם מקרים היכולת שלך לאתר את המקור שלא לדבר על להוכיח, מפוקפקת עד לא קיימת. מימדים גדולים ? כמה מקרים אתה יכול למנות שבהם מישהו נתפס והורשע ? כמה מקרים כאלו אתה יכול לספור מחוץ לגבולות ארצות הברית ? בעלי זכויות היוצרים אוהבים לעשות מכך מטעמים תקשורתיים, אבל האמת היא שמספר המקרים מועט מאוד, השקעת המשאבים לא כדאית (כפי שציינת), ואין לכך שום אפקט הרתעתי נראה לעין. ואם נחזור למבחן המציאות, שלא עולה בקנה אחד עם התפיסה שלך: אם מתקפה משפטית מסיבית ממוקדת ב"מקור" אחד הייתה פשוטה ו/או אפקטיבית כמו שאתה מתאר, אז למה אחרי נפסטר יש היום את Kazza, Emule ו iMesh ? לא רק שהמתקפה לא הצליחה, התופעה רק גדלה. יותר מזה - בתקופת נפסטר האשמים היו המפתחים של אמצעי ההפצה. אחרי הפארסה ההיא אנחנו עדים למעבר תפיסתי: התוכנה לא אשמה, המשתמשים "המפיצים" אשמים. אני מנבא שאחרי מאבקים משפטיים כלשהם לפי הגישה הזו, אנחנו נהיה שוב עדים לעוד מעבר תפיסתי. כל זאת מבלי לגעת באפשרויות הטכנולוגיות העומדות בפני משתמשי ה P2P במידה וחוקי המשחק ישתנו לרעתם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
איני בטוח שהתאור שלך אינו יותר משאלת לב מתאור המציאות. אנחנו נצטרך להמתין ולראות. ראשית, קאזה ודומיו הם לא נפסטר. אם היה קם עוד נפסטר היום היו תובעים אותו. האתרים הפופולריים קלים למעקב, וכאלה שדואגים להצפין את משתתפיהם גם נרדפים. אם מישהו מעוניין בכך - בכח צו משופט ניתן להוציא כל מידע מ ISP. דוגמאות למעצרים ופעילות בתחום: |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מספרים מדוייקים ודעה אישית: הנתונים האלו מתייחסים לארה"ב ולקבצי מוזיקה (התובעת היא ה RIAA, התאחדות חברות התקליטים האמריקאית). וזה המאמץ העיקרי שנעשה בעניין. אני לא מצליח למצוא עדויות למתקפה משמעותית בארצות אחרות. דוגמאות בודדות ברוסיה ויפן לא מעידות על תופעה משמעותית. בעצם זה לא מעיד על תופעה אפילו. וזאת לעומת מה ? מיליונים. לא בהגזמה. בארה"ב לבד מדובר על כמה עשרות מיליונים. אפילו אם נאמין רק לחצי מהמספרים האופטימיים. ובכל שאר העולם ? כמה מאות אני מניח. אתה באמת מצפה שכמה אלפי תביעות יזיזו תופעה בקנה מידה כזה ? מה גם שהמספרים עצמם מדברים בעד עצמם: הם רק גודלים. כל הפארסה הזאת נראית כמו ניסיון לטאטא מדבר. ולא סתם כמה אלפי תביעות. מדובר כאן על תופעה חסרת תקדים: "מכונת תביעות" שמתאמצת לאתר ולהגיש תביעות נגד "סתם" אנשים, תוך הפרה של פרטיות. יותר מכל דבר אחר התופעה הזאת מזכירה בריונות גרידא. כמה זמן לדעתך הציבור האמריקאי ייתן לתופעה כזו להימשך ? בארה"ב יש נורמות חברתות ומערכת משפט שמאפשרות לבצע לוליינות משפטית שנראית לנו הזויה משהו. אבל two can play this game. כמו התביעות נגד מקדונלדס, יש למשתמשים באמריקה בסיס לתביעה משפטית ייצוגית נגד ה RIAA על הפרת פרטיות. בנוסף קיימת סתירה מסויימת בין הטענה הרווחת בקרב מפתחי תוכנה מסחרית גדולים, שלא ניתן לתבוע מפתח של תוכנה על "misuse", לבין תביעות נוסח Napster ו Winny. הסתירה הזו לא תוכל להתקיים לאורך זמן, ולדעתי לענקי תוכנה בסופו של דבר יהיה אינטרס לא ליצור תקדימיים משפטיים בעייתיים מבחינתם. לגבי הטענה שלך על ISP וכתובת, הדבר נכון אולי בארה"ב. אני לא כ"כ בטוח שתמצא הרבה שיתוף פעולה בשאר חלקי העולם, להוציא את אירופה אולי. בנוסף אפשרויות ההצפנה עומדות כל הזמן לרשותם של המשתמשים. שים לב דרך אגב לתביעה בלינק השני שלך. המפתח של Winny נעצר. לא על הפצה - על פיתוח כלי P2P שיש לו יכולות הצפנה. מה אמרנו על מתקפות נגד התוכנות עצמם ? מישהו אמר שהתוכנות לא אשמות. למה Winny אשמה ? למה אתה חושב שהתביעה נגדה לא תסתיים כמו שהתביעה נגד Napster הסתיימה ? אגב מה ההבדל בין Napster לEmule ? חוץ מזה שEmule כמה עשרות מונים יותר מתוחכם, יעיל, ובעל בסיס משתמשים גדול יותר בכמה סדרי גודל ? למה אי אפשר לתבוע את המפתחים של Emule ? בקיצור, אני לא בטוח שאני הצד שלוקה בWishful thinking כאן. תן לי לשאול אותך בפשטות: אתה מאמין שבעוד מספר שנים, הP2P פשוט ייעלם מן העולם, או יצטמצם לכדי תופעה שולית, בלי שום ירידה משמעותית במחירים של המוצרים הרלוונטים, אלה אך ורק כתוצאה מרדיפות ותביעות משפטיות ? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם לא קראת את תגובה 256085 - זה הזמן. היא אמורה להראות שישנם עוד מסלולים (התפתח שם גם פתיל בנושא גוויעה פוטנציאלית של ה P2P). ההבדל בין נפסטר (במודל שנסגר) לאימיול, עד כמה שזכור לי, הוא שהראשון לא היה תוכנת P2P ממש, אלא הכיל בשרת עצמו יצירות - מה שהיווה הפרה של זכויות יוצרים. זו הסיבה שאותו תבעו ואת אימיול או קאזה לא. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
את התגובה ההיא קראתי. אני לא רואה איך היא עונה לתגובה שלי. בעניין התביעות, אתה חוזר על אותה טענה שעליה עניתי בתגובתי. בעניין משחקי המחשב התגובה שלך שטחית מאוד. איפה עוד חוץ ממשחק מחשב שהמטרה בו היא משחק יחד עם שחקנים אחרים, כאשר השרת עצמו מהווה חלק חשוב מהתוכנה, ניתן לדבר על המודל שתיאר אביב ? איך זה רלוונטי בדיוק למערכות הפעלה, חבילת תוכנות משרדיות והורדת MP3-ים ? ההיסק מהמקרה הפרטי מאוד של משחקי מחשב לתוכנות בכלל היא כשל לוגי. מה גם שאפילו במקרה הפרטי הזה של שוק משחקי המחשב, המצב איננו כה פשוט כפי שהוא הוצג כאן. לגבי Napster, אתה פשוט טועה, ווטסון ידידי. שון פנינג היה בין ההוגים הראשונים, אם לא הראשון, של רעיון ה Napster .P2P הייתה המימוש הראשון של עקרון הP2P, לפחות בהקשר של הורדת Mp3ים. MP3-ים לא ישבו על השרת של Napster. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן, נפסטר היתה ה P2P הראשונה, אבל היא היתה שונה בשגיאה הבאה: היא הכילה *קטלוג* של כל השירים הזמינים על שרת נפסטר בעצמו, ועל כך ההרשעה (להבדיל מיורשיה שהיו זהירים הרבה יותר): לגבי התמודדות בהפרת זכויות יוצרים: בתגובה לאביב התייחסתי גם לתוכנות רגילות, ולא רק משחקים, שדורשות רישום לצורך אפשור פונקציות נוספות בהן, כולל עדכון שוטף של בסיס הנתונים. לגבי העברת קבצי מסמכים ומוזיקה ב P2P ההגנה נראית בעייתית יותר, ונראה שהתביעות לא משיגות את יעדן. מנסים למצוא פתרונות אחרים, כמו אחד שמצאתי באתר הבא: |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בוא נערוך השוואה קטנה בין Napster (הישנה) ל Emule. בקבצי MP3, כידוע קיימים שני סטנדרטים לאחסון של מידע נוסף בתוך הקובץ, כגון שם האמן, שם השיר, ז'אנר וכד'. מה שמוכר בשמות IDtagV1 ו IDtagV2. כלומר למען הנוחות, גוש הבתים שהוא קובץ MP3 יכול להכיל בתוכו מידע המזהה את השיר, כדי לחסוך את הצורך לשמור מידע זה בנפרד. השוואה בין תכונותיהן של Napster ו Emule: נפסטר - טכניקת P2P. - אינדקס נשמר על השרת. - מטפלת בקבצי MP3 בלבד. - תהליך האינדוקס בוחן את המידע ב ID tags. אימיול - טכניקת P2P. - אינדקס נשמר על השרת. - מטפלת בכל סוגי הקבצים. - תהליך האינדוקס מתייחס לשם הקובץ בלבד ולחתימה שלו. כלומר ההבדל ה"מהותי" בין Napster ל Emule בהקשר של הבסיס לתביעה, הוא הבתים עצמם בקובץ שאותו בוחן תהליך האינדוקס1. האינדקס של Napster יכול להראות כמו טבלה עם שם האומן ושם השיר. האינדקס של Emule נראה כמו טבלה עם חתימה ושם קובץ. הערכים שמופיעים באינדקס, בשני המקרים, מוזנים לתוכו עפ"י הערכים שבוחר המשתמש להכניס לקובץ שהוא משתף1. ב Napster אני אערוך את ה ID tag ואכתוב אומן: "לא חרדי", וחיפוש על "לא חרדי" יעלה את הקובץ. ב Emule אני פשוט אקרא לקובץ "לא חרדי.mp3", ואותו חיפוש יעלה את הקובץ2. בשני המקרים התוכן של הקובץ, כמו גם התוכן של האינדקס, תלויים במשתמש ולא בתוכנה או בשרת. כלומר אין הבדל מהותי. או ליתר דיוק, הטענה כי הפער העצום בין ההתייחסות אליהן (תביעה משפטית בומבסטית לעומת חוקי לגמרי ו"התוכנות לא אשמות"), נובע מההבדל הזניח הזה בינהן, היא אבסורדית. _______ העיקרון של נעילת פיצ'רים ופתיחתם לאחר תשלום לא נמצא בסביבה מהיום. זו צורת ההגנה הישנה ביותר בספר, והקלה ביותר לפריצה. מעולם לא קרה לי שהשיטה הזאת עצרה מבעדי להשתמש בתוכנה כלשהי. תמיד מצאתי פריצה או עותק פרוץ איפשהו באינטרנט (ולפני זה ב BBS-ים). ישנן עשרות קבוצות של האקרים שם בחוץ, תחת מגוון מעניין של שמות, שעוסקות בפריצות מהסוג הזה ללא תשלום ובקצב מסחרר. זמן ההמתנה לפריצה או לעותק פרוץ של תוכנה פופולרית עומד על שעות. זמן ההמתנה עולה עד שבועות. אבל דבר אחד בטוח: שיטת ההגנה הזאת לא הייתה מעולם ולא תהייה לעולם כלי יעיל להגנה על זכויות יוצרים. _______ בוקר טוב ווטסון ידידי, הלינק השני שלך מתאר בדיוק את מה שמתואר בידיעה שלרגל פרסומה התכנסנו כאן היום. אני שמח לבשר לך שבמהלכם של שני ימי דיון ובערך עשר תגובות עברת את התהליך ההתפכחותי שעברו חברות התקליטים בעולם. אני גם מרשה לעצמי להסיק מכך שאתה זונח את הטענה שתביעות יכולות למגר את תופעת הP2P. מעבר לכך קל להווכח שבעתיד אמצעי ההפצה העיקרי של קניין רוחני, או לפחות חלק מסוגי הקניין הרוחני (קרי: שירים) יהיה האינטרנט (לא בהכרח ע"י P2P). השאלה היחידה שנותרת היא האם תצליח הטלת המס לאכוף את זכויות הקניין. אני טוען שהכל עומד ביחס ישר לתמחור של חברות התקליטים. המאבק התחיל מהניסיון שלהם לסחוט כמה שיותר כסף משירים ע"י הפקעת מחירים, והוא יימשך כל עוד הם יישארו בגישה הזאת. הניחוש שלי הוא שהמס יהיה זניח בהתחלה, וחברות התקליטים תנסנה להעלות אותו לאט לאט, או להוסיף לו כל מיני סעיפים דרקוניים. _______ 1 טוב שם הקובץ נאגר במיקום שונה על הדיסק, אבל זה זניח. 2 את החתימה למעשה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
צ''ל ''התהליך ההתפכחותי שלחברות התקליטים בעולם לקח כמה שנים לעבור''. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האינדקס של נאפסטר נשמר על שרת של חברת נאפסטר. האינדקס של אימיול נשמר במאות ואלפי שרתים פרטיים ברחבי העולם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כל ההבדל בין Napster לEmule מהבחינה הזו הוא שEmule הוסיפה למודל של Napster "עמוד שידרה" של שרתים לפי המודל שהיה כבר קיים בפרוטוקול ה-IRC. ביחד עם העובדה שEmule פתוחה ולא שייכת לאיזושהי חברה ספציפית. ההבדל הזה לדעתך אמור להסביר את הפער בין התביעה שספגה Napster, לבין התפיסה כי "התוכנות לא אשמות" שמופנית כלפי Emule ? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פעם ראשונה שאני שומע על זה. תוכל לספק הפנייה למקרה "ציד" כזה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ראה תגובה 256083. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ראיתי את ההודעה בפורום אחר, ונראה לי שזה רלבנטי גם לכאן: ======= אוניברסיטת תל-אביב המכון לחקר האינטרנט מתכבדים להזמינכם לערב עיון בנושא: אכיפת החוק באינטרנט-האם היא אפשרית ? בהשתתפות: ד"ר אירית חביב-סגל, יו"ר, הפקולטה למשפטים,אוניברסיטת תל-אביב. ד"ר אברהם טננבוים, שופט, מכללת שערי משפט. עו"ד חיים רביה, מומחה לדיני מחשבים ואינטרנט. סנ"צ מאיר זוהר, ראש היחידה לפשעי מחשב, משטרת ישראל. מר עופר אלזם, מומחה לאבטחת מידע, חברת "אלדין". האירוע יתקיים ביום רביעי, 17 בנובמבר 2004, בשעה 17:00, באולם "כס המשפט", הפקולטה למשפטים, אוניברסיטת תל-אביב. הכניסה חופשית לאישור ההשתתפות דוא"ל : MargalitH@tauex.tau.ac.il |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נהדר... ואני לא בארץ. מישהו יכול להקליט לי ? אוף. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תגובה 115189 | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תגובה יפה מאוד, במיטב המסורת השכ''גית. תודה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כבסיס יחידי, זה אולי רעוע, אבל זה בהחלט פרמטר חשוב בין סה"כ הדברים שיש לחשוב עליהם. איזה ערך יש לחוק שאין שום יכולת לאכוף אותו (ושחלק נכבד מן האוכלוסיה מפר אותו)? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה בדיוק מה שאני חושב, ובגלל זה אני חושב שכל הגישה הנוכחית לזכויות יוצרים על קניין רוחני בעייתית בהקשר של אנשים פרטיים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שיתוף קבצים ברשת האינטרנט הוא "העתקה חינם בין חברים1" שתוצאתה המצטברת היא "העתקה המונית" (אמנם לא לצרכי רווח של אדם ספציפי אשר מנהל את כל זה, אבל הטענה של הרוצים להגן על זכויות היוצרים היא שזו פגיעה של ממש - בדיוק כמו לגנוב למישהו שולחן מהמחסן). הטענה הפרגמטית מלמעלה2, איתה צריך להתמודד, היא שככל שנתקדם אל העתיד, יכולת שיתוף המידע תשתפר ויכולת גילוי העבירה תפחת (אלא אם אנו מעוניינים בשכלול מעקב המדינה אחרי פעולותיו של הפרט). כדי לעזור להבין את הפרובלמטיות: נסה לדמיין מצב דמיוני קיצוני בו כולנו הופכים לאט לאט לסייבורגים בעלי זיכרון מושלם. את יצירתה האחרונה של שרית חדד נוכל להעביר זה לזה באופן שלם ע"י שמועה "מפה לאוזן". פעולת העתקה והשכפול של מידע הופכת להיות טבעית ופשוטה כשמיעת שיר חדש בפאב, זמזומו בזמן ההליכה הביתה והדבקת חבריך למשרד בקצביות שלו, יום למחרת. האם הנסיון להלחם בהפצה לא לגיטימית של מידע, מתוקף תפקידה של המדינה להגן על זכויות יוצרים, לא תהפוך בעולם שכזה לחסרת תועלת? ואם היא תהפוך לחסרת תועלת, האם הדבר לא יוביל לבחינה מחודשת של זכויות היוצרים? האם זכויות הן כה אינדפרנטיות למציאות, כך שהן ימשיכו להתקיים באותו אופן בעולם בו יהיה מאוד קשה (עד בלתי אפשרי) להגן עליהן בהצלחה? ___________ 1 זה לא ממש משנה שהאנשים זרים זה לזה. 2 יהונתן אורן הוסיף דברים מעבר לשאלה הפרגמטית, אבל אני מתייחס רק אליה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לגבי ההפצה ההמונית באינטרנט: כאן אפשר להתחקות אחרי מפיצים ראשיים (יש הרי מקור אחד או שניים לפני שיש מיליון), וחברות בעלות עניין אכן עושות זאת, ללא צורך בבקרה הדוקה מטעם המדינה, אלא גיבוי חוקי בלבד. לגבי ההמשך - וואו. הלכת עם השאלה הזו קצת הרבה קדימה, לא? מעניין לאן אפשר להגיע לויכוחים כשמשלבים מדע בדיוני: נניח שהסייבורג הפירט שלך רוצה לשמוע שירים, והסייבורג האומן שלי עדיין רוצה להרוויח על היצירה. אני מניח שזה יאלץ אותו להשתמש בהתקן שמתחבר לפורט הסריאלי שמתחת לאוזן שמאל של כל פירט מצוי, באופן שיודע אם היצירה נשמרת בתוך הפירט או לא. אם היא נשמרת (ויכולה להיות מופצת לאחר מכן), ההתקן משדר אזהרה חמורה בחזרה לסייבורג האומן, שדורש עכשיו תמלוגים מהפירט על כל נשימה שהוא לוקח להתקן הריאות החדש שלו. אין ברירה, זכויות יוצרים זה זכויות יוצרים... עכשיו אני מוביל בתחרות הבידיונית? :) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אין כאן מד"ב. פשוט אבחנה בין אינפורמציה (והפצה שלה), לבין חומר (והפצה שלו). עד לא מזמן הדברים היו קשורים בהדיקות, וטבעי היה לכרוך אותם יחדיו. אבל היום מדובר בעולם חדש, מופלא, והקשר בין הדברים כבר אינו כה ברור (ואישית: ברור לי שאינו קיים). פעם ג. שמעון כתב תגובה יפה בה הסביר כיצד שינוי ב-Infrastructure גורר שינוי ב-Superstructure, וזו דוגמא נהדרת לכך, לטעמי. עולם המושגים הישן כבר עכשיו מחטיא את המטרה (ועל כך תעיד הקלות בה ניתן להביא אותו לאבסורד). גם אם גישתך לנושא אינה אנכרוניסטית ממש עכשיו, סביר שהיא תהיה עוד בימינו. נותר רק להמתין ולראות כיצד העניינים יתייצבו. מסקרן. מצד שני, עדיין אפילו לא בדיוק הבנתי איך "כסף" פועל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תראי "כסף" זה מאוד פשוט - או שיש לך את זה, או שאין לך את זה. קצת כמו השיער של בראד פיט. או דודי בלסר. אחרי שהבנת את זה, ההבדל בין "כסף" לבראד פיט הוא ש"כסף" נוטע באנשים אשלייה שהתשובה לשאלה "יש לי ?" משתנה. למעשה היא לא, ומי שאין לו גם לא יהיה לו, ומי שיש לו, תמיד יהיה לו. האשלייה מקורה בעיקר באותם מקרים ספורים שבהם עבר מישהו ממצב של "יש" למצב של "אין", או להיפך. האופי האמביוולנטי הזה של "כסף" משמש כדי להחזיק בני אדם במעין אופוריה שבא בעצם לא אכפת להם שאין להם, מכיון שזה יכול אולי להשתנות בעוד רגע. מעין סם הרגעה להמונים שמונע מהם לעלות על אלו שיש להם ולקחת להם. לא שאז יהיה לאלו שאין להם, כי זה יתחלק לחלקים קטנים מדי, אבל אז לפחות גם לאלו שיש להם לא יהיה. כל זה בניגוד לדודי בלסר למשל, שאני מוכן להרוס לו את הפנים בכל רגע נתון, בכל מקום, ללא שום תמורה או סיבה נראית לעין. ואף אחד לא יכול לנסות לשכנע אותי שאולי גם לי יהיה יום אחד. עכשיו הבנת מה זה "כסף" ? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אינפורמציה היא בסופו של יום גשמית - אוסף של ביטים או קשרים בין נוירונים, או ציור בחול. הדרכים להעבירה ממקום למקום הם גם ארציות למדי. נכון שזה כבר לא ספר עבה או אפילו דיסק דק, אבל איפה שיש פיזיקה, אפשר להתמודד איתה באמצעים פיזיקליים, ואלו צריכים להתאים למדיום החדש: על כל האקר באינטרנט יש מישהו בחברת סימנטק שחושב איך לחסום אותו. על כל מפיץ בתוכנת P2P ניתן לייצר תוכנה שתאתר אותו וכיו"ב. זהו "מרוץ חימוש" פשוט, שבעידן שלנו הינו אינפורמטיבי יותר באופיו. אני לא בטוח שהגישה תהיה אנכרוניסטית בעתיד הנראה לעין (לפחות לא כל עוד ירצו יוצרים על סוגיהם וחברות המייצרות מידע ותוכנות להרוויח). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב שתאור ההתחקות אחרי מפיצים ראשיים הוא תמים למדי ומתעלם מן הפרובלמטיקה שהמציאות הטכנולוגית המשתנה, מציבה בפנינו. ראה תגובה 255968. אם זה מירוץ חימוש, אחד הצדדים נמצא הרחק הרחק מאחור (והפער גדל). בתחרות הבדיון, אני חושב שאתה נמצא אי שם בין המקום ה-1345 לבין ה-1232 (בכל מקרה, יש ספק כבד לגבי הסיכויים להגיע לחצי הגמר). קצת הקדמתי אותך והתיחסתי לנקודה הזו בדיוק בסוגריים שבתגובה 255923. "(אלא אם אנו מעוניינים בשכלול מעקב המדינה אחרי פעולותיו של הפרט)" ניתן להחליף את המעקב שמפעילה המדינה במעקב שמפעילות חברות פרטיות, אחר השימוש במוצריהן (אבל אז גם במדינה ה"חירותית" נגיע מהר מאוד להתנגשות עם תפקידה של המדינה לשמור על חירויות הפרט של האזרחים. לכן, סביר שבמירוץ הזה ינצחו המפיצים הלא לגיטימיים וחסרי השם את הנסיונות לשלוט על הפצה לא לגיטימית של מידע). איך אוכפים את הדרישה לדחוף פלאג לאוזן לפני השימוש בזיכרון האישי שלך במדינה חופשית? מה עושים כדי למנוע מסייבורג להשתמש בזיכרון שלו מבלי שיכנסו לראשו בניגוד לרצונו? אבל פסדר, נעזוב את ההצגה המדב"ית1 שכה מפריעה לך. בוא נהיה פרגמטים ומחוברים יותר לקרקע: הנסיון מלמד שהנסיונות להגן על מידע, בשוק צריכת ההמונים, בעזרת בקרות למינהן (צורך ברישום, צורך בדיסק מקור, דיווח אוטומטי על העתקה, תקיעת פלאג מתחת לאוזן/לחיבור הסיריאלי של המחשב, מספרי רישום, Watermarks ואפילו פתרונות חומרתיים שאין דרך לעקוף אותם כביכול2) פוגעות יותר במשתמש הלגיטימי מאשר מונעות הפצת מידע. עפ"י הנסיון האישי שלי בשוק התוכנה (אין לי נתונים או ראייות, זה עניין של תחושה וקריאת דעות של אחרים), חברות נוטות להכנס להרפתקאות הגנת תוכנה שכאלה ומהר מאוד מבינות שזה נוגד את האינטרסים הכלכליים שלהן עצמן, משום: 1) שזה לא ממש אפקטיבי. 2) זה מעלה את עלויות פיתוח ותיחזוק המוצר3. 3) זה מגביר את חוסר הנוחות שבשימוש ולכן את זעמם של המשתמשים הלגיטימיים. 4) אולי בכל זאת מישהו שם מבין שלא כל סוגי ההפצה הרחבה (הבלתי לגיטימית), תמיד פוגעת ברווחים. 5) מסתבר שהשוק רווחי ואנשים קונים, למרות שניתן להשיג את המידע בדרכים לא לגיטימיות, כאשר החברה מוצאת דרך להעניק יתרון לרכישה החוקית. ____________ 1 לא נוח לך השימוש בעתידנות וסייבורגים? חזור למציאות, הזז את הזיכרון מראשו של הסייבורג ושים אותו בכיס של פלוני אלמוני מן ההווה. ההבדלים לא מהותיים במיוחד, אלו בסה"כ הבדלים במורכבות הממשק. 2 כמו בקונסולת המשחק של XBOX, למשל. MODCHIP יפני קטן וחוקי ואדיוס להגנות של MS. 3 הנסיון שלי עם חלק ממשחקי המחשב הקנויים (וגם עם שפת תכנות אחת), הוא כזה: יוצא משחק עם הגנות שונות ומשונות. ההגנות שעבדו במעבדות החברה, בלי שום בעיה, יוצרות בעיות בהתקנה אצל משתמשים לגיטימיים רבים. יש backlash של משתמשים כלפי היצרן בפורומים, בביקורות המגזינים וברשת (והחברה לא יודעת איפה לקבור את עצמה מרוב בושה, תוך כדי מתן תשובות מגומגמות למדי). אחרי שבועיים של כעס הלקוחות, היצרן משחרר תלאי שמתקן את הבעיה (או מסיר לחלוטין את ההגנה). כמובן ששום דבר לא הפריע בינתיים לאף אחד להשיג את המשחק, בקלות, בדרכים לא לגיטימיות (הוא הרי שוחרר לרשתות ה-P2P, בגירסה מפוצחת, שבועיים לפני הופעתו על מדפי החנויות). המשחק הבא של החברה מגיע ללא הגנות כלל (או הגנות מינימליות וחסרות משמעות, כמו דרישת דיסק המקור בכונן התקליטורים4). 4 עוד שתי דקות באתר http://www.gamecopyworld.com (החוקי לחלוטין) וגם הכאב ראש הזה מאחורי המשתמש הלגיטימי והלא לגיטימי כאחד. מן הגנה פבלובית שכזו, כדי שכמה חבר'ה בחברת הפיתוח, ירגישו שהם "עשו משהו" כדי להלחם בהעתקות. למי אכפת שכל ילד בן 13 יודע איך לעקוף את הבעיה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בלי קשר: אתה מכיר עדויות ל (4) במקרה ? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא ממש. מדובר בדעה אישית בלתי מבוססת בעליל ולא יותר מכך. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן זו גם הדעה האישית הבלתי מבוססת שלי בנושא. טוב אם אני אמצא משהו, אני אעדכן אותך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לגבי הלוחמה שעדיין קיימת, ראה תגובה 256083. כנראה שהחברות באמת מסתפקות בכך, ולא רודפות כל מפיץ. אפשרי שהן מסתפקות באלו שקונים כדי לגרוף רווחים, ותופסות קורבן מדי פעם כדי לגרום לעוד פלח שוק שמונע ע"י פחד ממעצר לרכוש בכסף מלא את המשחקים והתוכנות. לגבי משחקים (ותוכנות בכלל): אם איני טועה, מודל שתופס תנופה עובד על שרתים של המפיצים, שמעדכנים את התוכנות (החוקיות) וגם האטרקציה של משחקים רבים היא ברשת - ושם השחקן מחוייב להענות לדרישות המפיץ לשלוח את פרטיו, אם המפיץ רוצה בכך. כך שניתן לומר שגם בשדה זה התאימו את עצמם היוצרים: כדי לא להיכנס לביתו של כל אדם, שזה לא מעשי, הם גורמים למשתמש "לבוא אליהם". כלומר, השתנות המציאות אינה בכיוון של המעתיקים חינם בהכרח, אלא מן שביל המשתנה בהתאם למאבק המתמשך בין היצורים והמשווקים הרוצים להרוויח, לאחרים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לדעתי פלחי שוק שמונעים לקנות בחנות בשל פחד מההשלחות הפליליות של העתקה (בעקבות מעצרים ספורדים שמפורסמים בעתונות), זו פיקציה (או תופעה שולית למדי). לא נראה לי שהציבור קונה את קמפיין ההפחדה הלא אפקטיבי הנ"ל. עם שאר התגובה אני מסכים לחלוטין. אלה שמבינים שיש מידע שלא ניתן למנוע את הפצתו, משנים אסטרטגיה ומספקים שירותים נוספים או ערך מוסף למוצר עצמו. אלה שמוצאים דרכים למשתמש "לבוא אליהם", יעשו קופה (למשל, אופנת ה-MMORPG שנפוצה בעולם אך לא בישראל). השאר מסרבים להכיר במציאות משתנה, רוקעים ברגליהם, נלחמים בתחנות רוח של האתמול ומתבכיינים על ההמונים שגוזלים את קניינם הרוחני. לדעתי, המודל של האחרונים יעלם בסופו של דבר. אבולוציה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פיתרון טכנולוגי אחד שמתחיל להתהוות הוא לתת שיניים למילה *היזהרו*, ב"היזהרו מחיקויים". מה שמתחילים לעשות זה להציף את הרשתות בקבצים שמתימרים להיות הסרט או התוכנה המבוקשים, אך למעשה מכילים זבל, או גרוע יותר, תוכנה מזיקה. הדרך היחידה לוודא שקיבלת קובץ לא נגוע, הוא לקנות ישירות מהספק. אני חושב שיש בעיה אתית עם כך שהייצרן גם מייצר גירסאות ממלוכדות של המוצר שלו, אבל אני מתקשה לשים את האצבע איפה בדיוק. משהו כמו entrapment בחוק האמריקאי. בכל אופן, אם בעתידנות מדובר, צפו לגסיסה איטית של ה P2P כמו שאיידס הרס (לפחות בתחילת העשור הקודם) את המהפיכה המתירנית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הסקס המתירני לא מת. פשוט הוסיפו לו גומי, הוספת דייט וחצי לשם הכרה שטחית ואישורים רפואיים :) אינדקסים לקבצים בדוקים ולא נגועים, יש כבר היום (כשיורד אחד, בשל פעולה משפטית נדירה, צצים עשרה חדשים). למה גסיסה כשהשלב ההגיוני הבא הוא SafeP2P? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אינדקס לקבצים בדוקים אפשר גם לזייף. ממה נפשך- אמ יש אלפים - הרי שאינך יודע מי אמין. אם יש מעטים- הרי שנגדם אפשר לצאת לפעולה משפטית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פעולה משפטית נגד מחזיקי אינדקסים לקבצים מזוייפים? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הלא מזוייפים כמובן. זרם התודעה מכה שוב או שאתה סתם מנטפק? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא מזוייפים. איך אפשר לפעול משפטית נגד מחזיקי אינדקסים לקבצים לא מזוייפים? (הם לא מחזיקים את הקבצים עצמם). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני סומך על מערכות המשפט, כבר ימצאו משהו. אולי המרדה ( אתר פוליטי הקורא להתנגדות לפינוי ונותן קישור לאתר עם הוראות לייצור בקבוקי מולוטוב, חוקי או לא?). העניין הוא שיש *מעט* כאלה ולכן קל להילחם בהם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושד שאתה לא מכיר כל כך טוב לא את חיי הלילה של תל-אביב, ולא את אופן הפעולה של מערכות P2P היום. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מודה בהכנעה, בשל כך כתבתי ''בעשור הקודם''. אנא השכילני. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לגבי מערכות P2P, אין לי כוח להסביר את זה, אולי מישהו אחר ירים את הכפפה. בקצרה: לקבצים יש חתימה, ולכל חתימה יש מספר מקורות. משתמשים מורידים את הקבצים עם מספר החתימות הגבוה ביותר (ואז מספר המקורות עולה). קבצים מזוייפים לא צוברים מקורות, ומהר מאוד נפלטים החוצה מהמערכת. בנוסף, לצורך הגנה מהפצה של וירוסים, מפורסמות בד"כ חתימות טובות של קבצים מבוקשים מאוד, או חתימות של קבצים "רעים". בעניין המתירנות היום, אין לי דרך לספק מידע אמין בנושא, אבל התחושה האישית שלי עקב ניסיון אישי בלבד, היא שאיידס לא מפחיד היום אף אחד. הגישה היום היא "להנות אבל להיזהר", והאיידס לא נמצא בשום שלב במערכת השיקולים של אף אחד שמנהל סגנון חיים מתירני בקשר למין, לגבי פרטנר מסויים כל עוד יש קונדום בנמצא. אם משווים את המתירנות היום לתפיסה שהייתה לפני המהפכה המתירנית, הרי שברור שתפיסה הרווחת היום מתירנית הרבה יותר. בתחילת העשור הקודם הייתי ילד, אבל ממה שנחשפתי לתפיסות בתקופה הזאת קשה לי להאמין שהיחס כלפי מין חזר להיות בדיוק מה שהוא היה לפני המהפיכה המתירנית. אולי מישהו אחר ירים את הכפפה וימצא לינקים לכתבות בקשר לתופעות מסויימות במועדוני בילוי ליליים. אולי כדאי שאני אתחיל להציע תשלום תמורת הרמת הכפפות שאני משאיר על הרצפה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש קבצים רעים מאוד שמעתיקים את עצמם למחשבים אחרים ברשת. לקבצים אלו הרבה מאוד מקורות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כלומר וירוס שמופץ דרך רשת P2P ומשתמש ברשת ה P2P בעצמה כדי להפיץ את עצמו ? נחמד מאוד. לא שמעתי על הסיפור הזה עד היום. יש לך במקרה לינק ? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בתחילת העשור הקודם? אתה בן 15?! | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חשבתי על זה קצת ופתאום התברר לי שאתה צודק. הרי גם דבר כמו השם שלי הוא מין דבר שאנשים יכולים להשתמש בו בעת ובעונה אחת. וברור שאם מישהו יקח את השם שלי, ואת התמונה שלי, ויתחיל איזה בלוג עם לינקים למכון קאטו, קרן המורשת ועוד כל מיני אתרים ליברלים אנשים עשויים לחשוב ש*אני* מאמין בדעות הנכונות והצודקות המובעות שם. אדם חסר מצפון כזה עשוי אפילו לשלוח הודעות לאייל בשמי, ולנאום בקיבוצים בשמי ולבעוט בישבני בשמי. אני מתחיל לחשוב שהמבחן הזה (שימוש בו זמני) איננו מתכון מוצלח במיוחד לביסוס העמדות השגויות שהצגתי קודם. אני מתנצל מראש בפני כל באי האתר, ד"ר בר ביצוע, יעקב, ווטסון וקארי אופנהיימר צודקים! יחי הקפיטליזם! |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אסור לעשות לאנשים שגם ככה לא ממש יציבים דברים כאלה. לרגע תחושת המציאות שלי עברה טלטלה. אז אולי תציע לשר הפנים לאסור על השימוש בשמות זהים? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למה שאני אציע כזה דבר? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ושכחת: להעתיק וינייטות מקישון בשמך... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבוי ליאיר לפיד... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"שאם אתה לוקח (בהשאלה, כמובן) את השולחן הישן שבמחסן שלי, שאיני משתמש בו יותר, אין הדבר חמור באותה רמה כמו להשאיל באופן דומה את השולחן החדש באמצע הסלון." אתה חושב שזה "חמור באותה רמה"?? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, אני סבור שזה חמור באותה רמה (אחרת לא הייתי כותב זאת): תחבת את ידך לכיסו של אדם אחר, ולקחת לעצמך. מה זה חשוב אם חלק מכספו מגולם כרגע בשולחן במוסך? האם כפשע, שוד של 1000 ש"ח חמור פחות משוד של 2000 ? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בכסף תמיד אפשר להשתמש. בדוגמא שנתת, דיברת על חפץ שאין לי שימוש בו יותר. אם מישהו יבוא וייקח ממני חפץ שאיני משתמש או מתכוון להשתמש בו יותר, אני יודה לו שעזר לי לפנות את הזבל. אם ייקח לי חפץ חדש מהסלון, אפנה למשטרה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כנראה פיספסת את החלק בו אני מתאר את *ערכו* של השולחן (במכירה בשוק הפשפשים, למשל). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האנלוגיה דיברה על "שולחן שאינני משתמש בו *ואינני מתכוון להשתמש בו*" 1. לפיכך, ערכו של השולחן אם יועמד למכירה אינו מן העניין, כי לא התכוונתי בשום מצב להעמידו למכירה. 1 אחרת האנלוגיה לקניין רוחני אינה רלוונטית - עבור קניין רוחני אין מצב שבו ארצה להשתמש בו ולא אוכל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(או לפחות, גניבה של 2000 יותר חמורה מגניבת 1000. בשוד, עיקר האנטי-חברתיות זה השימוש בנשק ואלימות לשם הגניבה. נדמה לי) _________ העלמה עפרונית, משלימה פערים |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא יודע איך את משקללת כל כך בקלות, בפרט לאור המשפט השני שלך. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
המשפט הראשון התייחס לגניבה, שם המשמעות בין גניבה "קטנה" לגניבה "גדולה"1. וגם אם בשני המקרים הגנב יורשע בגניבה (בהנחה שמישהו יטרח להעמיד אותו לדין על גניבה "קטנה") העונש במקרה השני יהיה חמור יותר. המשפט השני התייחס לשוד. היות והחומרה של שוד על פני גניבה נובעת מהשימוש בנשק והאיום על האנשים (נדמה לי. אין לי הגדרה של "שוד" מול העיניים כרגע) נדמה לי שהחומרה שם תמדד יותר לפי מספר האנשים שנפגעו, אם מישהו נהרג או נפצע,אם התפתח קרב יריות וכוחות משטרה גדולים הגיעו למקום וכו'. סכום הכסף שנשדד יהיה, לטעמי, פקטור משמעותי פחות2 בהחלטה על העונש. 1מבלי להתייחס כרגע לשאלה אם אלף זה מעט ואלפיים הרבה. אם נהפוך את זה למאה מול חמשעשרה אלף, הנקודה תהיה יותר ברורה. 2 גם אם עדיין קיים |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"אם אני משתמש ברכוש חומרי שלך, אתה לא יכול לעשות זאת (אם לקחתי את המכונית שלך, אתה לא יכול להגיע ממקום למקום). אבל אם אני משתמש ביצירות רוחניות כמו סיפור או שיר, אני לא מונע בכך מאף אחד אחר להשתמש בהן. זה הבדל מוסרי משמעותי מאוד בעיניי." כלומר, אם אני נוטל את ספרך הפופולרי "עוולות הקפיטליזם," מדפיס ומפיץ אותו בחצי המחיר לא גזלתי ממך הכנסות שהיית מקבל מקונים? ובוא נגיד שפרצתי אליך הביתה וגנבתי לך תכשיטים וקצת כסף. מייד רצתי לסוחר הסמים שלי והמרתי את הכסף בכמה מנות סם. עתה, גם אני נהניתי, גם סוחר הסמים שלי נהנה, גם הכסף והתכשיטים זמינים לכלל אנשים (לא מנעתי מאף אחד להשתמש בהם!) וגם אתה צריך להנות, לא? אחרי הכל, זה לא שאתה מתפרנס מהתכשיטים האלה ואם תעבוד קצת יותר קשה אז תכסה את ההפסד הכספי במהרה. אתה הרי לא עובד רק עבור רווח כספי אלא בעיקר בשביל הסיפוק, לא? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הציניות שלך מתבזבזת עליי. אגב, למה לדעתך אין זכויות יוצרים על רעיונות? מה זה משנה אם האייק התנסח במילים כאלה או במילים אחרות – הרי במילא המילים אינן יצירתו האישית, אלא הרעיונות מאחוריהן. מדוע מותר לך להשתמש ברעיונותיו כאן באייל? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אין זכויות יוצרים על רעיונות אינטלקטואליים מאותה סיבה שאין זכויות יוצרים על רעיונות בציור – תמיד אפשר להצביע באופן סביר על prior art. אני משתמש בכמה רעיונות של האייק, והוא מצידו השתמש ברעיונות של אדם סמית' וזה השתמש ברעיונות של קודמיו וכן הלאה וכן הלאה עד ראשית כל הימים. מר ראשית כל הימים לא הגיש עדיין תביעה בנושא ולהערכתי זכויות היוצרים שלו על הרעיון הראשון (אש! טוב!) פקעו מכבר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא בטוח שאני מבין למה התכוונת. אתה אומר שהרעיונות אינם רק "שלו". המילים בודאי אינן רק "שלו". אז מדוע שהוא יהיה זכאי לזכויות יוצרים? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הוא זכאי לזכויות יוצרים על הרצף הייחודי המסויים של מלים המהווה את ספרו. כך זה עובד גם במוסיקה ובקולנוע. ההנחה היא שלמרות שתיאורטית ייתכן ואדם אחר, בלי תלות ובאופן עצמאי, ייצור אותו רצף, הסיכוי לכך הוא כל כך זעיר עד שאין מתחשבים באפשרות זו כלל. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה נשמע בלתי סביר לחלוטין. מילא במוזיקה, שרצף ייחודי של צלילים מהווה את התוכן של המוזיקה עצמה. אבל ברצף מילים? אף אחד לא קורא את האייק בגלל רצף המילים הספציפי, אלא בגלל התוכן והרעיונות. אני מניח גם שהוא היה מוכן להחליף מילים מסוימות באחרות אם היו מראים לו שהניסוח החדש מעביר את רעיונותיו בצורה בהירה יותר. אז מה מיוחד כל כך ברצף המילים שיצר האייק שהוא זכאי להגנה שרעיונותיו אינם זכאים לה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא ברור לי איך זה קשור. גם לספר גרוע שרצפי המילים הספציפיים שלו יוצרים קטסטרופה מהלכת יש זכויות יוצרים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מנסה להבין את התפיסה שלך בנוגע לצידוק לקיומן של זכויות היוצרים במתכונתן הנוכחית. למעלה (תגובה 255553) השווית הפרת זכויות יוצרים לגניבת כסף ותכשיטים. אני חושב שאם זה כך, יהיה זה קוהרנטי להחיל את הזכויות על הרעיונות יותר מאשר על צירופי המילים. הם רק אמצעי ליצירה האמיתית. מדוע אני טועה? כיצד התפיסה שלך לכידה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רצפי המלים אינם אמצעי – הם הדבר עצמו, בדיוק כמו שבמוסיקה רצפי התווים הם הדבר עצמו ובתמונה רצף הפיקסלים הוא הדבר עצמו. רעיונות, כעקרון, אינם ניתנים להגנה או פיטנוט (גם הפטנטים אינם הגנה על רעיון אלא על אופן ביצוע מסויים או טכנולוגיה לביצוע דבר מסויים, לא על הרעיון הבסיסי עצמו). אבל בוא ננסה להבהיר, כדי שלא נכנס לשרשור אינסופי של אני-אמרתי-אתה-אמרת: חילוקי הדיעות בינינו הם, בעקרון, פשוטים מאוד: אתה טוען כי ניתן לתת הגנה קניינית רק למוצר פיסי מוגדר ולא להעתקים "נאמנים למקור" שלו. אני טוען כי ההגנה הקניינית משתרשרת לשיעתוק מכאני של המקור, ולמעשה אין הבדל מהותי בין ההגנה הקניינית למוצר הפיסי וההגנה להעתקים נאמנים, כל עוד ניתן להגדיר את המקור להעתקים באופן חד-משמעי (לדוגמה, רצף תווים). האם עד כאן אני מדוייק בהגדרת ההבדלים בין העמדות? אם לא, היכן? תן הגדרת נגד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ההגדרה שלך נראית לי מתאימה, אם כי אני יכול לקבל את המוסריות בתשלום עבור שיעתוק מכאני שמתבצע לצרכים מסחריים ברורים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כלומר, אתה לא חולק על כך שיש ליוצר זכות מוסרית לגבות כסף על העתקים בשיעתוק מכאני, אבל סבור שההתפתחויות הטכנולוגיות מחקו את היכולת המעשית לאכוף את התשלום ביחס ל"אזרח הקטן" המבצע העתקות לצרכיו האישיים? אני לא בטוח אם זה טיעון שאני יכול לחלוק עליו, שכן במקרים מסוימים שינויים טכנולוגיים אכן מקשים מאוד על אכיפת תשלום (כלומר, על שמירת הזכות). בכל זאת חשוב לציין שני דברים: א. ישנם מקרים מסוימים בהם אין הפרה של זכויות היוצרים בקנה מידה רחב בגלל שהמוצרים יצאו מלכתחילה עם הגנה מובנית. דוגמה טיפוסית היא מכשירי ומשחקי פלייסטיישן. ב. עיקר ההפרות של זכויות יוצרים – בישראל וברוב העולם – שייך לתחום פרוזאי יותר מקאזה, של מפעלים להדפסת ספרים, תקליטורים ומערך שיווק בשווקים המופעל על ידי עבריינים מסורתיים לגמרי. זה בוודאי דבר שאפשר וצריך להתמודד עמו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב שמערך המושגים שאנחנו משתמשים בו היום לנושא הוא גס מידי, ולא מתאים להתמודדות עם העולם המתהווה. "זכות קניין" נתפסת כעניין בינארי לחלוטין (או שיש לך או שאין לך), וזה לא המקרה כאן. למשל, לאפלטון בודאי יש זכות לספריו, במובן זה שאסור לך לפרסמם בשם אחר (גם אם אין מי שיאכוף את הזכות הזאת). מצד שני, אין לו "זכות קניין" עליהם, בשום מובן כספי. גם נושא התשלום עבור שימוש מסחרי אינו חייב לנבוע מ"זכות קניין" דווקא. אין לי כרגע מערך מושגי חליפי להציע. אבל הנושא נראה לי ראוי למחשבה. לשתי הנקודות שלך: א. לא שייך לסוגיית זכויות יוצרים. אם הצלחת ליצור הגנה טובה - אשריך. ב. בודאי שכל זמן שקיימים חוקי זכויות יוצרים צריך לאכוף אותם, בכל מקום. אני לא קורא לעבריינות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דומני שהסוגיה הקריטית שאותה אנחנו צריכים לברר היא זו שבה דיעותינו חלוקות – כלומר, מידת השירשור של זכויות היוצרים (שהן סוג של זכות קניין) להעתקים מכניים של המקור. ניקח דוגמה אישית: אני ייצרן של תוכנה המופצת באינטרנט ובאופנים אחרים. אני מבקש תשלום עבורה ומי שמעוניין בה, אמור לשלם. פיסית, התוכנה אינה יותר מערימה קטנה של סיביות באתר אינטרנט או על גבי תקליטור, כך שקשה מאוד לדבר על מימד חומרי כלשהו. אבל מה בכל זאת מוטמע בה שמאפשר לי לדרוש עבורה כסף? תשובה אפשרית אחת היא שמה שמוטמע בה הוא הגנות שיצרתי, המונעות שימוש בלי תשלום כספי. כלומר, אין לי למעשה זכות יוצרים המשתרשרת לערימת הסיביות הזו מלבד ההגנה שאני מספק נגד שימוש לא מורשה בהם. אם אני מספיק חזק, אהנה מתשלום. אם לא, לא. אם מתפתחת טכנולוגיה כלשהי המאפשרת לפרוץ לתוכנות באופן טוב יותר, הרי שהפסדתי הכנסה, אך זכויותי לא נפגעו. זו, כמדומני, העמדה הקרובה יותר לשלך. תשובה אפשרית אחרת סבורה שבשיעתוקי התוכנה השונים, ערימות סיביות ככל שיהיו, מוטמעת גם זכות מיוחדת שלי להנות מהכנסות מפרי יצירתי, אפילו אם לא הייתה לי יד בהורדתם מהאינטרנט או צריבתם על תקליטור. לפי תפישה זו, ישנם סוגים שונים של יצירה – כאלו המבוססים על מקור אחד ויחיד שאין לו העתקים (כמו בציור, למשל), כאלו המבוססים על הופעת בני-אדם (כמו בתיאטרון או בהופעה), וכאלו שבהם הדרך היחידה או העיקרית בה היוצר יכול להציג את יצירתו בפני העולם היא באמצעות העתקים נאמנים למקור. במלים אחרות, ההעתק הנאמן למקור הכרחי בתחומי יצירה מסוימים ואין דרך להביא את היצירה לידיעת הציבור אלא באמצעות העתקים. מכאן, שהתכחשות להשתרשרות זכות היוצרים להעתק דומה להתכחשות לזכות לגבות תשלום עבור היצירה בתחום זה כלל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
או. קיי. זה ניסוח בהיר מאוד של העמדה שלך. לסיכום העמדה (הנורמטיבית) שלי, כפי שהיא נראית לי כרגע: זכות הקניין קיימת והכרחית כדי שתוכל להנות מפרי יצירתך, ולא כדי שתוכל לחסום אחרים מההנאה הזאת. לכן, העיקרון צריך להיות שעל משאבים מוגבלים (מכונית, דירה, אמצעי חליפין) חלה זכות קניין, ועל משאבים בלתי-מוגבלים ("רוחניים") לא חלה זכות כזאת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
''זכות הקניין קיימת והכרחית כדי שתוכל להנות מפרי יצירתך, ולא כדי שתוכל לחסום אחרים מההנאה הזאת. לכן, העיקרון צריך להיות שעל משאבים מוגבלים (מכונית, דירה, אמצעי חליפין) חלה זכות קניין, ועל משאבים בלתי-מוגבלים (''רוחניים'') לא חלה זכות כזאת.'' כלומר, אתה מגדיר כל משאב שניתן לשעתקו (והופך לפיכך ''לא מוגבל'') ונטול ממד פיסי מהותי (משאב ''רוחני'') כמי שאין עליו זכות קניין (ובכלל זה, כמובן, זכויות יוצרים). המסקנה מכך, אם אני מבין נכון, היא שלא צריכה להיות זכות קניין על פטנטים למיניהם ותרופות, לדוגמה, משום שהם ניתנים לשיעתוק, נטולי ממד פיסי מהותי (גלולה אינה שונה מהותית מתקליטור, לעניין זה) ולמעשה אינם מוגבלים (הזמינות של חומרים לייצור תרופה היא אלמנט זניח, לפחות בחלק גדול של התרופות). אגב, הקביעה שלך מדוע קיימת זכות קניין היא עניין שנוי במחלוקת והאמירה ''לא כדי שתוכל לחסום אחרים מההנאה הזו'' היא מעורפלת במקרה הטוב ובלתי אפשרית להגדרה במקרה הרע. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני באמת חושב שאין זכות קניין ''טבעית'' על פטנטים ותרופות. ידע אינו יכול להיות קניין, אלא במובן מטאפורי. אבל אני גוזר הצדקה לקיומן של המגבלות הנ''ל מטעמים תועלתניים. כדאי לחברה להטיל איסור לזמן מוגבל על העתקת פטנטים ועל ייצור תרופות לפי נוסחאות שאחרים פיתחו. אני מסכים שההצדקה שנתתי לזכות הקניין שנויה במחלוקת, ויש דרכים שונות להתייחס לזכות הקניין. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אוקי, ומטעמים תועלתניים לא מוצדק קיום זכות קניין ביחס לתוכנה? ומדוע לא ביחס לסרטי קולנוע? ומה עם מוסיקה? הנקודה שלי כאן היא שאם אתה משתמש בהצדקה תועלתנית לזכות קניין, בסופו של דבר אתה מגיע לנקודה בה ההבחנה שלך בין זכאי להגנה ללא זכאי להגנה הופכת שרירותית למדי. בכל צורה שבה אתה פורס את העוגה, בסופו של דבר מישהו – ובאופן טבעי זה יהיה גורם שלטוני – בא ומכריע לא על פי אבחנה שבחוק אלא על פי דעתו כי א' כן זכאי וב' לא זכאי. במצב הזה, נשמטת הקרקע מעט תחת רגלי כולנו, כי מה שהוא מוצדק תועלתנית ביום א', יכול להיות בלתי-מוצדק ביום ב' ואם היום תרופות נראות לך זכאיות להגנה, מחר יבואו אחרים ויתבעו בנימוקים דומים הגנה לביו-טכנולוגיה, או נאנו-פסיכומטריה, או היפר-מוסיקה, או כל חידוש. בשורה התחתונה, אם אנחנו רוצים לחיות במדינה של חוק, צריך לפרוט את הכל למעות של סעיפים בחוק. זו, לדעתי, החולשה הגדולה של הטיעון שלך בזכות הכרעה על פי טעם תועלתני – הכל יתבסס על מלים הכתובות על הקרח הבירוקרטי. ובמקום כזה, לא לך ולא לי יהיה טוב. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מותח את הקו בתועלת של התהליך המוגן לאנושות (תנאי הכרחי), ובצורך להשתמש באמצעים חומריים כדי להפיץ את היצירה/פטנט (תנאי מספיק). השימוש באמצעים חומריים להפצה של יצירות דורש השקעה כספית. מאחר שאנחנו מעוניינים תועלתית בהפצת היצירה/פטנט, יש הגיון להגן על היוצר מפני שיעתוקים. זאת הסיבה שקיומן של זכויות יוצרים בחברה התעשייתית נראה לי כדבר סביר, בעוד שבחברת המידע אני חושב שאין לזכויות כאלה הצדקה תועלתנית. אהיה הראשון להודות שניתן למתוח את הקו גם במקום אחר. אני חושב שבכל האמור להכרעות לגבי דרך ניהול החברה אין דרך אחת נכונה להכרעה. בכל סיטואציה יש מספר אלטרנטיבות, שבחירה בכל אחת מהן היא בחירה סבירה. אני מבין את השאיפה להכרעות "קשיחות", כפי שהיא באה לידי ביטוי בתורת הזכויות. להבנתי, תורת הזכויות (ולא משנה אילו זכויות), לא תצלח לכך. זכויות אינן יכולות להיות היסודות האלמנטריים של תורה מוסרית או מדינית. אתה תמיד נאלץ להכריע בין זכויות (אתה מגייס אנשים לצבא, מטיל מסים וכולי). עצם האפשרות שלך להכריע בין זכויות מעידה על כך שיש כללים מוסריים אלמנטריים יותר מזכויות, שמשמשים אותך להכרעה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"אני מותח את הקו בתועלת של התהליך המוגן לאנושות (תנאי הכרחי), ובצורך להשתמש באמצעים חומריים כדי להפיץ את היצירה/פטנט (תנאי מספיק)... אהיה הראשון להודות שניתן למתוח את הקו גם במקום אחר." הבעיה לדעתי אינה היכן אתה מותח את הקו אלא אילו שיקולים מנחים את מתיחת הקו. בראיה העקרונית (נאמר שאני מייצג אותה) יש שירשור מלא או כמעט מלא של זכויות גם להעתקים מכניים, כאשר "הפרקטיקה" נכנסת עם שיקולים של מעשיות קיום ההגבלה (כלומר, החוק קובע מה אסור ומותר, אך מופעלים שיקולי סבירות ויישימות). בראייה התועלתנית (נאמר שאתה מייצג אותה) הכרה או אי הכרה בזכות הוא עניין זמני ותלוי הקשר. כלומר, זכות יכולה להיות מוכרת או לא מוכרת בהתאם לתנאי הזמן, הסביבה, הטכנולוגיה, וכן הלאה. כך אני מבין לפחות את פסילת זכויות היוצרים היום מצידך בנימוק שאין הצדקה תועלתנית להן "בחברת המידע." הבעייה העיקרית של הראייה התועלתנית היא שהיא מחייבת הכרעה שרירותית של המכריע, בלי שתהיה לו מסגרת התייחסות הולמת (לבד מההתייחסות ל"כללים מוסריים אלמנטריים"). גם בראייה העקרונית מופעלים שיקולים תועלתניים, אך הם מיושמים בתוך מסגרת מוגדרת שקובע החוק. כשאין חוק דין ה"כללים המוסריים האלמנטריים" להתרגם לטעמו ותחושותיו המוסריות של הבירוקרט שיתווה היכן עובר הקו. במלים אחרות, אתה ממיר חוק במערכת כוחנית. גם אם ישנם "כללים מוסריים אלמנטריים" מאחר והם אינם מעוגנים במערכת חוקית ברורה, הם למעשה חסרי משמעות (ואם הם כן מעוגנים במערכת חוקית ברורה, אתה חוזר לעמדת הראייה העקרונית). לתפישתי, אתה ממיר כאן מערכת שביסודה עומדת מערכת חוקים שאינה תלויה בבירוקרטיה ומבחינה בין רשות מחוקקת, שופטת ומבצעת, במערכת שבה יש למעשה רק רשות מבצעת. מאחר והמחוקק אינו יכול לקבוע מסמרות לגבי אסור ומותר (מה שאתה מכנה "הכרעות קשיחות") הוא יוצא מהמשחק. הרשות השופטת נעדרת ממנו מלכתחילה, משום שהיא בנויה על חוקים ומערכת תקדימים המייצגים את הבנת הדור אותם. נותרת הרשות המבצעת – הבירוקרטיה הממשלתית. זו, בהתחשב בכך שאין דרך לסייג את כוחה, דינה להפוך עריצה באופן חלקי או מלא וזה רחוק מאוד ממה שאתה שואף אליו, כמובן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא עוקב. מדוע אני מוציא מהמשחק את המחוקק ואת הרשות השופטת? המחוקק יכול לקבוע מסמרות לגבי מותר ואסור במסגרת המדינית. הקביעות שלו לא יהיו "קביעות מוסריות" אלא "חקיקה במסגרת מדינית". אני חי עם זה בשלום, כי לדעתי יש מרווח בין קביעות-מוסריות לבין קביעות-אנטי-מוסריות. במילים אחרות, אני חושב שהלגיטימיות של החוקים שקובע המחוקק אינה תאימות שלהם לחוקי המוסר, אלא הלגיטימיות של השילטון עצמו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"אני לא עוקב. מדוע אני מוציא מהמשחק את המחוקק ואת הרשות השופטת?" אם הקביעה היא על יסוד תועלתני (כלומר, מה כדאי או משתלם) מישהו צריך לקבוע מה כדאי ומה משתלם. הקביעה הזו צריכה להתחשב תמיד בהקשר זמני ומשתנה (כלומר, היא תגובתית לשינויים במצב). המחוקק אינו יכול להיות שותף כאן, משום שחוקים מתיימרים להיות תקנות קבועות ומוחלטות. בית המשפט אינו יכול להיות שותף משום שמערכת פסיקות בנויה על פירוש חוקים ועל פסיקות קודמות. בהיעדר חוקים, אין לרשות השופטת תפקיד. נותרת הרשות המבצעת. הפתרון שאתה מנסה לתת למצב בדמות "חקיקה במסגרת מדינית" לא ברור לי. אם אתה מתכוון לחקיקה שתיתן מרווח פעולה רחב ותהיה כללית ומעורפלת מאוד, הרי שאתה משפר את הרגשתך אבל בפועל חוזר לנקודת המוצא (המחוקק והרשות השופטת מחוץ למשחק). התפישה המקובלת למן המגנה כרטא ועד היום היא שהגבלה אפקטיבית של כוח השליט (הרשות המבצעת) תיתכן רק בתוך מסגרת חוקית וכתובה שתגביל את כוחו במפורש. לדעתי, אם אתה משמיט את הבסיס הזה, אתה מקריב הרבה יותר מדי למען הרבה פחות מדי ומאבד את היכולת לבקר את התוצאות, כך שאתה עשוי להפסיד הכל למען כלום. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני עדיין לא בטוח שאנחנו מדברים באותו מישור. למה שחוקים לא ישתנו מפעם לפעם, בהתאמה לנסיבות? זה מה שקורה עם מערכות חוקים משחר ההיסטוריה. ב"חקיקה במסגרת מדינית" התכוונתי למרווח שיש למחוקק. אם אני מבין נכון, התפיסה שלך היא שחוק יכול להיות "צודק" אם הוא מתאים לתפיסה שלך של צדק (גירסא של תורת הזכויות), או "כוחני" אם הוא לא מתאים לה. אני חושב שהצדק בחקיקה מדינית הוא לא מוניסטי. להשקפתי, הלגיטימיות של החקיקה לא נובעת מכך שהחוקים הם הצודקים ביותר (כי אני לא חושב שיש דבר כזה), אלא מהלגיטימיות של השלטון בכלל. אני אסכים כמובן שיש חוקים לא צודקים, אבל יש רווח בין לא-צודק לבין "צדק בהתגלמותו". בתוך המרווח הזה המחוקק יכול לנוע. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"למה שחוקים לא ישתנו מפעם לפעם, בהתאמה לנסיבות? " מי אמר שלא? בוודאי שישתנו – הנקודה שלי הייתה שיש צורך במסגרת חוקית ברורה מלכתחילה, כדי שאפשר יהיה לשנותה בהתאם לנסיבות המשתנות. הפיתוח שלך של רעיון "חקיקה במסגרת מדינית" מדגיש לדעתי את הצורך בחקיקה ברורה. לא ברור מהיכן באה "הלגיטימיות של השלטון" ומה הגבולות של פעולתו. אני חושב שהעובדה, כפי שהיא משתקפת כאן, שאינך מבחין בין המחוקק לשלטון ואתה משתמש בשני המונחים כאילו היו אותו דבר מאיירת את אי-הבהירות שבהגדרה הזו שלך. הנקודה שלי בדרישה לחקיקה ברורה אינה רק כדי לכונן את העקרונות שלדעתי הם צודקים אלא גם, ואולי בעיקר, כדי לאפשר שיח רציונלי. אם ישנם חוקים, אפשר לדון בהם, לשנותם, לשכללם ולשפרם. אם אני מתנגד להם, אני יכול להציע אחרים. אם המסגרת החוקית היא אמורפית, אין אפשרות לדון בה בצורה רצינית ואנחנו נדונים שוב להשתלטות זוחלת של הרשות המבצעת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא מבין למה אתה מתכוון ב"מסגרת חוקית ברורה". אם כוונתך לתורת הזכויות (בגרסת הזכויות השליליות), הרי אני לא מקבל את המסגרת הזאת כמסגרת מוסרית טובה. כך שגם הצורך במסגרת ברורה, גדול ככל שיהיה, לא יניע אותי לאמץ אותה. אני לא בעד מסגרת אמורפית של חוקים. אבל, 1. בכל זאת, צריך להכיר בכך שדרך יישום החוקים היא תוצאה של תהליך מתמשך של שיח בין המחוקק, המערכת השיפוטית, הרשות המבצעת והציבור. למשל, הרעיון שהשופט הוא גרמופון, "קולו של החוק", הוא תיאוריה שאף אחד לא לוקח היום ברצינות. גם הרשות המבצעת יוצרת חקיקה משנית שבלעדיה אין אפשרות ליישם חוקים וכדומה. ברור גם לי שלפעמים רשות אחת נעשית חזקה מידי ויש צורך לאזנה. 2. אני מסכים שאנחנו צריכים לחתור לשיח רציונלי. עם זאת, צריך גם להכיר בכך שבחברה פלורליסטית יש גבולות לשיח רציונלי. לקבוצות באוכלוסייה יש השקפות שונות וכל קבוצה רואה בדרכה את הנכונה. מאחר שאני לא מעוניין בחברה טוטליטרית, אני לא יכול לכפות את הרציונל שלי על אחרים. לכן, במידה ואנחנו לא מגיעים להסכמות משותפות על בסיס רציונלי, נשאר לנו הכלי של דמוקרטיה כדרך להכרעות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"אני לא מבין למה אתה מתכוון ב"מסגרת חוקית ברורה". אם כוונתך לתורת הזכויות (בגרסת הזכויות השליליות)... גם הצורך במסגרת ברורה, גדול ככל שיהיה, לא יניע אותי לאמץ אותה." כלומר, אתה מעדיף היעדר חוק על פני חוק שאינו תואם את תפישתך? או שאתה בעצם מעריך כי ב"כלי של דמוקרטיה כדרך להכרעות" עמדותיך יזכו לשירות טוב יותר? בעמדות האלה אין פסול, כמובן, אבל עמדותיך מנוסחות באופן כה מעורפל עד שעד עכשיו – ואנחנו דנים בנושא כבר מספר ימים – עדיין לא הבנתי מהן בדיוק. עמדתך שההכרעות תהיינה תועלתניות אינה עמדה, למעשה, אלא היעדר עמדה והעברת ההכרעה למישהו אחר בלי להביע את עמדתך. גם הדמוקרטיה ככלי היא דבר בלתי מוגדר. האם אין המחוקק הביטוי של הכלי הזה? האם אין הוא יוצר חוקים בהתאם לתפישותיו ומקבל מן העם מנדט לכך? אם כן, הרי אתה חוזר למסגרת חוקית כלשהי וחייב לקבלה גם אם אתה לא ממש מסכים. אם לא, אנחנו חוזרים לתפתולת התועלתניות שלא הובילה אותנו לתוצאה טובה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש לי הרגשה שבמקרה זה יש בינינו רק חוסר תקשורת. בודאי שהמחוקק הוא חלק מהכלי הדמוקרטי, הוא זה שיוצר את החוקים ומקבל מן העם מנדט לכך. בודאי שאני חייב לקבל את המסגרת החוקית שנוצרה. למה זה צריך להפריע לי לבקר את החוקים הקיימים או לטעון שהם מביאים תועלת פחותה מחוקים אחרים? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מי אמר שזה צריך להפריע לך לבקר? אדרבא ואדרבא – זו בדיוק הדרך לשנות חוקים לא יעילים או לא מועילים. על המצע הזה כולנו יכולים ללכת לבחירות. מה שהטריד אותי הייתה העובדה שחוקי זכויות היוצרים נפסלים כאן לטובת חלופה לא ברורה או לא משכנעת. אף אחד כאן לא התחתן עם החוקים כפי שהם כיום, כך שאיננו מחוייבים לשמר אותם לנצח רק בגלל שהם קיימים היום. נוסף על כך, אין ספק כי בשנים האחרונות עורערה בצורה משמעותית היכולת לאכוף את חוקי זכויות היוצרים בתחומים שונים. השאלה היא איך מתייחסים לזה. אם אני מבין את הדברים נכון, ישנן שלוש גישות אפשריות: א. שוברים את הכלים ולא משחקים: מוותרים על חוקי זכויות היוצרים לחלוטין בתחומים שונים ושהנבלות ילכו להופיע במקום למכור תקליטורים. ב. בוא נגבה עוד מס: מוותרים על מימוש של חוקי זכויות היוצרים בלי לשנות את סטטוס העבריינים של המעתיקים, אבל גובים סכומי כסף על המדיה. ג. התאמת שווקים: במקום לנסות לעבוד בשיטה הישנה, חברות התקליטים, הוצאות הספרים וחברות הסרטים יגבו שיטת תשלום עבור הורדה כשבמקביל החוק יקשה על חייהן של חברות ה-P2P (שמתנהגות ממילא כמו עבריינים, עם כל תקנות הרישום off-shore ושאר התחכמויות מול החוק). ד. הפיכת העולם למדינת משטרה: שוטר יוצב על כל אזרח וככה כולנו נשמור על החוק. את סעיף ד' אפשר לפסול מייד, גם מסיבות רעיוניות וגם מסיבות מעשיות. סעיף א' הוא נקמנות ילדותית, סעיף ב' לא יעיל ומהווה פתח למיסוי נוסף (מדרון חלקלק). אנחנו נותרים עם סעיף ג', שחלקו הראשון כבר מתחיל להיות מיושם ואילו חלקו השני עדיין לא. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מאוד בעד התאמת שווקים. היא תתרחש גם אם ישונה הקונספט של זכויות יוצרים. אני חושב שסעיף א' אינו נקמנות ילדותית. ביטול זכויות היוצרים כ"גוש" אולי לא מעשי או לא מוסרי, אבל אנחנו הולכים ומתקרבים לנקודה שנצטרך לבצע הערכה מחדש של תחולתן וכלליהם. גם כי שמירה עליהן כפי שהן היום אינה מעשית, וגם כי (לדעתי) הן מביאות יותר נזק מתועלת. באופן אינטואיטיבי, ברור לי שליוצר יש זכות לקבל קרדיט על יצירתו ונראה לי הוגן לטעון שהיוצר צריך להנות משימושים מסחריים ביצירה. לא נראה לי מעשי שהוא יוכל לגבות כסף מכל מי שמקשיב/מתבונן ביצירה, ולא נראה לי הוגן שהוא יוכל למנוע מאנשים להנות ממנה אם בחר להפיצה מלכתחילה. אני לא טוען שיש לי חלופה ברורה ומשכנעת. אבל זה מה שאנחנו עושים כאן, לא? מנסים למצוא דרכים חדשות להתמודד עם העולם המשתנה. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |