בתשובה לגדי אלכסנדרוביץ', 20/10/04 19:39
 |
|
 |
||
|
||||
 |
התכוונתי לאלו המקדישים את עיקר זמנם ליצירה. תודה לך ולשאר המגיבים. היש כאן מישהו שכן מחייב שמירה על זכויות היוצרים של מוסיקה וספרות? אולי מגישה שרואה ביצירה חלק מנפשו של היוצר, שיש לו עליה זכות כלשהי. למשל מה היית מרגיש אם שיר (poem) שכתבת מנימי נפשך ומדם ליבך היה מופיע שבוע לאחר פירסומו בפירסומת לנקניקיות, וגם כן, לא מן המשובחות? או שאלבום (מוסיקה) שהוצאת לאחר שלוש שנות עבודה מאומצת היה מושמע ללא הפסקה בקניונים, כאשר קולך מוחלף בקולם של זמרים אלמונים וזולים שהיו משלבים שמות מותגים במילים, כך שאחרי שבוע כזה אף אחד כבר לא היה יכול לשמוע או לקנות את הדיסק שלך? או אם נחזור לעניין הכלכלי, מה עם סרט ששוכפל מיידית והופץ באינטרנט ובקרנות הרחוב, כך שלא מתאפשר לשלם משכורות לתאורנים, אנשי הקול והשחקנים? אז לסרטים המצליחים ביותר יהיה גם כך די קהל, אם כי הפשטות והאיכות הגוברות של ההעתקה עשויים לחסל גם אותם אם הם לא יוגנו, אבל רוב הסרטים אינם כאלו, בוודאי אלו שאינם "מיינסטרימים". |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
כן, יש כאן מישהו "שכן מחייב שמירה על זכויות היוצרים של מוסיקה וספרות". ורופא, יש כאן? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הבעיה היא לא כל כך השאלה ה"מוסרית". אני חושב שאין לי בעיה מוסרית לשלם עבור שימוש ביצירות, ואין ספק שליוצר יש זכות כלשהי על היצירה. הבעיה היא "פרקטית" או שמא "טכנולוגית". ניקח בדיחות. וודי אלן התפרנס כחבר בצוות הכותבים של מל ברוקס. כולנו מכירים את האנקדוטות על הסטנדפיסט שמישהו "גנב לו חומר" מהופעה. אבל מה נגנב כאן? אם אני מספר בדיחה ששמעתי ברדיו בתוכנית של מל ברוקס, האם אני מפר את זכויות היוצרים של וודי אלן? בעיקרון כן, אבל ברור שמעשית, חתיכות כאלה קטנות של "קניין אינטלקטואלי" הן בלתי ניתנות להגנה. נניח שיש לך סופרמרקט, ואנשים לוקחים פיסטוקים מדוכן הפיצוחים. ברור שזו גניבה , אבל קשה לשכנע את האדם הבודד שפיצוח פיסטוק בודד הוא פשע איום הפוגע בכלל הסופר. ככל שנהיה יותר קל להשיג את הקניין, כך הפגיעה ניתפסת כקטנה יותר. אם הטכנולוגיה של ייצור מחשבים תהפך לנחלת הכלל, עיגון הטכנולוגיה בפטנטים לא תועיל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני יכול להביע רק את דעתי, בתור אדם שלא מצפה להתפרנס מיצירה. הייתי מרגיש כעס רב אם יצירה שלי, ללא הסכמתי: 1) הייתה מפורסמת תחת שם של אדם אחר. 2) הייתה מפורסמת תחת שמי כשנעשו בה שינויים שלא אני ביצעתי. 3) הייתה משמשת לצרכים כלכליים אלו או אחרים. (נמכרת, משומשת בפרסומת וכו') לעומת זאת, הייתי מאוד שמח אם היו מפיצים אותה לכל עבר ולא טורחים לשלם עליה. אני מדבר כאן רק על יצירות ספרות ומוזיקה. קולנוע זה עניין שונה לגמרי. בכל אופן, אני בטוח שתסכים איתי שגם אם ייכחדו מהעולם כל הסופרים שמקדישים את עיקר זמנם ליצירה ולא יוכלו לעשות זאת בלי זכויות היוצרים הנוכחיות שיש על הספרות, עדיין תחזיק הספרות שלנו מעמד, אף אם אולי תאבד את פראצ'ט ישתבח שמו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נשמע אז ש-CC הוא בדיוק בשבילך :-) (ראה הודעה אחרת שלי על CC בדיון כאן) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
וגם אני מסכים, כיוצר (שלא מצפה להתפרנס ישירות מיצירה) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, אני מחייבת, אבל...:-) צריך שינוי בחוק זכויות היוצרים, לא שזה יקרה בקרוב, כי כדי השינוי צריך להתרחש בכל העולם בבת אחת. בכולופן, המצב היום הוא שהזכויות על ספר נשמרות 70 אחרי מות הסופר. בממוצע זה אומר נניח 100 שנה מאז שהספר נכתב. 100 שנה בימינו זו תקופה לא מתקבלת על הדעת. העולם משתנה ללא הכר בתקופה כזאת. לחשוב רק כמה מלחמות עולם אפשר לעשות במשך 100 שנה. ואילו הזכויות לעולם עומדות. משום כך קורים דברים אבסורדיים כמו שאסור לפרסם שירים של ביאליק, שלומדים אותו כבר שני דורות בתיכון. ביאליק אוטוטו משתחרר, אבל אלתרמן, למשל, עוד רחוק. או דוגמה אחרת, הנסיך הקטן, שהוא נכס צאן ברזל של האנושות (סליחה על השחיקות), בעצם שייך לאיזה סוכנות ספרים בצרפת. ולא לי ולכם או לסנט אקזופרי. בפטנטים הזכויות נשמרות 20 שנה מיום הרישום. אולי אני לא מדייקת אבל זה בערך המצב. את כל הרווחים שלך מן הפטנט אתה אמור לגרוף עד אז. למה בספרים המצב כל כך שונה? חוק זכויות יוצרים בספרות הוחל כמו שהוא על האינטרנט, והוא לגמרי לא מתאים לא לרוח האינטרנט ולא לרוח התקופה. במשך הזמן שלו, כוונתי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מותר לפרסם שירים של ביאליק או אלתרמן או את הנסיך הקטן -- האיסור היחיד הוא על עשיית הדבר בלי רשות בעלי הזכויות. המצב בספרות מעט שונה מזה הקיים בתחום הפטנטים משום שבדרך כלל חברה המוציאה פטנט מתכוונת לעשות בו שימוש בתוך זמן קצר ולרוב גם נהנית ממנוף כלכלי לעשות זאת כדי להפיק את מירב הרווחים בזמן הקצר ביותר. הקצב שבו מופצת ספרות ברחבי העולם, לעומת זאת, איטי הרבה יותר. אם את מפרסמת היום ספר בישראל, למשל, סביר להניח כי גם אם הוא מצליח הוא יפורסם בארצות נכר רק כעבור שש או שבע שנים וגם עשור הוא טווח הנחשב מקובל. יתר על כן, ישנם ספרים רבים שעיקר הכנסתם אינו בסער ופרץ מכירתיים ביום הוצאתם אלא לאורך זמן ובהדרגה, מהדורה אחת לשנה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מצד שני, יש המוני ספרים שהם Out of print כבר עשורים, וכל עוד להוצאת הספרים (שפעמים רבות הן בעלות הזכויות, ולא הסופר או צאצאיו) לא מתחשק להכנס להוצאות הכספיות של הדפסה מחדש של ספר כזה (ומכיוון שהם מלפני העידן הממוחשב יש לא מעט הוצאות כאלו, אפילו אם נניח שהגלופות עדיין קיימות היכנשהו), אין לאף אחד למעשה גישה אליהם, בתשלום או בחינם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה מצער, אבל בחישוב תועלת (אספקת הספר למספר קטן של מתעניינים) מול הנזק לזכויות יוצרים זה לא מטה את הכף אפילו בקרוב, לדעתי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מצד שני, התרבות שלנו בנויה רבדים רבדים, כשיצירה אחת נבנית על השנייה. כאן מה שקורה הוא שחלק לא כ"כ קטן מהיצירה האנושית (ומהידע האנושי) פשוט מועלם, ואין אפשרות ליצור או להתייחס אליו בכלל (אפילו לא במסגרת ה"שימוש הוגן"), כי היצירות פשוט לא זמינות. מצד שלישי, בחלק עצום של המקרים, זכויות היוצרים אינן שייכות ליוצר, אלא לחברה (חברת תקליטים, הוצאת ספרים, אולפן קולנוע). כך שגם אם ה*יוצר* עצמו רוצה לשתף, יש בעייה עם זה. (שלא לומר שחברות מתות הרבה יותר לאט מאנשים, כך שהרבה מאוד יצירות שהיו משתחררות לא משתחררות). ואם כבר אנחנו בנושא הזה, משהו ששווה קריאה/האזנה: לא מדובר במצב בינארי של יש זכויות יוצרים/אין זכויות יוצרים, אלא במצב שיותר ויותר שימושים של יצירות נכנסות תחת רגולציה יותר ויותר כבדה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
את צודקת, זה לא מצב בינארי. אני מסכים שחוקי זכויות היוצרים צריכים לעבור רוויזיה ולשקף את המצב המשתנה. שבעים שנה אחרי מות היוצר זה הרבה יותר מדי בשני הכיוונים: אנשים, ובכלל זה יוצרים, חיים היום הרבה יותר שנים; ובמקביל, הואצה מאוד יכולת הפקת ההכנסה מיצירה. המצב כמעט בלתי נסבל במובן זה שיצירת ביכורים של סופר שנכתבת היום, בהיותו בן 25, יכולה להשאר ברשותו (וברשות צאצאיו) עד סביבות שנת 2130, וזה מצב כמעט מגוחך. מה שאני חושב, עם זאת, הוא שאת השינוי הזה צריך לעשות דרך המחוקק ולא באמצעות עבירה על החוק. צריך להפריד בין קטגוריות שונות של יצירה, כל אחת בהתאם ל"מחזור החיים" המוערך שלה מבחינת רווחים, כך שהיוצר לא יצא נפסד ואף הציבור המבקש להנות לא תפגם הנאתו. אבל גם האורך הבלתי נסבל של תקופת זכות היוצרים וגם דעתי ששינויים צריך לחולל בחוק ולא באמצעות עבירות עליו הם לא ממין העניין, בעצם, שהרי הרוב המכריע של השירים או הסרטים (או הספרים) המורדים בקאזות למיניהם אינן יצירות קלאסיות שהעם המורד החליט להוריד בטרם פג תוקף זכויות היוצרים. אין כאן הסתערות של צבא חובבי ביאליק, אלתרמן או ייטס שקצרה סבלנותם – עיקר ההורדות הן של יצירות שנוצרו כאן ועכשיו ובתוך זמן המחזור הראשוני שלהן: כשהן מוקרנות על מסכי הקולנוע או בתקליטור עכשווי. הדיון האמיתי אינו על חסימה או שחרור של ידע כי אלו סוגיות שלא מעניינות את קצה הזרת של מליוני המורידים. מטרתם פשוטה: לחסוך לעצמם את התשלום עבור המוסיקה שהם נהנים לשמוע. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני בהחלט מסכימה שהשינוי צריך להיות מהמחוקק. עם זאת, אני תוהה האם הפרת החוק הנרחבת בנושא קיימת בגלל שמדובר בגזירה שהציבור לא יכול לעמוד בה? ואולי הסיבה שמדובר בגזירה שהציבור לא יכול לעמוד בה היא שמדובר בפעולות שלפני עידן המחשב לא היו תחת רגולציה, ואילו עכשיו כן? "הדיון האמיתי אינו על חסימה או שחרור של ידע כי אלו סוגיות שלא מעניינות את קצה הזרת של מליוני המורידים" 1) זה הדיון שמעניין אותי. וגם אני אצטרך לשלם את המס הזה (ולא מעט- אני צורבת לא מעט הפצות לינוקס על תקליטורים). 2) אני חושדת שהוא מבחינה מסויימת כן מעניין אותם, וראה למעלה (התנהגות לא מרוגלצת שהפכה להיות מרוגלצת בעידן הדיגטלי). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האם זו אכן גזירה שהציבור אינו יכול לעמוד בה, או פשוט יכולת טכנולוגית שמקלה על ביצוע עבירות? זכרי כי לעניין רשתות עמית-לעמית יכולים היוצרים (וחברות התקליטים) להציע פתרון סביר (לכל הפחות) בדמות חנויות בתשלום נמוך יותר. המקרה הקשה יותר (ובישראל, קשה ברמה הממוטטת את שוק המוסיקה) הוא של עבריינים המציעים תקליטורים וקלטות מזויפים במחיר מוזל. בשוק הזה, כפי שהודה בריש גלי ראש האגף הממונה על כך במשטרה, הפעולה החלה רק בגלל לחצים של ממשלת ארצות-הברית, שאיימה להעביר את ישראל לרשימה שחורה של מדינות עברייניות, והאכיפה מתקיימת ברמה הנדרשת כדי להשמר מחוץ לרשימה ולא יותר. הפעולות העברייניות האלו אינן קשורות לריגלוץ או לסוגיות של הפצת ידע אלא לעניינים של עבריינות פשוטה: שכפול ספרים בלתי חוקי, מפעלי תקליטורים גנובים, דוכני שוק המציעים סחורה בלתי-חוקית לעין כל, וכדומה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש כאן שני סוגי עבריינים: * העתקות לא מסחריות ע"י אנשים פרטיים * עותקים לא חוקיים במחיר נמוך הסוג השני אינו חדש במיוחד. הסוג הראשון הוא חדש. החוק המוצע מנסה למנוע מחלק מהעבריינים מהסוג הראשון מלהחשב עבריינים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מטרת החוק ברורה ויחסית, הוא גם מבהיר מה היקף המיסוי (עד 5 אחוז) ומהם יעדיו (הכספים יועברו לאקו"ם) ואף פעולת הגבייה קלה לביצוע (גובים מיצרנים, לא מצרכנים) אבל ישנן כאן שתי בעיות: א. יש דיספרופורציה מוחלטת בין סכומי הכסף שהיוצרים אינם מרוויחים והפיצוי שהחוק מעניק להם. כלומר, המס אינו פותר שום דבר משמעותי. ב. התקנה אינה מבחינה בין שימוש תקין לשימוש שאינו תקין, דבר הכורך יחד עם פיצוי מהעוברים על החוק תשלום מס על ידי אנשים המבצעים פעולה תקינה ואף מקובלת (שעד לפני כמה שנים הייתה היחידה המקובלת לתחום זה). אגב, העתקות לא מסחריות על-ידי אנשים פרטיים רווחות מאז הפך הרשמקול למוצר פופולרי (אי-שם בראשית שנות השבעים בישראל). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואני אשאל בפעם הרביעית בדיון הזה (השאלה רצינית, אולי הפעם אקבל תשובה): מישהו יודע לפי איזה מפתח יחולק הכסף הנגבה לאמנים? אז בסדר, אקו"ם קיבל נניח 1000 ש"ח. לפי מה יוחלט איך לחלק את הכסף הנ"ל בין האמנים השונים? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמו כל חוק מסוג זה - החלוקה תשוקלל לפי הכוח הפוליטי של כל אחד מהחולבים הפוטנציאליים, פלוס ה''מעשר'' הידוע למנגנון הגבייה והחלוקה המיוחד ותקניו שיוקמו לצורך זה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש להניח שהחלוקה תהיה פרופורציונלית למכירות שלהם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אקו''ם מחליטה על פי הפופולריות במקומות אחרים בתוספת חישובים אחרים של פיצוי ליצירות פופולריות פחות. לדעתי, חלק מן התשלום ייתבע להעברה למקבילי אקו''ם בחו''ל. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כזכור, הדיון התחיל מהרחבה של חוק הקלטות הריקות להטלת מס על מדיה ריקה, בנימוק שהמס ילך ליוצרים כפיצוי על תמלוגים אבודים כתוצאה ממעשים של *משתמשים פרטיים*. משם, כל הדיון נסוב על *משתמשים פרטיים* ומעשיהם החוקיים או לא בהקשר של זכויות יוצרים. פיראטים מקצועיים המשכפלים חומרים מוגנים בכמויות מסחריות ומוכרים אותם בצורה מסחרית אינם קשורים כלל לדיון, ולא ברור לי למה העלת אותם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
העליתי אותם כי זה סוג העבריינות הרווח והוא הסיבה העיקרית לאובדן תמלוגים. המיסוי הוא פשוט דרך למסות את מה שאפשר, במקום להתמודד עם מה שצריך. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"המיסוי הוא פשוט דרך למסות את מה שאפשר, במקום להתמודד עם מה שצריך" נו, עם זה אני מסכימה. מה שמחזיר אותי לתהייה למה לא מנסים לאכוף את החוק עם עבריינים כבדים מסוג זה, במקום להכנס באנשים הפשוטים, שחלק לחלוטין חף מפשע, וחלק נתון לויכוח. הרי בכל הדף הזה לא ראיתי מישהו שהצדיק פיראטים מקצועיים- כולם מדברים על משתמשים פרטיים ורשתות עמית־לעמית, ועליהם אכן נסוב ויכוח. אז במקום להלחם בשחור, שכולם מסכימים שהוא שחור, מעדיפים למסות את האפור והלבן. מציאות משונה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא מציאות משונה - מציאות רגילה. קצת קשה למסות דבר לא חוקי, כי הוא מהגדרתו, אהם, לא לגיטימי מלכתחילה. מאחר ומדובר רק במס, הרי רצוי למסותו מהחלק שמשלם מיסים (שומרי חוק?). זוהי כנראה *ה*סיבה להצמדה הערמומית בין הטלת המס לנושא ההעתקות הביתיות - יצירת תחושת אשם (ולאחריה הכרת תודה) בקרב אותם אומללים שעכשיו מחייכים בבואם לשלם מס נוסף. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה עדיין לא מסביר את העובדה שכמעט ולא מנסים לאכוף את החוק מול העבריינים הגדולים. מתי בפעם האחרונה סגרו חנות/דוכן לממכר מוזיקה/סרטים פיראטיים ברחוב הרצל בחיפה או בתחנה המרכזית בתל־אביב? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למה לא נכנסים בעבריינים כבדים? חלק מזה הוא פחד, חלק מזה חוסר אכפתיות ועוד חלק הוא חוסר יישע. עם יחידת לחימה בפשיעה שגודלה עשרים איש אי אפשר לשנות באמת את המצב. בפועל, משטרת ישראל משמשת ב-90 אחוז ממקרי הפשע (בעיקר גניבות ופריצות) כסטטיסטית. הסיבה העיקרית שבגללה מדווחים תושבים על גניבות היא לצורכי ביטוח. למה זה ככה? זה כבר סיפור מורכב אחר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למה במקום? בנוסף. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן, הם יכולים, אבל הם לא מציעים. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |