|
||||
|
||||
נאמר "השב לרשע כרשעתו", והאגדה של פסח ממליצה להקהות את שיניו. אולם אני חושש שיותר משאתה מרושע אתה קצת עצלן.לפני שאתה ממוטט אולי קודם כל תבנה קצת: מסקנה היא אמיתית אם הנחותיה אמיתיות. תשכנע באמיתות הנחותיך, הסק מהן הסקים תקפים, ואז אולי גם תגיע למסקנה מבוססת. מכל מקום, איני בטוח שהרב עובדייה יוסף יחתום על מסקנתך הלא מבוססת שאהבת האל בדת היהודית זהה לאהבת גבר ואישה. נ.ב. הבלבול בין אהבת השם לאהבת אישה אינו תופעה נדירה. לא עשיתי מחקר בנושא, אבל מהכרות אישית עם מספר חוזרים בתשובה, התברר לי שמשבר ביחסים רומנטיים עם נשים הוא מניע רב עוצמה לחזרה בתשובה - ובלשון פסיכולוגית: אהבת האל של חוזרים בתשובה ממיןזה היא סובלימציה לאהבת אישה שלא הגיעה לסיפוקה. (ראה גם ספרו של ויליאם ג'יימס "החווייה הדתית לסוגיה".) |
|
||||
|
||||
או במילים אחרות "הדת היא אורגזמה להמונים"? |
|
||||
|
||||
מושג האורגזמה אינו מושג חווייה קולקטיבית, ועל כן אינו מדוייק לצרכי הגדרה דתית מונותיאיסטית - הגם שכיוונה הכללי ופירושה הרוחני של תופעת האמונה מקבל צדדים שונים למדיי בדתות אלו, המבוסס בחלקו על רעיון הקוואזי-אורגזמה, המתבטא באקסטזה ריגושית ראשונית, אך האינו משחרר באמת כבאורגזמה. אם לדוגמא מביטים בטקס העלייה לתורה בדת היהודית קשה שלא לחבר ולמצוא קונוטאציות מיניות להליך זה; התורה הנקבית מוצאת מארון הקודש החוצה שרימוניה-שדיה מתנועעים ומצלצלים בגיל, בהמשך מופשטת היא מכתונת הפרוכת ובידיים זריזות ואמיצות מפוסקות רגליה בפתיחת שני גליליה - אשר לשם מוחדר האיבר הפאלי, המכונה בלשון העם 'האצבע של פסוקו', כשהוא מחטט נמרצות באיזור האמור. בברכה א. מאן |
|
||||
|
||||
כבר כתבתי פעם סיפור בו בין השאר מצוינת העובדה כי ניתן לראות בתהליך הטלת הצואה דימוי מיני. ציינתי שם גם שזה דימוי קצת חולני, לטעמי. |
|
||||
|
||||
כמובן זכור לך הסרט של דושאן מקבייב ''מסתורי האורגניזם'' (אם אני זוכר נכון את השם) שמבוסס על תורתו הטיפולית של הסקסולוג ווילהלם רייך, והשימוש האיטנסיבי שלו בהפרשות הגוף. בסצנה לא נשכחת מורחים המטפלים אדם ערום בחרא. כמו בן, פרויד כבר טיפל בנושא כשקבע את השלב האנאלי כשלב חיוני שאותו צריך לעבור וממנו להשתחרר כדי להתפתח. אם כבר הזכרתי את מקבייב, חפשו את הסרט היפה-מוזר שלו ''סרט מתוק'' עם השחקנית הקנדית הנהדרת קארול לאור, מיס דגדגן העולמית. |
|
||||
|
||||
לא, דווקא לא זכור לי. אולי כי לא ראיתי. אפילו סנילי כמוני לא היה שוכח במהרה סצינה כמו זו שתיארת. יש לציין שאני די שמח שלא ראיתי... ולא אמרתי שהרעיון שלי מקורי. הוא פשוט השתלב לי יפה בסיפור, וכמו שאמר פו - הדרך הטובה ביותר לכתוב שיר היא לתת למילים שרוצות להכנס להכנס. |
|
||||
|
||||
האם היתכוונת לאדגר אלן או לוויני? משום הדעה הרומנטית שאותה נדמה לי בטא רילקה, לפיה המשורר הוא צינור העברה והכתיבה האמיתית איננה כלי להאדרת האגו. |
|
||||
|
||||
|
||||
|
||||
ועכשיו, תורך להראות מה לא בסדר בהנחות היסוד, תחת שתפסלן על הסף. הסבר מה לא תקף בהסקים, בטרם תפטור אותם מרצף חלל-זמן זה. |
|
||||
|
||||
הוא אשר טענתי: אתה עצלן ועכשיו אתה רוצה להעביר את העבודה אלי. לא תודה. סדר בבלבול שלך עשה אתה בעצמך. |
|
||||
|
||||
מאמר שניכר שהשקעת בו מאמץ רב. אני טענתי טיעון, תוך שאני מציג את הנחות היסוד שלי ככאלו, תחת שאציגן כ-"עובדות", מה שכמעט כל אחד אחר היה עושה. בניתי רצף לוגי, שטוען טענה. איפה הוא קורס? אנא, הראה לי. או שתמשיך להסיט את הנושא מהטיעון לאופן הצגתו. לא אהיה מאוד מוטרד. |
|
||||
|
||||
דומני שאף כי בחרת לך שם כפי שבחרת יש לך רצון לתקשורת. אולם האלמוניות המוחלטת היא אנטי-תקשורתית, עלי בכל אופן היא מקשה כשמדובר בסוג הדיון שאתה מבקש לנהל. אם ברצונך לקבל ממני תשובות נוספות מעבר לזו ציין לפחות את כתובת הדוא"ל שלך. ולגופו של עניין, נתחיל מהנחתך הראשונה: אתה כותב: "נניח שאין הבדל עקרוני בדרך בה אהבו היהודים את נשותיהם ובדרך בה עשו זאת שאר הגויים" במאמרי טענתי שהאהבה משתנה מחברה לחברה ומעת לעת, הדגמתי ופרטתי זאת במאמרי ובדוגמאות נוספות בתגובותי. לפיכך, הרי אינך מצפה שאקבל פתאום, כך סתם, את הטענה שאין הבדל עקרוני בין דפוס האהבה היהודי (מתי, באיזה תקופה? באיזו תפוצה מתפוצותינו? האם האהבה היהודית לא השתנתה לאורך ההיסטוריה הארוכה של עמנו?) לבין דפוס האהבה אצל הגויים. מה עוד, שלא מדובר בדפוס אחד כי אם רבים - הרי יש הרבה גויים. האם היוונים אהבו כמו האשורים או הרומאים או הפלשתים או המצרים? כדי לבסס את הנחתך הראשונה ולשכנע (לפחות אותי) אתה צריך להציג מחקר היסטורי משווה של האהבה בכל התרבויות האלה (כולל התרבות היהודית) - לפחות מהידע שלי בתחום, אם תעשה מחקר כזה תיווכח שכבר הנחתך הראשונה שגויה. |
|
||||
|
||||
מעניין להשוות את ההסבר שלך לאהבת האל עם הניתוח הפרויידיאני הקלאסי אשר טוען שהכח שמניע את האדם הוא השאיפה לעונג מקסימלי שמתמצת בין השאר (או בעיקר) במין. משם פרויד עובר לקשר בין מה שנקרא "תרבות גבוהה" (הכוללת את האמנות, המדע והדת) לבין הסקס. כך שלסיכום הוא מדבר על התרבות, היינו הדת, שהיא אך ורק תחליף למין ועל ידי כך האדם יכול להתמודד עם רגשות האשמה. (עומק נוסף מתווסף על ידי הדיון של פרויד, בעקבות הובס, על צורך האדם בסמכות חיצונית) אלוהים כמושא לקנאת הפין. בודלייר סיכם את זה באופן הכי קולע כשכתב ביומניו האינטימיים: "הזונה הגדולה מכולם הוא ריבון העולמים, אלוהים עצמו, משום שעבור כל אחד הוא החבר שמעל כולם ; מכיוון שהוא המוכר והמשותף, המעיין הבלתי נדלה של האהבה." |
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |