|
||||
|
||||
אפלטון לא מדבר איתי כבר כמה שנים (ריב ישן ומטופש, לא משנה). מגיבי האייל, עם כל הכבוד, לא תרמו לאנושות שום דבר שמשפר את מצבה באופן משמעותי. |
|
||||
|
||||
למה זה רלוונטי? עובדתית, אנשים יוצרים גם בלי לצפות לזכויות-יוצרים. |
|
||||
|
||||
עובדתית, אנשים יוצרים הרבה פחות בלי זכויות יוצרים. |
|
||||
|
||||
מרבית מאלה שיוצרים רק עבור זכויות יוצרים, עדיף שלא ייצרו. |
|
||||
|
||||
אני לא בטוח שזה חשוב. אבל איך הגעת ל"עובדתית"? אילו ראיות יש לך? |
|
||||
|
||||
שאלתי את היוצרים שאני מכיר. |
|
||||
|
||||
למה? בשל קיום זכויות היוצרים יש הרבה מגבלות על שימוש במידע מועיל. לדוגמה: האם היה נראה לך סביר לעורכי־דין או שופטים היו חייבים לבקש רשות על ציטוט של פסקי דין במשפטים? ואם ציטוטים כאילו הם שימושיים בתחום המשפטים, למה הם אסורים בתחומים אחרים? פרוייקט וויקיפדיה הדגים בצורה טובה איך ויתור נבון על מלוא זכויות היוצרים מאפשר יצירת גוף ידע אשר כולם , כולל כל התורמים אליו, מרוויחים ממנו בסופו של דבר בקיומו של מאגר ידע מועיל וזמין. |
|
||||
|
||||
כיצד מצפה אתה שחברות תרופות ישלמו משכורות לאלפי אנשים העובדים על פיתוחן וניסויין של תרופות חדשות? כיצד מצפה אתה שאמנים שאינם מופיעים, או שקהלם דליל, גם אם הוא מונה מיליונים, יצרו מוסיקה, אם אין הם סמוכים אל פינכתו של בעל הון נדיב או של מפרסם? מדוע שאנשים שיש להם המצאה שמשפרת את חיינו, אבל שקל להעתיקה, גם אם קשה לפתחה מלכתחילה, ישקיעו ממרצם וכספם, ולא פעם יאבדו את שניהם, כדי לפתח ולהפיץ את המצאתם, אם אין להם סיכוי לתיגמול סביר על השקעתם, לפחות למשך תקופה מסויימת? אתה יודע מה היתה כמות המוסיקה, התרופות (שהופצו ע"י רוכלים ונוכלים מבלי שנבדקו במבחנים ממושכים ויקרים) ושאר הדברים שהומצאו לפני עידן הקפיטליזם? יש לי הרגשה שבכל עשור כיום, מומצאים יותר דברים מצילי ומשפרי חיים מאשר בכל התקופה שקדמה לקפיטליזם. |
|
||||
|
||||
אני חושב שבכל האמור לסחורות ממשיות (כמו תרופות) יהיה מובן כלשהו לזכויות יוצרים. אולי בעוד כל מיני תחומים המצב ישמר, אבל קשה לי להעריך באילו תחומים זה יקרה. מעבר לזה, "הנבואה" שלי אינה מתייחסת למצב הרצוי, אלא למצב (שיהיה) מצוי. זכויות יוצרים על מוזיקה או תוכן קיבלו הגנה בגלל שהן היו חלק מהמערכת הקפיטליסטית: כדי ליצור ולשווק תוכן היית צריך לייצר מוצרים (ספרים, תקליטים) ואת כל המערך המסחרי הנלווה. כשאפשר להעביר תוכן ללא מוצרים, המושג פשוט מאבד את משמעותו. אני לא יודע אם זה טוב או רע, אבל אני משוכנע שלא תהיה דרך לכפות את מושגי המערכת הישנה. בנוגע לדברים שהומצאו לפני עידן הקפיטליזם. אז מה? אנחנו לא נחזור לעבר, אלא נתקדם לעתיד אחר, אולי פלורליסטי יותר. |
|
||||
|
||||
משום מה נראה שאתה די מחבב תחזית זו. אם נתמקד רגע בנושא המוסיקה, ממה לדעתך יתפרנסו מוסיקאים וסופרים בעתיד? האם יצירה בתחומים אלו תהפוך לנחלתם של חובבנים (או של מקצוענים עשירים)? |
|
||||
|
||||
מיהו סופר "מקצוען"? רם אורן? ז'וז'ה סאראמאגו? קורט וונגוט? לואיס קארול? דוסטוייבסקי? שמעתי שמוסיקאים מתפרנסים גם מהופעות (והלשונות הרעות טוענות שעיקר הכסף מדיסקים הולך לחברות התקליטים). |
|
||||
|
||||
התכוונתי לאלו המקדישים את עיקר זמנם ליצירה. תודה לך ולשאר המגיבים. היש כאן מישהו שכן מחייב שמירה על זכויות היוצרים של מוסיקה וספרות? אולי מגישה שרואה ביצירה חלק מנפשו של היוצר, שיש לו עליה זכות כלשהי. למשל מה היית מרגיש אם שיר (poem) שכתבת מנימי נפשך ומדם ליבך היה מופיע שבוע לאחר פירסומו בפירסומת לנקניקיות, וגם כן, לא מן המשובחות? או שאלבום (מוסיקה) שהוצאת לאחר שלוש שנות עבודה מאומצת היה מושמע ללא הפסקה בקניונים, כאשר קולך מוחלף בקולם של זמרים אלמונים וזולים שהיו משלבים שמות מותגים במילים, כך שאחרי שבוע כזה אף אחד כבר לא היה יכול לשמוע או לקנות את הדיסק שלך? או אם נחזור לעניין הכלכלי, מה עם סרט ששוכפל מיידית והופץ באינטרנט ובקרנות הרחוב, כך שלא מתאפשר לשלם משכורות לתאורנים, אנשי הקול והשחקנים? אז לסרטים המצליחים ביותר יהיה גם כך די קהל, אם כי הפשטות והאיכות הגוברות של ההעתקה עשויים לחסל גם אותם אם הם לא יוגנו, אבל רוב הסרטים אינם כאלו, בוודאי אלו שאינם "מיינסטרימים". |
|
||||
|
||||
כן, יש כאן מישהו "שכן מחייב שמירה על זכויות היוצרים של מוסיקה וספרות". ורופא, יש כאן? |
|
||||
|
||||
הבעיה היא לא כל כך השאלה ה"מוסרית". אני חושב שאין לי בעיה מוסרית לשלם עבור שימוש ביצירות, ואין ספק שליוצר יש זכות כלשהי על היצירה. הבעיה היא "פרקטית" או שמא "טכנולוגית". ניקח בדיחות. וודי אלן התפרנס כחבר בצוות הכותבים של מל ברוקס. כולנו מכירים את האנקדוטות על הסטנדפיסט שמישהו "גנב לו חומר" מהופעה. אבל מה נגנב כאן? אם אני מספר בדיחה ששמעתי ברדיו בתוכנית של מל ברוקס, האם אני מפר את זכויות היוצרים של וודי אלן? בעיקרון כן, אבל ברור שמעשית, חתיכות כאלה קטנות של "קניין אינטלקטואלי" הן בלתי ניתנות להגנה. נניח שיש לך סופרמרקט, ואנשים לוקחים פיסטוקים מדוכן הפיצוחים. ברור שזו גניבה , אבל קשה לשכנע את האדם הבודד שפיצוח פיסטוק בודד הוא פשע איום הפוגע בכלל הסופר. ככל שנהיה יותר קל להשיג את הקניין, כך הפגיעה ניתפסת כקטנה יותר. אם הטכנולוגיה של ייצור מחשבים תהפך לנחלת הכלל, עיגון הטכנולוגיה בפטנטים לא תועיל. |
|
||||
|
||||
אני יכול להביע רק את דעתי, בתור אדם שלא מצפה להתפרנס מיצירה. הייתי מרגיש כעס רב אם יצירה שלי, ללא הסכמתי: 1) הייתה מפורסמת תחת שם של אדם אחר. 2) הייתה מפורסמת תחת שמי כשנעשו בה שינויים שלא אני ביצעתי. 3) הייתה משמשת לצרכים כלכליים אלו או אחרים. (נמכרת, משומשת בפרסומת וכו') לעומת זאת, הייתי מאוד שמח אם היו מפיצים אותה לכל עבר ולא טורחים לשלם עליה. אני מדבר כאן רק על יצירות ספרות ומוזיקה. קולנוע זה עניין שונה לגמרי. בכל אופן, אני בטוח שתסכים איתי שגם אם ייכחדו מהעולם כל הסופרים שמקדישים את עיקר זמנם ליצירה ולא יוכלו לעשות זאת בלי זכויות היוצרים הנוכחיות שיש על הספרות, עדיין תחזיק הספרות שלנו מעמד, אף אם אולי תאבד את פראצ'ט ישתבח שמו. |
|
||||
|
||||
נשמע אז ש-CC הוא בדיוק בשבילך :-) (ראה הודעה אחרת שלי על CC בדיון כאן) |
|
||||
|
||||
וגם אני מסכים, כיוצר (שלא מצפה להתפרנס ישירות מיצירה) |
|
||||
|
||||
כן, אני מחייבת, אבל...:-) צריך שינוי בחוק זכויות היוצרים, לא שזה יקרה בקרוב, כי כדי השינוי צריך להתרחש בכל העולם בבת אחת. בכולופן, המצב היום הוא שהזכויות על ספר נשמרות 70 אחרי מות הסופר. בממוצע זה אומר נניח 100 שנה מאז שהספר נכתב. 100 שנה בימינו זו תקופה לא מתקבלת על הדעת. העולם משתנה ללא הכר בתקופה כזאת. לחשוב רק כמה מלחמות עולם אפשר לעשות במשך 100 שנה. ואילו הזכויות לעולם עומדות. משום כך קורים דברים אבסורדיים כמו שאסור לפרסם שירים של ביאליק, שלומדים אותו כבר שני דורות בתיכון. ביאליק אוטוטו משתחרר, אבל אלתרמן, למשל, עוד רחוק. או דוגמה אחרת, הנסיך הקטן, שהוא נכס צאן ברזל של האנושות (סליחה על השחיקות), בעצם שייך לאיזה סוכנות ספרים בצרפת. ולא לי ולכם או לסנט אקזופרי. בפטנטים הזכויות נשמרות 20 שנה מיום הרישום. אולי אני לא מדייקת אבל זה בערך המצב. את כל הרווחים שלך מן הפטנט אתה אמור לגרוף עד אז. למה בספרים המצב כל כך שונה? חוק זכויות יוצרים בספרות הוחל כמו שהוא על האינטרנט, והוא לגמרי לא מתאים לא לרוח האינטרנט ולא לרוח התקופה. במשך הזמן שלו, כוונתי. |
|
||||
|
||||
מותר לפרסם שירים של ביאליק או אלתרמן או את הנסיך הקטן -- האיסור היחיד הוא על עשיית הדבר בלי רשות בעלי הזכויות. המצב בספרות מעט שונה מזה הקיים בתחום הפטנטים משום שבדרך כלל חברה המוציאה פטנט מתכוונת לעשות בו שימוש בתוך זמן קצר ולרוב גם נהנית ממנוף כלכלי לעשות זאת כדי להפיק את מירב הרווחים בזמן הקצר ביותר. הקצב שבו מופצת ספרות ברחבי העולם, לעומת זאת, איטי הרבה יותר. אם את מפרסמת היום ספר בישראל, למשל, סביר להניח כי גם אם הוא מצליח הוא יפורסם בארצות נכר רק כעבור שש או שבע שנים וגם עשור הוא טווח הנחשב מקובל. יתר על כן, ישנם ספרים רבים שעיקר הכנסתם אינו בסער ופרץ מכירתיים ביום הוצאתם אלא לאורך זמן ובהדרגה, מהדורה אחת לשנה. |
|
||||
|
||||
מצד שני, יש המוני ספרים שהם Out of print כבר עשורים, וכל עוד להוצאת הספרים (שפעמים רבות הן בעלות הזכויות, ולא הסופר או צאצאיו) לא מתחשק להכנס להוצאות הכספיות של הדפסה מחדש של ספר כזה (ומכיוון שהם מלפני העידן הממוחשב יש לא מעט הוצאות כאלו, אפילו אם נניח שהגלופות עדיין קיימות היכנשהו), אין לאף אחד למעשה גישה אליהם, בתשלום או בחינם. |
|
||||
|
||||
זה מצער, אבל בחישוב תועלת (אספקת הספר למספר קטן של מתעניינים) מול הנזק לזכויות יוצרים זה לא מטה את הכף אפילו בקרוב, לדעתי. |
|
||||
|
||||
מצד שני, התרבות שלנו בנויה רבדים רבדים, כשיצירה אחת נבנית על השנייה. כאן מה שקורה הוא שחלק לא כ"כ קטן מהיצירה האנושית (ומהידע האנושי) פשוט מועלם, ואין אפשרות ליצור או להתייחס אליו בכלל (אפילו לא במסגרת ה"שימוש הוגן"), כי היצירות פשוט לא זמינות. מצד שלישי, בחלק עצום של המקרים, זכויות היוצרים אינן שייכות ליוצר, אלא לחברה (חברת תקליטים, הוצאת ספרים, אולפן קולנוע). כך שגם אם ה*יוצר* עצמו רוצה לשתף, יש בעייה עם זה. (שלא לומר שחברות מתות הרבה יותר לאט מאנשים, כך שהרבה מאוד יצירות שהיו משתחררות לא משתחררות). ואם כבר אנחנו בנושא הזה, משהו ששווה קריאה/האזנה: לא מדובר במצב בינארי של יש זכויות יוצרים/אין זכויות יוצרים, אלא במצב שיותר ויותר שימושים של יצירות נכנסות תחת רגולציה יותר ויותר כבדה. |
|
||||
|
||||
את צודקת, זה לא מצב בינארי. אני מסכים שחוקי זכויות היוצרים צריכים לעבור רוויזיה ולשקף את המצב המשתנה. שבעים שנה אחרי מות היוצר זה הרבה יותר מדי בשני הכיוונים: אנשים, ובכלל זה יוצרים, חיים היום הרבה יותר שנים; ובמקביל, הואצה מאוד יכולת הפקת ההכנסה מיצירה. המצב כמעט בלתי נסבל במובן זה שיצירת ביכורים של סופר שנכתבת היום, בהיותו בן 25, יכולה להשאר ברשותו (וברשות צאצאיו) עד סביבות שנת 2130, וזה מצב כמעט מגוחך. מה שאני חושב, עם זאת, הוא שאת השינוי הזה צריך לעשות דרך המחוקק ולא באמצעות עבירה על החוק. צריך להפריד בין קטגוריות שונות של יצירה, כל אחת בהתאם ל"מחזור החיים" המוערך שלה מבחינת רווחים, כך שהיוצר לא יצא נפסד ואף הציבור המבקש להנות לא תפגם הנאתו. אבל גם האורך הבלתי נסבל של תקופת זכות היוצרים וגם דעתי ששינויים צריך לחולל בחוק ולא באמצעות עבירות עליו הם לא ממין העניין, בעצם, שהרי הרוב המכריע של השירים או הסרטים (או הספרים) המורדים בקאזות למיניהם אינן יצירות קלאסיות שהעם המורד החליט להוריד בטרם פג תוקף זכויות היוצרים. אין כאן הסתערות של צבא חובבי ביאליק, אלתרמן או ייטס שקצרה סבלנותם – עיקר ההורדות הן של יצירות שנוצרו כאן ועכשיו ובתוך זמן המחזור הראשוני שלהן: כשהן מוקרנות על מסכי הקולנוע או בתקליטור עכשווי. הדיון האמיתי אינו על חסימה או שחרור של ידע כי אלו סוגיות שלא מעניינות את קצה הזרת של מליוני המורידים. מטרתם פשוטה: לחסוך לעצמם את התשלום עבור המוסיקה שהם נהנים לשמוע. |
|
||||
|
||||
אני בהחלט מסכימה שהשינוי צריך להיות מהמחוקק. עם זאת, אני תוהה האם הפרת החוק הנרחבת בנושא קיימת בגלל שמדובר בגזירה שהציבור לא יכול לעמוד בה? ואולי הסיבה שמדובר בגזירה שהציבור לא יכול לעמוד בה היא שמדובר בפעולות שלפני עידן המחשב לא היו תחת רגולציה, ואילו עכשיו כן? "הדיון האמיתי אינו על חסימה או שחרור של ידע כי אלו סוגיות שלא מעניינות את קצה הזרת של מליוני המורידים" 1) זה הדיון שמעניין אותי. וגם אני אצטרך לשלם את המס הזה (ולא מעט- אני צורבת לא מעט הפצות לינוקס על תקליטורים). 2) אני חושדת שהוא מבחינה מסויימת כן מעניין אותם, וראה למעלה (התנהגות לא מרוגלצת שהפכה להיות מרוגלצת בעידן הדיגטלי). |
|
||||
|
||||
האם זו אכן גזירה שהציבור אינו יכול לעמוד בה, או פשוט יכולת טכנולוגית שמקלה על ביצוע עבירות? זכרי כי לעניין רשתות עמית-לעמית יכולים היוצרים (וחברות התקליטים) להציע פתרון סביר (לכל הפחות) בדמות חנויות בתשלום נמוך יותר. המקרה הקשה יותר (ובישראל, קשה ברמה הממוטטת את שוק המוסיקה) הוא של עבריינים המציעים תקליטורים וקלטות מזויפים במחיר מוזל. בשוק הזה, כפי שהודה בריש גלי ראש האגף הממונה על כך במשטרה, הפעולה החלה רק בגלל לחצים של ממשלת ארצות-הברית, שאיימה להעביר את ישראל לרשימה שחורה של מדינות עברייניות, והאכיפה מתקיימת ברמה הנדרשת כדי להשמר מחוץ לרשימה ולא יותר. הפעולות העברייניות האלו אינן קשורות לריגלוץ או לסוגיות של הפצת ידע אלא לעניינים של עבריינות פשוטה: שכפול ספרים בלתי חוקי, מפעלי תקליטורים גנובים, דוכני שוק המציעים סחורה בלתי-חוקית לעין כל, וכדומה. |
|
||||
|
||||
יש כאן שני סוגי עבריינים: * העתקות לא מסחריות ע"י אנשים פרטיים * עותקים לא חוקיים במחיר נמוך הסוג השני אינו חדש במיוחד. הסוג הראשון הוא חדש. החוק המוצע מנסה למנוע מחלק מהעבריינים מהסוג הראשון מלהחשב עבריינים. |
|
||||
|
||||
מטרת החוק ברורה ויחסית, הוא גם מבהיר מה היקף המיסוי (עד 5 אחוז) ומהם יעדיו (הכספים יועברו לאקו"ם) ואף פעולת הגבייה קלה לביצוע (גובים מיצרנים, לא מצרכנים) אבל ישנן כאן שתי בעיות: א. יש דיספרופורציה מוחלטת בין סכומי הכסף שהיוצרים אינם מרוויחים והפיצוי שהחוק מעניק להם. כלומר, המס אינו פותר שום דבר משמעותי. ב. התקנה אינה מבחינה בין שימוש תקין לשימוש שאינו תקין, דבר הכורך יחד עם פיצוי מהעוברים על החוק תשלום מס על ידי אנשים המבצעים פעולה תקינה ואף מקובלת (שעד לפני כמה שנים הייתה היחידה המקובלת לתחום זה). אגב, העתקות לא מסחריות על-ידי אנשים פרטיים רווחות מאז הפך הרשמקול למוצר פופולרי (אי-שם בראשית שנות השבעים בישראל). |
|
||||
|
||||
ואני אשאל בפעם הרביעית בדיון הזה (השאלה רצינית, אולי הפעם אקבל תשובה): מישהו יודע לפי איזה מפתח יחולק הכסף הנגבה לאמנים? אז בסדר, אקו"ם קיבל נניח 1000 ש"ח. לפי מה יוחלט איך לחלק את הכסף הנ"ל בין האמנים השונים? |
|
||||
|
||||
כמו כל חוק מסוג זה - החלוקה תשוקלל לפי הכוח הפוליטי של כל אחד מהחולבים הפוטנציאליים, פלוס ה''מעשר'' הידוע למנגנון הגבייה והחלוקה המיוחד ותקניו שיוקמו לצורך זה. |
|
||||
|
||||
יש להניח שהחלוקה תהיה פרופורציונלית למכירות שלהם. |
|
||||
|
||||
אקו''ם מחליטה על פי הפופולריות במקומות אחרים בתוספת חישובים אחרים של פיצוי ליצירות פופולריות פחות. לדעתי, חלק מן התשלום ייתבע להעברה למקבילי אקו''ם בחו''ל. |
|
||||
|
||||
כזכור, הדיון התחיל מהרחבה של חוק הקלטות הריקות להטלת מס על מדיה ריקה, בנימוק שהמס ילך ליוצרים כפיצוי על תמלוגים אבודים כתוצאה ממעשים של *משתמשים פרטיים*. משם, כל הדיון נסוב על *משתמשים פרטיים* ומעשיהם החוקיים או לא בהקשר של זכויות יוצרים. פיראטים מקצועיים המשכפלים חומרים מוגנים בכמויות מסחריות ומוכרים אותם בצורה מסחרית אינם קשורים כלל לדיון, ולא ברור לי למה העלת אותם. |
|
||||
|
||||
העליתי אותם כי זה סוג העבריינות הרווח והוא הסיבה העיקרית לאובדן תמלוגים. המיסוי הוא פשוט דרך למסות את מה שאפשר, במקום להתמודד עם מה שצריך. |
|
||||
|
||||
"המיסוי הוא פשוט דרך למסות את מה שאפשר, במקום להתמודד עם מה שצריך" נו, עם זה אני מסכימה. מה שמחזיר אותי לתהייה למה לא מנסים לאכוף את החוק עם עבריינים כבדים מסוג זה, במקום להכנס באנשים הפשוטים, שחלק לחלוטין חף מפשע, וחלק נתון לויכוח. הרי בכל הדף הזה לא ראיתי מישהו שהצדיק פיראטים מקצועיים- כולם מדברים על משתמשים פרטיים ורשתות עמית־לעמית, ועליהם אכן נסוב ויכוח. אז במקום להלחם בשחור, שכולם מסכימים שהוא שחור, מעדיפים למסות את האפור והלבן. מציאות משונה. |
|
||||
|
||||
לא מציאות משונה - מציאות רגילה. קצת קשה למסות דבר לא חוקי, כי הוא מהגדרתו, אהם, לא לגיטימי מלכתחילה. מאחר ומדובר רק במס, הרי רצוי למסותו מהחלק שמשלם מיסים (שומרי חוק?). זוהי כנראה *ה*סיבה להצמדה הערמומית בין הטלת המס לנושא ההעתקות הביתיות - יצירת תחושת אשם (ולאחריה הכרת תודה) בקרב אותם אומללים שעכשיו מחייכים בבואם לשלם מס נוסף. |
|
||||
|
||||
זה עדיין לא מסביר את העובדה שכמעט ולא מנסים לאכוף את החוק מול העבריינים הגדולים. מתי בפעם האחרונה סגרו חנות/דוכן לממכר מוזיקה/סרטים פיראטיים ברחוב הרצל בחיפה או בתחנה המרכזית בתל־אביב? |
|
||||
|
||||
למה לא נכנסים בעבריינים כבדים? חלק מזה הוא פחד, חלק מזה חוסר אכפתיות ועוד חלק הוא חוסר יישע. עם יחידת לחימה בפשיעה שגודלה עשרים איש אי אפשר לשנות באמת את המצב. בפועל, משטרת ישראל משמשת ב-90 אחוז ממקרי הפשע (בעיקר גניבות ופריצות) כסטטיסטית. הסיבה העיקרית שבגללה מדווחים תושבים על גניבות היא לצורכי ביטוח. למה זה ככה? זה כבר סיפור מורכב אחר. |
|
||||
|
||||
למה במקום? בנוסף. |
|
||||
|
||||
אכן, הם יכולים, אבל הם לא מציעים. |
|
||||
|
||||
אני באמת די מחבב את התחזית הזאת. אני עתידן די קטן, אבל אני לא רואה את הבעיה שאתה רואה. מספר הסופרים שמתפרנסים מכתיבת ספרים הוא לא גדול במיוחד 1. בנוגע למוזיקה, גם היום רוב המוזיקאים לא מתפרנסים ממכירות של מוזיקה מוקלטת (חשוב, למשל, על מוזיקאים של ג'אז או קלאסי). יש שכבה מסוימת, לא גדולה, של מוזיקאים שבסיוע חברות תקליטים גדולות וחברות יחצנות הופכים לאופנה. אני מניח שזה די יעלם. אני לפחות לא אתאבל קשות. אני גם מניח שהיצירה של ספרינגסטין או שלמה ארצי לא תפגע אם הם יצטרכו לנגן במועדונים, כמו נגני הג'אז הגדולים בעולם. מוזיקאים מתפרנסים מהופעות (גם במועדונים קטנים), כתיבת מוזיקה להצגות וסרטים, נגינה בהפקות אחרות, הם מלמדים ועוד ועוד. סופרים מתפרנסים מכל העבודות הרגילות שאנחנו מכירים כבר היום. 1 לא מזמן התפרסמו כל מני נתונים ב"הארץ". אם אני זוכר נכון, אפילו ספרים שנמכרים די טוב מכניסים אלפי שקלים בודדים לכותביהם. |
|
||||
|
||||
ויש סופרים שמשחררים את היצירה שלהם תחת ה-CC, שסיסמתו "חלק מהזכויות שמורות". דוגמא מקרית שנתקלתי בה היום: עוד על ה-CC: טרקר טורנט המתמחה ביצירות (ספרים, מוזיקה, סרטים) המשוחררות תחת ה-CC: |
|
||||
|
||||
מעניין מאוד. לא הכרתי את העניין. |
|
||||
|
||||
הזמר נמרוד לב בדיון במרכז למשפט וטכנולוגיה 14.11.2004: "[...]בעידן המודרני של ימינו, בכל סקטור, בכל תעשיה רצינית, כאשר היא הופכת למפסידה וללא רווחית, מזמינים מומחים שינתחו את המצב וימצאו פתרונות ייעול ויחזירו למסלול של הצלחה. בתעשיית המוזיקה, במקום זה, הלכו וזרקו את האשמה על הצרכן: הצרכן מוריד באינטרנט, הצרכן צורב, הצרכן הוא הבעיה. אבל זה אף פעם לא עובד ככה – במקום לקחת אחריות ולראות שבסופו של דבר תעשיית המוזיקה הביאה לזה בכך שכרתה לעצמה את הענף שעליו היא יושבת. נורא קל וילדותי לזרוק את האחריות על הציבור, ואפשר להמשיך להאשים אותו ולתבוע אותו למשפט פלילי – אבל זה לא יאושש את התעשייה. [...] "זה כל הקסם" שהיה הצלחה מסחרית מסחררת לחברת התקליטים. ואולי זה המקום להדגיש – שזו הייתה הצלחה מסחרית לחברת התקליטים אבל לא לי – כי למעשה מי שמתחיל את מדיניות העושק, אלו החברות בחוזים הדרקוניים והלא אנושיים שלהם מול האמנים, שכיום אף הרחיקו לכת עד כדי לגזול מהאמנים את זכויות הביצוע וגם את זכויות היוצרים. עמיתי יוריק [בן דוד, מנכ"ל אקו"ם] יכול להעיד על כך – הוא מנהל את הרישומים עבורנו. אז אני לא מבין את הפליאה של חברות התקליטים – אם אתם עושקים וזה מה שאתם מקרינים החוצה ולזה אתם מחנכים, לקומבינה ולחוסר ההגינות – אז זה מה שאתם מקבלים חזרה: יש אמרה באנגלית: what goes around comes around – למה להיטפל לקהל, הרי חינכתם אותו שזה הכי cool בעולם להיות בקומבינה. אז יש להם קומבינה באינטרנט ובחינם. רק לגופים מותר לעשוק ולגזול?" |
|
||||
|
||||
כיום, סופרים ומוזיקאים מקבלים חלק זעום מההכנסות שיצירותיהם מניבות. הרוב הולך למערך ההדפסה והשיווק. אני בכלל לא בטוח שבמודל של הורדה תמורת תשלום (קטן בהרבה מהמחיר היום) יורע מצבם. |
|
||||
|
||||
איפה היזם הזריז שיחתים את א.ב. יהושע על החוזה לספרו הבא אשר יופץ בהורדה באינטרנט. גם היזם וגם מר יהושע ירוויחו. |
|
||||
|
||||
אכן, זהו כשל שוק ברור. |
|
||||
|
||||
ממש לא. |
|
||||
|
||||
ראשית כל, כל עניין התרופות (כפי שצויין לעיל מוגן בפטנטים ולא בזכויות יוצרים). שנית כל, לגבי המצאה "קלה להעתקה שמשפרת את חיינו", בוא נעשה ניסוי מחשבתי: כמה המצאות קשות לפיתוח וקלות להעתקה יש שהפוטנציאל הכלכלי במיצוי ההמצאות לא יכול להתממש בתקופת ההשקה עד שהמתחרים מספיקים להעתיק ובמוניטין של היוזמים בהמשך. עכשיו קח את כל הכסף המבוזבז על בחינה וכתיבה של פטנטים, ועורכי דין שעוסקים בתחום שעולה מיליארדים. רובם המוחלט של הפטנטים הם לא על המצאה חדשנית מסעירה אלא ניצול של המערכת למנוע מהמתחרים להשתמש במשהו שהם בשאיפה אליו, וככלי לאיים על חברות להגיע להסכמים שונים. זאת משום שעלות ההתדיינות המשפטית על תביעת פטנטים (אפילו לא מוצדקת בעליל) היא כה גבוהה שבדרך כלל מעדיפים להתפשר. אם כל הכסף המבוזבז הזה היה יוצא על פיתוח המדע ישירות, על ידי מימון אוניברסיטאות ומכוני מחקר ממשלתיים, כולם היו מרוצים וכל ההמצאות ה"אבודות" היא מפותחות ואף יותר מזה. למעשה, באוסטרליה נעשה מחקר בנושא זה בדיוק והגיעו שם למסקנה שאילמלא אמנות בינלאומיות שונות, היה עדיף לוותר לגמרי על הפטנטים, אולי פרט למקרים חריגים (כמו תרופות). |
|
||||
|
||||
הבעיה לא תהיה מחסור ביוצרים, אלא מחסור במנגנון שידאג לסנן, לסגנן ולהפיץ את היצירות. אתה יכול לקרוא את במה חדשה כאוות נפשך, אבל יש לי הרגשה שאתה מעדיף לקרוא ספרים ערוכים שנבחרו בקפידה ע"י הוצאות הספרים. אני, בכל מקרה, מעדיף זאת. אותו הדבר במוזיקה: אם לא תהיה תעשיית מוזיקה, אנשים לא יוכלו לדעת על מוזיקה חדשה שנוצרת ומעניינת אותם. היום אני יכול להאזין לרדיו, לצפות בערוצי המוזיקה בטלוויזיה או סתם ללכת לבדוק דיסקים בחנות המוזיקה החביבה עלי, ולמצוא כך מוזיקה חדשה שמעניינת אותי. אם לא תהיה תעשיית המוזיקה, אני אהיה תקוע עם יוצרים שאני כבר מכיר, ועם מנגנון ההמלצות של במה חדשה. לא תודה. |
|
||||
|
||||
(משום מה יש לי הרגשה שזו לא הפעם הראשונה שאתה מעלה את הטיעון הזה, למרות שאתה תמיד מקבל את התשובה הבאה. מאידך, לא הצהרת מעולם על זכרון טוב) זה לא תלוי בזכויות יוצרים. אם יש מספיק ביקוש בציבור לשרותי עריכה ובחירה, אנשים יוכלו להתפרנס מכך, בלי שהם יצטרכו לשם כך להפיק את הדיסק או הספר. אותם אנשים שהיום עושים זאת עבור חברות התקליטים וההוצאה לאור, יעשו זאת ישירות עבור המאזינים והקוראים שישלמו להם על כך. |
|
||||
|
||||
אבל מרגע שאותו עורך/לקטור/מה-שלא-יהיה סיפק את המידע הזה, מה הבעיה להעביר אותו בחינם הלאה? איך בדיוק הוא אמור להתפרנס מלהמליץ לי על מוזיקה שאני אוהב? הרי אם אפשר להעתיק את המוזיקה כאוות נפשי, על אחת כמה וכמה שמותר לי להעתיק את ההמלצות שלו ולפרסם אותן בבלוג שלי חינם אין-כסף, לא? |
|
||||
|
||||
וואלה. (לא אמרת את זה בפעמים הקודמות, נכון? אם כן, אז לא אתה הוא הסנילי כאן...) |
|
||||
|
||||
בנוגע למנגנוני סינון, אני לא רואה בדיוק את הבעיה. גם היום אמצעי התקשורת השונים מממנים מבקרים מטעמם. מקסימום מעמד המבקרים יהיה חשוב יותר (ואולי הם יעזרו במידענים). עריכת ספרים היא באמת שאלה מעניינת יותר. אבל גם כאן לא נראה לי שצריך לחולל מהפכות. אני יכול לחשוב על כל מיני אפשרויות. למשל, 1. היוצר עצמו עשוי לשלם עבור עריכה מקצועית. יש לזה פן חיובי מאוד: היום היוצר תלוי בהוצאת הספרים. כשהוא משלם ההחלטות המקצועיות יהיו בידיו. בל נשכח גם שלמרות שאולי לא יהיו ליוצר זכויות לקבלת כסף על השימוש ביצירה, יצירה מוצלחת יכולה לבסס את מעמדו, ואת המעמד אפשר למנף ליצירת הכנסות. 2. חלק מהיצירות יופיעו ללא עריכה. שוב, זה לא עניין מבהיל. מקצוע העורך הוא די חדש (בעבר המדפיס והמגיה היה גם העורך). 3. אני מניח שייווצרו גם סגנונות חדשים. יצירות שיהיו סינתזה של אנשים שונים (סופר ועורך, סופר וקהילה-עורכת). אנחנו חוזרים למארכס: יחסי הייצור צריכים להתאים לאמצעי הייצור. |
|
||||
|
||||
היום אמצעי התקשורת מממנים מבקרים מטעמם, אבל ההכנסה של אמצעי התקשורת עצמם מבוססת, במידה רבה, על זכויות יוצרים. במילים אחרות, אם אפשר ומותר להעתיק את העיתון ולפרסמו אצלי באתר בחינם, תצטרך קודם כל לבסס מודל עסקי חדש לעיתון. באשר לעריכה, במידה שהמודל שייצא בסוף יאפשר לסופרים הכנסה גבוהה מספיק1, הם יוכלו לשלם לעורך. אם, לעומת זאת, הכתיבה תהיה יותר עניין של תחביב, אז המצב יהיה יותר קשה: בניגוד לסופר, שיכול לזכות בתהילה, העורך הוא תפקיד אפרורי יותר, וקשה יותר יהיה למצוא מי שיעשה זאת כתחביב. 1 ובהקשר זה - התאפקתי, התאפקתי, אבל כמה אפשר? - ההצעה שלי מפעם: הפצה חופשית של יצירות, ותשלום וולונטרי - דיון 106. אני כבר לא בטוח שזה רעיון טוב, או שהוא יותר טוב מהאלטרנטיבות, אבל אני עדיין מקווה שהוא מעניין... |
|
||||
|
||||
מאמר יפה, 106, אבל כמו לרבים מהמגיבים שם, גם לי התפיסה נראית אוטופית מדי. אני לא יודע לבסס מודל עסקי חדש לעיתון. הרבה אנשים בשוק התקשורת והמחשבים מנסים לעשות זאת כבר זמן רב, ולי אין רעיונות חדשים. אבל אני יכול לדבר כאן כמו חסידי השוק החופשי: קיים צורך בסלקציה וביקורת, גם מצד הצרכנים וגם מצד היוצרים. מצידי, שקבוצות יוצרים יתאגדו ל"פול" שיספק גם ביקורות, שהצרכנים יתאגדו לאיגודים (מתחרים!) כאלה, או כל קומבינציה אחרת. הנקודה היא שלדעתי מתקיימת כאן אי-תלות בין התהליך ההיסטורי של ביטול הרעיון של תשלום עבור יצירות רוחניות, לבין פתרונות לבעיות כמו פרנסת היוצרים או דרכים חדשות להתמודדות עם היצע היצירות. |
|
||||
|
||||
"הנקודה היא שלדעתי מתקיימת כאן אי-תלות בין התהליך ההיסטורי של ביטול הרעיון של תשלום עבור יצירות רוחניות, לבין פתרונות לבעיות כמו פרנסת היוצרים או דרכים חדשות להתמודדות עם היצע היצירות." ודובי ואני הראינו, נדמה לי, שיש תלות, עד כמה שזה אולי מצער. וזה שיש ביקוש והיצע עדיין לא מבטיח שיווצר שוק (בוודאי אם אתה מטיל אילוץ נוסף של ביטול זכויות יוצרים; אני אהיה סימפטי לטענה שזכויות היוצרים בעצמן הן אילוץ וביטולן לא, אבל זה לא משנה את הנקודה). לנוכח הטענה הקונקרטית המצביעה על בעיה, נטל ההוכחה עליך להראות כיצד השוק יפתור אותה. |
|
||||
|
||||
אני מצטער, הניסוח שלי היה קלוקל. התכוונתי לומר שהתהליך ההיסטורי של ביטול התשלום עבור זכויות יוצרים אינו תלוי בפתרונן של הבעיות שאתה ודובי העלתם. אפשר לדעתי להשוות את זה להתפתחות הדפוס (ואני בטח לא הראשון כאן שמבצע את ההשוואה הזאת). עד כניסת הדפוס, העבודה של העתקת הספרים הייתה עבודתם של הנזירים, ולכן הכנסייה גם שלטה על הידע המופץ. השליטה על הידע והספרים נתפסה כ"זכותה". עם התפתחות הדפוס הכנסייה ניסתה להמשיך את שליטתה. בהתחלה היא נלחמה בטכנולוגיה עצמה (כי היה לה אינטרס בקיומם של המנזרים), אח"כ כל ספר שהודפס היה צריך לקבל את אישורה. בקיצור, כל התהליכים הרגילים שמתנגדי הרגולציה אוהבים לתאר כבעייתיים. ההתנגדות והרגולציה לא עזרו לה: התפתחות טכנולוגית חזקה מספיק (אמצעי הייצור) מכניעה את צורות ההתקשרות והמונופול הישנות (יחסי הייצור). מה שמוזר (וקצת משעשע) בעיניי כאן הוא לראות את חסידי השוק החופשי הופכים לתומכים נלהבים של רגולציה. לנושא הבעיות של פרנסת האמנים או התמודדות עם היצע היצירות. למה זה שיש ביקוש והיצע לא מבטיח שייווצר שוק? האין זאת הטענה של תומכי השוק החופשי (שאני דווקא מקבל)? |
|
||||
|
||||
"מה שמוזר (וקצת משעשע) בעיניי כאן הוא לראות את חסידי השוק החופשי הופכים לתומכים נלהבים של רגולציה." למה מוזר? משהו שאתה יצרת הוא *שלך* - זהו קניין. זכויות יוצרים היא דרך לנסות להגן על קניין זה. מהרגע שאתה מקבל ששיר או סיפור הוא כמו השולחן שלי בבית, ו*זכותי* לעשות בו כרצוני, כולל למכור אותו שוב ושוב. כמובן, מאחר וזכויות היוצרים מחוקק ונאכף ע"י המדינה, יש לו סיכוי לייצר רגולציה שמתרחקת מזכויות הקניין הבסיסיות, ולכן צריך להיזהר בניסוחן. לגבי היווצרות שוק: תמיד יהיה ביקוש גבוה ליצירות שונות, אך רבים מהיוצרים יפסיקו לעסוק בכך (או יורידו מאוד את המינון), אם לא תובטח להם פרנסה מהעיסוק. מאחר וקל מאוד לשכפל את הדיסקים והקלטות, ההגנה היחידה במקרה זה היא בחוק (לא הלאמה, לא הקמת רשויות, פשוט חוק). |
|
||||
|
||||
אבל אני לא מקבל ששיר או סיפור הם כמו השולחן שלך בבית. יש כאן שני היבטים. האחד, שאנחנו דנים בו כאן, הוא התזה שזכויות הקניין הרוחני הן חלק ממערכת כלכלית ספציפית. אין בהן דבר "טבעי": הן לא היו קיימות עד המאה ה-18 בשום מקום בעולם, אופי ההגנה עליהן (למשל, מספר השנים שהן תקפות) הוא שרירותי למדי וכולי. הטענה היא שמאחר שזכויות אלו הן תוצר של מערכת כלכלית מסוג אחד, שינוי של המערכת ישנה את מושג הזכויות (לדעתי, יביא לביטולן). ההיבט השני, שהזכרנו בעבר, הוא ההיבט המוסרי. ההבדל בין שיר או סיפור לבין השולחן שלך בבית הוא היכולת של מספר אנשים להשתמש בהם בו-זמנית. אם אני משתמש ברכוש חומרי שלך, אתה לא יכול לעשות זאת (אם לקחתי את המכונית שלך, אתה לא יכול להגיע ממקום למקום). אבל אם אני משתמש ביצירות רוחניות כמו סיפור או שיר, אני לא מונע בכך מאף אחד אחר להשתמש בהן. זה הבדל מוסרי משמעותי מאוד בעיניי. בנוגע לפרנסה, אני מניח שליוצרים דווקא תהיה פרנסה מהעיסוק. כמו שכתבתי למעלה, גם היום רוב היוצרים לא מתפרנסים ישירות ממכירת זכויות יוצרים. יש הרבה "מסביב", החל מהרצאות והופעות וכלה בהוראה או פרסומות. חוץ מזה, יוצרים לא עושים זאת רק עבור רווח כספי. ואם מישהו יפסיק ליצור? שיפסיק. ואם הוא יתנה את המשך היצירה שלו בהשלטת השיטה הקומוניסטית? גם אז שיפסיק. זה לא טיעון מוצלח בעיניי. |
|
||||
|
||||
אני חייב להתחיל עם הערה בנושא ההבדל המוסרי עליו אתה מדבר, לפיו נראה שאם אתה לוקח (בהשאלה, כמובן) את השולחן הישן שבמחסן שלי, שאיני משתמש בו יותר, אין הדבר חמור באותה רמה כמו להשאיל באופן דומה את השולחן החדש באמצע הסלון. מעניין. מן רובין הוד מודרני. לגבי כל הדיבורים על ההנאה מעצם היצירה ומודל עסקי חדש: אני מציע שתבנה יסודות איתנים למודל כזה, לפני שאתה נפטר מהקודם. לא נראה לי שיש בשר בזה. וכן, זכויות יוצרים היו גם בתקופת הכנסיה, שאז כל זכויות היוצרים, והאימהות שלהם, והבנים שלהם היו שייכים לכנסיה. (איזה טעם יש לדבר על זכויות ליוצרים תחת משטרים בהם לא היו זכויות לאנשים?) |
|
||||
|
||||
האנלוגיה לא מוצלחת. אם חייבים לעשות אנלוגיה לשולחנות, אז אפשר לתאר את רובין, שיש לו שולחן זהה לשולחן שיש לך במחסן (הוא קנה אחד ממך בח"י דרכמות). רובין משתמש בשיכפולטר החלקיקי שלו כדי ליצור שולחן נוסף, אותו הוא יעניק לאדם שלישי. מעשהו של רובין מקטין את ערכו של השולחן המצוי במחסן שלך ולכן מקטין את סה"כ ערך הרכוש שלך (או את יכולת המכירה שלך)1. אפשר להגיד ש*זה* לא מוסרי, אבל זה ממש לא דומה למצב בו פורצים לך את המחסן וגונבים לך שולחן. ______ 1 נניח. יש טענה שאומרת שלפעמים הפעולה יכולה דווקא ליקר את ערך השולחן שלך, במקרה בו יש גם יתרונות מסוימים לאי שימוש בשיכפולטור החלקיקי. סוג של פירסום ע"י הפצה. |
|
||||
|
||||
אם האנלוגיה שלי לא טובה, שלך עוד פחות. אני יצרתי הקבלה בין קניין רוחני לקניין פיזי, כדי לתת יותר מוחשיות, ואתה הפכת קניין רוחני לכלום (מותר לקחת, להפיץ ושלכפל). |
|
||||
|
||||
איפה כתבתי ש-"מותר לקחת, להפיץ ולשכפל" ואיפה "הפכתי קניין רוחני לכלום"? תארתי מצוי והצבעתי על פעולה (ששונה במהותה מפעולה אחרת, למרות נסיון לטשטש את ההבדלים ע"י אנלוגיות חלקיות מדי) שבהחלט ניתן לזהות אותה כפעולה לא מוסרית. אתה הרי לא טוען שזה בלתי אפשרי לקחת, להפיץ ולשכפל. אתה רק טוען שזה "לא בסדר". ב-"לא בסדר" הזה אתה מעוניין להלחם בעזרת חקיקה. השאלה למעלה, שמעלה יהונתן אורן היא שאלה פרגמטית: איזו מידה של רגולציה והתערבות אפקטיבית יכולה להפעיל מדינה, כאשר לא רק לרובין המרושע יש שיכפולטור חלקיקי, אלא לכל אזרח ואזרח? מה כבר הסיכוי ש*המדינה*, באמצעות חקיקה, תצליח לשמור על ערכו הכספי של השולחן שלך במחסן1? ________ 1 ואין כאן הפחתה לאנלוגיה שלך. אפשר להניח שאתה ממציא סוג השולחן הספציפי. |
|
||||
|
||||
האמת היא שהתחלתי רק בשאלה הפרגמטית. אבל עם התקדמות הדיון, אני חושב שהשאלה היא גם מוסרית: זכויות "קניין רוחני" כפי שאנו תופסים אותן היום, הן לא יותר מפיקציה חוקית. אין בהן דבר מוסרי. זה לא אומר שמוסרי לקחת ספר של מישהו אחר ולהציג אותו כשלך, למשל. במערכת הכלכלית החדשה, זאת תהיה התחזות, אבל לא גניבה. |
|
||||
|
||||
ועכשיו אני שואל את עצמי. מה כל כך רע בהתחזות? |
|
||||
|
||||
לשאלה הפרגמטית של האכיפה: כשמדובר בתפוצה ביתית קטנה של אדם לעצמו, ברור שהחלטת המדינה לכאן או לכאן אינה משנה דבר (אלא אם אנחנו מחליטים להסתפח לאלבניה ולאסור יבוא מחשבים באשר הם, וגם אז תהיה פרצה). החקיקה, ואכיפה המלווה לה, מבטיחה שברמה מוסדתית ובתפוצה המונית לא יתרחשו דברים כאלה. הדבר דומה לכל חקיקה אחרת של קניין: כנראה שזו לא תשפיע על שופ ליפטינג צנוע, שאין אפשרות להבחין בו, והוא בד"כ נלקח בחשבון, מול האפשרות שהרשת המתחרה פשוט תגיע לעסק שלך עם 7 סבלים ותעמיס הכל על המשאית. |
|
||||
|
||||
ופה נמצא שורש העניין: הגבול בין "תפוצה ביתית קטנה" לבין "תפוצה המונית", הופך (/הפך) להיות גבול מאוד מטושטש. |
|
||||
|
||||
איני בטוח שהוא מטושטש: אם מדובר בהעתקה חינם בין חברים, זה דבר שבאמת קשה לעלות עליו. העתקה המונית לצורך רווח היא דבר שכבר יותר קל להתחקות אחריו, וכאן ההבדל העיקרי, לדעתי: יכולת גילוי העבירה והאכיפה. |
|
||||
|
||||
אתה לא חושב שמידת היכולת לאכוף חוק מסויים היא בסיס רעוע להשעין עליו את השאלה מה חוקי או לא חוקי ? |
|
||||
|
||||
לא ממש. שאלת מעשיות האכיפה, כמו שאלת התקציב הנדרש לאכיפה, או לצורך מימוש החוק, הן שתי שאלות מעשיות קרדינליות מכדי להתעלם מהם בבואך לחוקק אותו. במדינת ישראל, בצורה אופיינית כל כך לשלטון שסבור שהוא צריך לחוות דעה ולרגלץ כל תחום, ישנם הרבה חוקים מטופשים שלא עומדים בקריטריונים האלה. מה זה יוצר? מצד אחד, אזרחים שרוצים לקיים כל חוק מוכר כלשונו, מסתובבים עם אולקוס, ומצד שני קבוצה הולכת וגדלה של אזרחים מתחילה להתייחס לכל מערכת החוקים בזלזול, מאחר והם נתקלים ביותר ויותר באלה מהסוג הלא חכם, האינטרסנטי, והלא פיזיקלי בעליל. |
|
||||
|
||||
אני מסכים עם צד אחד של מה שאתה מעלה, וראה תגובתי לאביב. אבל ברגע שאתה מבסס את החלוקה עצמה בין חוקי ללא חוקי על פי מה שניתן ולא ניתן לאכיפה, מה קורה כשהיכולת לאכוף את החוק מתשנה באופן משמעותי בנקודת זמן מסויימת ? הדוגמא הקלאסית היא הP2P למיניהן. הרי אין שום דרך יעילה להלחם בזה. אז זה אומר שכל תעבורה של קניין רוחני באמצעי כזה היא חוקית ? (וזה בא ממשתמש מושבע של P2P, שלא שילם על שום תוכנה שהוא התשמש בא מאז שהוא גילה את רשת ה BBSים בתור ילד מחוצ'קן). |
|
||||
|
||||
"אבל ברגע שאתה מבסס את החלוקה עצמה בין חוקי ללא חוקי על פי מה שניתן ולא ניתן לאכיפה, מה קורה כשהיכולת לאכוף את החוק מתשנה באופן משמעותי בנקודת זמן מסויימת ?" מה ז'תומרת? משנים את החוק, אם צריך ואם רוצים. חוקים הם דבר דינמי, ובוודאי אמורים לשקף התקדמות טכנולוגית (ודי להתבונן בפסקי ההלכה של מרנובדיה כדי להיווכח בכך). לגבי P2P - כפי שעניתי גם לאביב, החוק בהחלט מאפשר להושיב על ספסל הנאשמים את *המפיצים* הפירטיים (ולא את תוכנות ה P2P, שהן לכשלעצמן נייטרליות). |
|
||||
|
||||
לא דיברתי על התוכנות, אלה על המפיצים. זה חוק שלא ניתן לאכוף. |
|
||||
|
||||
מדוע לא ניתן לאכיפה? בד"כ, לאחר שחרור סרט חדש או תוכנה חדשה, צריך לחכות רק מס' ימים לפני ש"נשמה טובה" תפיץ אותה באחת מתוכנות ה P2P הנפוצות. כל מה שצריכה לעשות חברה, שמעוניינת לתפוס את המפיץ המקורי, הוא לבצע חיפוש במנועי ה P2P באותם שעות/ימים ראשונים, עד שהיא מגיעה למשתמש שמבצע זאת, דופקת לו בדלת, ומכאן, כמו שהיו אומרים כמה מרצים שלי, ההמשך טריוויאלי. זה גם קורה מדי פעם, ודואגים להפיץ כל תפיסה כזו, "למען יראו וייראו". אני מניח שזה לא הגיע לממדים גדולים בשל שיקולי כדאיות כלכלית של בעלי העניין, או שמידת החוקיות של ההליך עדיין נבדקת בבתי משפט עם המקרים לדוגמה שנתפסו. |
|
||||
|
||||
מבחן התוצאה דיי מבהיר למה התיאור הנאיבי משהו הזה שלך מוטעה מיסודו. בתור התחלה, ישנן רשתות P2P אנונימיות. דבר שני אפילו אם אתה מצליח להשיג IP ונקודת זמן, אתה צריך שיתוף פעולה של ספק שירות כדי לקבל כתובת. מעבר לעובדה שספקי שירות נאמנים ללקוחות שלהם (ובצדק, לדעתי), אתה יכול בקלות למצוא את עצמך עם כתובת ברוסיה, קוריאה או צ'ילה ביד. בנוסף כל מי ש"תגיע" אליו, יכול לטעון בקלות שהוא לא המקור אלה השיג את החומר בעצמו מרשת אחרת. להוציא רשתות P2P קיימים עוד אינספור אמצעים להפצת מידע אלקטרוני. אני מציע לך להיכנס לערוצי IRC גדולים ולבצע חיפוש על "warez". עבור כל דבר שתחפש, אתה תמצא מספר כלשהו של שרתי FTP ציבוריים שניתן להשיג מהם את החומר שאתה מחפש. בחלק מאותם מקרים המארח לא מודע בכלל לשירות שהוא מספק. ובכל אותם מקרים היכולת שלך לאתר את המקור שלא לדבר על להוכיח, מפוקפקת עד לא קיימת. מימדים גדולים ? כמה מקרים אתה יכול למנות שבהם מישהו נתפס והורשע ? כמה מקרים כאלו אתה יכול לספור מחוץ לגבולות ארצות הברית ? בעלי זכויות היוצרים אוהבים לעשות מכך מטעמים תקשורתיים, אבל האמת היא שמספר המקרים מועט מאוד, השקעת המשאבים לא כדאית (כפי שציינת), ואין לכך שום אפקט הרתעתי נראה לעין. ואם נחזור למבחן המציאות, שלא עולה בקנה אחד עם התפיסה שלך: אם מתקפה משפטית מסיבית ממוקדת ב"מקור" אחד הייתה פשוטה ו/או אפקטיבית כמו שאתה מתאר, אז למה אחרי נפסטר יש היום את Kazza, Emule ו iMesh ? לא רק שהמתקפה לא הצליחה, התופעה רק גדלה. יותר מזה - בתקופת נפסטר האשמים היו המפתחים של אמצעי ההפצה. אחרי הפארסה ההיא אנחנו עדים למעבר תפיסתי: התוכנה לא אשמה, המשתמשים "המפיצים" אשמים. אני מנבא שאחרי מאבקים משפטיים כלשהם לפי הגישה הזו, אנחנו נהיה שוב עדים לעוד מעבר תפיסתי. כל זאת מבלי לגעת באפשרויות הטכנולוגיות העומדות בפני משתמשי ה P2P במידה וחוקי המשחק ישתנו לרעתם. |
|
||||
|
||||
איני בטוח שהתאור שלך אינו יותר משאלת לב מתאור המציאות. אנחנו נצטרך להמתין ולראות. ראשית, קאזה ודומיו הם לא נפסטר. אם היה קם עוד נפסטר היום היו תובעים אותו. האתרים הפופולריים קלים למעקב, וכאלה שדואגים להצפין את משתתפיהם גם נרדפים. אם מישהו מעוניין בכך - בכח צו משופט ניתן להוציא כל מידע מ ISP. דוגמאות למעצרים ופעילות בתחום: |
|
||||
|
||||
מספרים מדוייקים ודעה אישית: הנתונים האלו מתייחסים לארה"ב ולקבצי מוזיקה (התובעת היא ה RIAA, התאחדות חברות התקליטים האמריקאית). וזה המאמץ העיקרי שנעשה בעניין. אני לא מצליח למצוא עדויות למתקפה משמעותית בארצות אחרות. דוגמאות בודדות ברוסיה ויפן לא מעידות על תופעה משמעותית. בעצם זה לא מעיד על תופעה אפילו. וזאת לעומת מה ? מיליונים. לא בהגזמה. בארה"ב לבד מדובר על כמה עשרות מיליונים. אפילו אם נאמין רק לחצי מהמספרים האופטימיים. ובכל שאר העולם ? כמה מאות אני מניח. אתה באמת מצפה שכמה אלפי תביעות יזיזו תופעה בקנה מידה כזה ? מה גם שהמספרים עצמם מדברים בעד עצמם: הם רק גודלים. כל הפארסה הזאת נראית כמו ניסיון לטאטא מדבר. ולא סתם כמה אלפי תביעות. מדובר כאן על תופעה חסרת תקדים: "מכונת תביעות" שמתאמצת לאתר ולהגיש תביעות נגד "סתם" אנשים, תוך הפרה של פרטיות. יותר מכל דבר אחר התופעה הזאת מזכירה בריונות גרידא. כמה זמן לדעתך הציבור האמריקאי ייתן לתופעה כזו להימשך ? בארה"ב יש נורמות חברתות ומערכת משפט שמאפשרות לבצע לוליינות משפטית שנראית לנו הזויה משהו. אבל two can play this game. כמו התביעות נגד מקדונלדס, יש למשתמשים באמריקה בסיס לתביעה משפטית ייצוגית נגד ה RIAA על הפרת פרטיות. בנוסף קיימת סתירה מסויימת בין הטענה הרווחת בקרב מפתחי תוכנה מסחרית גדולים, שלא ניתן לתבוע מפתח של תוכנה על "misuse", לבין תביעות נוסח Napster ו Winny. הסתירה הזו לא תוכל להתקיים לאורך זמן, ולדעתי לענקי תוכנה בסופו של דבר יהיה אינטרס לא ליצור תקדימיים משפטיים בעייתיים מבחינתם. לגבי הטענה שלך על ISP וכתובת, הדבר נכון אולי בארה"ב. אני לא כ"כ בטוח שתמצא הרבה שיתוף פעולה בשאר חלקי העולם, להוציא את אירופה אולי. בנוסף אפשרויות ההצפנה עומדות כל הזמן לרשותם של המשתמשים. שים לב דרך אגב לתביעה בלינק השני שלך. המפתח של Winny נעצר. לא על הפצה - על פיתוח כלי P2P שיש לו יכולות הצפנה. מה אמרנו על מתקפות נגד התוכנות עצמם ? מישהו אמר שהתוכנות לא אשמות. למה Winny אשמה ? למה אתה חושב שהתביעה נגדה לא תסתיים כמו שהתביעה נגד Napster הסתיימה ? אגב מה ההבדל בין Napster לEmule ? חוץ מזה שEmule כמה עשרות מונים יותר מתוחכם, יעיל, ובעל בסיס משתמשים גדול יותר בכמה סדרי גודל ? למה אי אפשר לתבוע את המפתחים של Emule ? בקיצור, אני לא בטוח שאני הצד שלוקה בWishful thinking כאן. תן לי לשאול אותך בפשטות: אתה מאמין שבעוד מספר שנים, הP2P פשוט ייעלם מן העולם, או יצטמצם לכדי תופעה שולית, בלי שום ירידה משמעותית במחירים של המוצרים הרלוונטים, אלה אך ורק כתוצאה מרדיפות ותביעות משפטיות ? |
|
||||
|
||||
אם לא קראת את תגובה 256085 - זה הזמן. היא אמורה להראות שישנם עוד מסלולים (התפתח שם גם פתיל בנושא גוויעה פוטנציאלית של ה P2P). ההבדל בין נפסטר (במודל שנסגר) לאימיול, עד כמה שזכור לי, הוא שהראשון לא היה תוכנת P2P ממש, אלא הכיל בשרת עצמו יצירות - מה שהיווה הפרה של זכויות יוצרים. זו הסיבה שאותו תבעו ואת אימיול או קאזה לא. |
|
||||
|
||||
את התגובה ההיא קראתי. אני לא רואה איך היא עונה לתגובה שלי. בעניין התביעות, אתה חוזר על אותה טענה שעליה עניתי בתגובתי. בעניין משחקי המחשב התגובה שלך שטחית מאוד. איפה עוד חוץ ממשחק מחשב שהמטרה בו היא משחק יחד עם שחקנים אחרים, כאשר השרת עצמו מהווה חלק חשוב מהתוכנה, ניתן לדבר על המודל שתיאר אביב ? איך זה רלוונטי בדיוק למערכות הפעלה, חבילת תוכנות משרדיות והורדת MP3-ים ? ההיסק מהמקרה הפרטי מאוד של משחקי מחשב לתוכנות בכלל היא כשל לוגי. מה גם שאפילו במקרה הפרטי הזה של שוק משחקי המחשב, המצב איננו כה פשוט כפי שהוא הוצג כאן. לגבי Napster, אתה פשוט טועה, ווטסון ידידי. שון פנינג היה בין ההוגים הראשונים, אם לא הראשון, של רעיון ה Napster .P2P הייתה המימוש הראשון של עקרון הP2P, לפחות בהקשר של הורדת Mp3ים. MP3-ים לא ישבו על השרת של Napster. |
|
||||
|
||||
אכן, נפסטר היתה ה P2P הראשונה, אבל היא היתה שונה בשגיאה הבאה: היא הכילה *קטלוג* של כל השירים הזמינים על שרת נפסטר בעצמו, ועל כך ההרשעה (להבדיל מיורשיה שהיו זהירים הרבה יותר): לגבי התמודדות בהפרת זכויות יוצרים: בתגובה לאביב התייחסתי גם לתוכנות רגילות, ולא רק משחקים, שדורשות רישום לצורך אפשור פונקציות נוספות בהן, כולל עדכון שוטף של בסיס הנתונים. לגבי העברת קבצי מסמכים ומוזיקה ב P2P ההגנה נראית בעייתית יותר, ונראה שהתביעות לא משיגות את יעדן. מנסים למצוא פתרונות אחרים, כמו אחד שמצאתי באתר הבא: |
|
||||
|
||||
בוא נערוך השוואה קטנה בין Napster (הישנה) ל Emule. בקבצי MP3, כידוע קיימים שני סטנדרטים לאחסון של מידע נוסף בתוך הקובץ, כגון שם האמן, שם השיר, ז'אנר וכד'. מה שמוכר בשמות IDtagV1 ו IDtagV2. כלומר למען הנוחות, גוש הבתים שהוא קובץ MP3 יכול להכיל בתוכו מידע המזהה את השיר, כדי לחסוך את הצורך לשמור מידע זה בנפרד. השוואה בין תכונותיהן של Napster ו Emule: נפסטר - טכניקת P2P. - אינדקס נשמר על השרת. - מטפלת בקבצי MP3 בלבד. - תהליך האינדוקס בוחן את המידע ב ID tags. אימיול - טכניקת P2P. - אינדקס נשמר על השרת. - מטפלת בכל סוגי הקבצים. - תהליך האינדוקס מתייחס לשם הקובץ בלבד ולחתימה שלו. כלומר ההבדל ה"מהותי" בין Napster ל Emule בהקשר של הבסיס לתביעה, הוא הבתים עצמם בקובץ שאותו בוחן תהליך האינדוקס1. האינדקס של Napster יכול להראות כמו טבלה עם שם האומן ושם השיר. האינדקס של Emule נראה כמו טבלה עם חתימה ושם קובץ. הערכים שמופיעים באינדקס, בשני המקרים, מוזנים לתוכו עפ"י הערכים שבוחר המשתמש להכניס לקובץ שהוא משתף1. ב Napster אני אערוך את ה ID tag ואכתוב אומן: "לא חרדי", וחיפוש על "לא חרדי" יעלה את הקובץ. ב Emule אני פשוט אקרא לקובץ "לא חרדי.mp3", ואותו חיפוש יעלה את הקובץ2. בשני המקרים התוכן של הקובץ, כמו גם התוכן של האינדקס, תלויים במשתמש ולא בתוכנה או בשרת. כלומר אין הבדל מהותי. או ליתר דיוק, הטענה כי הפער העצום בין ההתייחסות אליהן (תביעה משפטית בומבסטית לעומת חוקי לגמרי ו"התוכנות לא אשמות"), נובע מההבדל הזניח הזה בינהן, היא אבסורדית. _______ העיקרון של נעילת פיצ'רים ופתיחתם לאחר תשלום לא נמצא בסביבה מהיום. זו צורת ההגנה הישנה ביותר בספר, והקלה ביותר לפריצה. מעולם לא קרה לי שהשיטה הזאת עצרה מבעדי להשתמש בתוכנה כלשהי. תמיד מצאתי פריצה או עותק פרוץ איפשהו באינטרנט (ולפני זה ב BBS-ים). ישנן עשרות קבוצות של האקרים שם בחוץ, תחת מגוון מעניין של שמות, שעוסקות בפריצות מהסוג הזה ללא תשלום ובקצב מסחרר. זמן ההמתנה לפריצה או לעותק פרוץ של תוכנה פופולרית עומד על שעות. זמן ההמתנה עולה עד שבועות. אבל דבר אחד בטוח: שיטת ההגנה הזאת לא הייתה מעולם ולא תהייה לעולם כלי יעיל להגנה על זכויות יוצרים. _______ בוקר טוב ווטסון ידידי, הלינק השני שלך מתאר בדיוק את מה שמתואר בידיעה שלרגל פרסומה התכנסנו כאן היום. אני שמח לבשר לך שבמהלכם של שני ימי דיון ובערך עשר תגובות עברת את התהליך ההתפכחותי שעברו חברות התקליטים בעולם. אני גם מרשה לעצמי להסיק מכך שאתה זונח את הטענה שתביעות יכולות למגר את תופעת הP2P. מעבר לכך קל להווכח שבעתיד אמצעי ההפצה העיקרי של קניין רוחני, או לפחות חלק מסוגי הקניין הרוחני (קרי: שירים) יהיה האינטרנט (לא בהכרח ע"י P2P). השאלה היחידה שנותרת היא האם תצליח הטלת המס לאכוף את זכויות הקניין. אני טוען שהכל עומד ביחס ישר לתמחור של חברות התקליטים. המאבק התחיל מהניסיון שלהם לסחוט כמה שיותר כסף משירים ע"י הפקעת מחירים, והוא יימשך כל עוד הם יישארו בגישה הזאת. הניחוש שלי הוא שהמס יהיה זניח בהתחלה, וחברות התקליטים תנסנה להעלות אותו לאט לאט, או להוסיף לו כל מיני סעיפים דרקוניים. _______ 1 טוב שם הקובץ נאגר במיקום שונה על הדיסק, אבל זה זניח. 2 את החתימה למעשה. |
|
||||
|
||||
צ''ל ''התהליך ההתפכחותי שלחברות התקליטים בעולם לקח כמה שנים לעבור''. |
|
||||
|
||||
האינדקס של נאפסטר נשמר על שרת של חברת נאפסטר. האינדקס של אימיול נשמר במאות ואלפי שרתים פרטיים ברחבי העולם. |
|
||||
|
||||
כל ההבדל בין Napster לEmule מהבחינה הזו הוא שEmule הוסיפה למודל של Napster "עמוד שידרה" של שרתים לפי המודל שהיה כבר קיים בפרוטוקול ה-IRC. ביחד עם העובדה שEmule פתוחה ולא שייכת לאיזושהי חברה ספציפית. ההבדל הזה לדעתך אמור להסביר את הפער בין התביעה שספגה Napster, לבין התפיסה כי "התוכנות לא אשמות" שמופנית כלפי Emule ? |
|
||||
|
||||
פעם ראשונה שאני שומע על זה. תוכל לספק הפנייה למקרה "ציד" כזה? |
|
||||
|
||||
ראה תגובה 256083. |
|
||||
|
||||
ראיתי את ההודעה בפורום אחר, ונראה לי שזה רלבנטי גם לכאן: ======= אוניברסיטת תל-אביב המכון לחקר האינטרנט מתכבדים להזמינכם לערב עיון בנושא: אכיפת החוק באינטרנט-האם היא אפשרית ? בהשתתפות: ד"ר אירית חביב-סגל, יו"ר, הפקולטה למשפטים,אוניברסיטת תל-אביב. ד"ר אברהם טננבוים, שופט, מכללת שערי משפט. עו"ד חיים רביה, מומחה לדיני מחשבים ואינטרנט. סנ"צ מאיר זוהר, ראש היחידה לפשעי מחשב, משטרת ישראל. מר עופר אלזם, מומחה לאבטחת מידע, חברת "אלדין". האירוע יתקיים ביום רביעי, 17 בנובמבר 2004, בשעה 17:00, באולם "כס המשפט", הפקולטה למשפטים, אוניברסיטת תל-אביב. הכניסה חופשית לאישור ההשתתפות דוא"ל : MargalitH@tauex.tau.ac.il |
|
||||
|
||||
נהדר... ואני לא בארץ. מישהו יכול להקליט לי ? אוף. |
|
||||
|
||||
תגובה 115189 |
|
||||
|
||||
תגובה יפה מאוד, במיטב המסורת השכ''גית. תודה. |
|
||||
|
||||
כבסיס יחידי, זה אולי רעוע, אבל זה בהחלט פרמטר חשוב בין סה"כ הדברים שיש לחשוב עליהם. איזה ערך יש לחוק שאין שום יכולת לאכוף אותו (ושחלק נכבד מן האוכלוסיה מפר אותו)? |
|
||||
|
||||
זה בדיוק מה שאני חושב, ובגלל זה אני חושב שכל הגישה הנוכחית לזכויות יוצרים על קניין רוחני בעייתית בהקשר של אנשים פרטיים. |
|
||||
|
||||
שיתוף קבצים ברשת האינטרנט הוא "העתקה חינם בין חברים1" שתוצאתה המצטברת היא "העתקה המונית" (אמנם לא לצרכי רווח של אדם ספציפי אשר מנהל את כל זה, אבל הטענה של הרוצים להגן על זכויות היוצרים היא שזו פגיעה של ממש - בדיוק כמו לגנוב למישהו שולחן מהמחסן). הטענה הפרגמטית מלמעלה2, איתה צריך להתמודד, היא שככל שנתקדם אל העתיד, יכולת שיתוף המידע תשתפר ויכולת גילוי העבירה תפחת (אלא אם אנו מעוניינים בשכלול מעקב המדינה אחרי פעולותיו של הפרט). כדי לעזור להבין את הפרובלמטיות: נסה לדמיין מצב דמיוני קיצוני בו כולנו הופכים לאט לאט לסייבורגים בעלי זיכרון מושלם. את יצירתה האחרונה של שרית חדד נוכל להעביר זה לזה באופן שלם ע"י שמועה "מפה לאוזן". פעולת העתקה והשכפול של מידע הופכת להיות טבעית ופשוטה כשמיעת שיר חדש בפאב, זמזומו בזמן ההליכה הביתה והדבקת חבריך למשרד בקצביות שלו, יום למחרת. האם הנסיון להלחם בהפצה לא לגיטימית של מידע, מתוקף תפקידה של המדינה להגן על זכויות יוצרים, לא תהפוך בעולם שכזה לחסרת תועלת? ואם היא תהפוך לחסרת תועלת, האם הדבר לא יוביל לבחינה מחודשת של זכויות היוצרים? האם זכויות הן כה אינדפרנטיות למציאות, כך שהן ימשיכו להתקיים באותו אופן בעולם בו יהיה מאוד קשה (עד בלתי אפשרי) להגן עליהן בהצלחה? ___________ 1 זה לא ממש משנה שהאנשים זרים זה לזה. 2 יהונתן אורן הוסיף דברים מעבר לשאלה הפרגמטית, אבל אני מתייחס רק אליה. |
|
||||
|
||||
לגבי ההפצה ההמונית באינטרנט: כאן אפשר להתחקות אחרי מפיצים ראשיים (יש הרי מקור אחד או שניים לפני שיש מיליון), וחברות בעלות עניין אכן עושות זאת, ללא צורך בבקרה הדוקה מטעם המדינה, אלא גיבוי חוקי בלבד. לגבי ההמשך - וואו. הלכת עם השאלה הזו קצת הרבה קדימה, לא? מעניין לאן אפשר להגיע לויכוחים כשמשלבים מדע בדיוני: נניח שהסייבורג הפירט שלך רוצה לשמוע שירים, והסייבורג האומן שלי עדיין רוצה להרוויח על היצירה. אני מניח שזה יאלץ אותו להשתמש בהתקן שמתחבר לפורט הסריאלי שמתחת לאוזן שמאל של כל פירט מצוי, באופן שיודע אם היצירה נשמרת בתוך הפירט או לא. אם היא נשמרת (ויכולה להיות מופצת לאחר מכן), ההתקן משדר אזהרה חמורה בחזרה לסייבורג האומן, שדורש עכשיו תמלוגים מהפירט על כל נשימה שהוא לוקח להתקן הריאות החדש שלו. אין ברירה, זכויות יוצרים זה זכויות יוצרים... עכשיו אני מוביל בתחרות הבידיונית? :) |
|
||||
|
||||
אין כאן מד"ב. פשוט אבחנה בין אינפורמציה (והפצה שלה), לבין חומר (והפצה שלו). עד לא מזמן הדברים היו קשורים בהדיקות, וטבעי היה לכרוך אותם יחדיו. אבל היום מדובר בעולם חדש, מופלא, והקשר בין הדברים כבר אינו כה ברור (ואישית: ברור לי שאינו קיים). פעם ג. שמעון כתב תגובה יפה בה הסביר כיצד שינוי ב-Infrastructure גורר שינוי ב-Superstructure, וזו דוגמא נהדרת לכך, לטעמי. עולם המושגים הישן כבר עכשיו מחטיא את המטרה (ועל כך תעיד הקלות בה ניתן להביא אותו לאבסורד). גם אם גישתך לנושא אינה אנכרוניסטית ממש עכשיו, סביר שהיא תהיה עוד בימינו. נותר רק להמתין ולראות כיצד העניינים יתייצבו. מסקרן. מצד שני, עדיין אפילו לא בדיוק הבנתי איך "כסף" פועל. |
|
||||
|
||||
תראי "כסף" זה מאוד פשוט - או שיש לך את זה, או שאין לך את זה. קצת כמו השיער של בראד פיט. או דודי בלסר. אחרי שהבנת את זה, ההבדל בין "כסף" לבראד פיט הוא ש"כסף" נוטע באנשים אשלייה שהתשובה לשאלה "יש לי ?" משתנה. למעשה היא לא, ומי שאין לו גם לא יהיה לו, ומי שיש לו, תמיד יהיה לו. האשלייה מקורה בעיקר באותם מקרים ספורים שבהם עבר מישהו ממצב של "יש" למצב של "אין", או להיפך. האופי האמביוולנטי הזה של "כסף" משמש כדי להחזיק בני אדם במעין אופוריה שבא בעצם לא אכפת להם שאין להם, מכיון שזה יכול אולי להשתנות בעוד רגע. מעין סם הרגעה להמונים שמונע מהם לעלות על אלו שיש להם ולקחת להם. לא שאז יהיה לאלו שאין להם, כי זה יתחלק לחלקים קטנים מדי, אבל אז לפחות גם לאלו שיש להם לא יהיה. כל זה בניגוד לדודי בלסר למשל, שאני מוכן להרוס לו את הפנים בכל רגע נתון, בכל מקום, ללא שום תמורה או סיבה נראית לעין. ואף אחד לא יכול לנסות לשכנע אותי שאולי גם לי יהיה יום אחד. עכשיו הבנת מה זה "כסף" ? |
|
||||
|
||||
אינפורמציה היא בסופו של יום גשמית - אוסף של ביטים או קשרים בין נוירונים, או ציור בחול. הדרכים להעבירה ממקום למקום הם גם ארציות למדי. נכון שזה כבר לא ספר עבה או אפילו דיסק דק, אבל איפה שיש פיזיקה, אפשר להתמודד איתה באמצעים פיזיקליים, ואלו צריכים להתאים למדיום החדש: על כל האקר באינטרנט יש מישהו בחברת סימנטק שחושב איך לחסום אותו. על כל מפיץ בתוכנת P2P ניתן לייצר תוכנה שתאתר אותו וכיו"ב. זהו "מרוץ חימוש" פשוט, שבעידן שלנו הינו אינפורמטיבי יותר באופיו. אני לא בטוח שהגישה תהיה אנכרוניסטית בעתיד הנראה לעין (לפחות לא כל עוד ירצו יוצרים על סוגיהם וחברות המייצרות מידע ותוכנות להרוויח). |
|
||||
|
||||
אני חושב שתאור ההתחקות אחרי מפיצים ראשיים הוא תמים למדי ומתעלם מן הפרובלמטיקה שהמציאות הטכנולוגית המשתנה, מציבה בפנינו. ראה תגובה 255968. אם זה מירוץ חימוש, אחד הצדדים נמצא הרחק הרחק מאחור (והפער גדל). בתחרות הבדיון, אני חושב שאתה נמצא אי שם בין המקום ה-1345 לבין ה-1232 (בכל מקרה, יש ספק כבד לגבי הסיכויים להגיע לחצי הגמר). קצת הקדמתי אותך והתיחסתי לנקודה הזו בדיוק בסוגריים שבתגובה 255923. "(אלא אם אנו מעוניינים בשכלול מעקב המדינה אחרי פעולותיו של הפרט)" ניתן להחליף את המעקב שמפעילה המדינה במעקב שמפעילות חברות פרטיות, אחר השימוש במוצריהן (אבל אז גם במדינה ה"חירותית" נגיע מהר מאוד להתנגשות עם תפקידה של המדינה לשמור על חירויות הפרט של האזרחים. לכן, סביר שבמירוץ הזה ינצחו המפיצים הלא לגיטימיים וחסרי השם את הנסיונות לשלוט על הפצה לא לגיטימית של מידע). איך אוכפים את הדרישה לדחוף פלאג לאוזן לפני השימוש בזיכרון האישי שלך במדינה חופשית? מה עושים כדי למנוע מסייבורג להשתמש בזיכרון שלו מבלי שיכנסו לראשו בניגוד לרצונו? אבל פסדר, נעזוב את ההצגה המדב"ית1 שכה מפריעה לך. בוא נהיה פרגמטים ומחוברים יותר לקרקע: הנסיון מלמד שהנסיונות להגן על מידע, בשוק צריכת ההמונים, בעזרת בקרות למינהן (צורך ברישום, צורך בדיסק מקור, דיווח אוטומטי על העתקה, תקיעת פלאג מתחת לאוזן/לחיבור הסיריאלי של המחשב, מספרי רישום, Watermarks ואפילו פתרונות חומרתיים שאין דרך לעקוף אותם כביכול2) פוגעות יותר במשתמש הלגיטימי מאשר מונעות הפצת מידע. עפ"י הנסיון האישי שלי בשוק התוכנה (אין לי נתונים או ראייות, זה עניין של תחושה וקריאת דעות של אחרים), חברות נוטות להכנס להרפתקאות הגנת תוכנה שכאלה ומהר מאוד מבינות שזה נוגד את האינטרסים הכלכליים שלהן עצמן, משום: 1) שזה לא ממש אפקטיבי. 2) זה מעלה את עלויות פיתוח ותיחזוק המוצר3. 3) זה מגביר את חוסר הנוחות שבשימוש ולכן את זעמם של המשתמשים הלגיטימיים. 4) אולי בכל זאת מישהו שם מבין שלא כל סוגי ההפצה הרחבה (הבלתי לגיטימית), תמיד פוגעת ברווחים. 5) מסתבר שהשוק רווחי ואנשים קונים, למרות שניתן להשיג את המידע בדרכים לא לגיטימיות, כאשר החברה מוצאת דרך להעניק יתרון לרכישה החוקית. ____________ 1 לא נוח לך השימוש בעתידנות וסייבורגים? חזור למציאות, הזז את הזיכרון מראשו של הסייבורג ושים אותו בכיס של פלוני אלמוני מן ההווה. ההבדלים לא מהותיים במיוחד, אלו בסה"כ הבדלים במורכבות הממשק. 2 כמו בקונסולת המשחק של XBOX, למשל. MODCHIP יפני קטן וחוקי ואדיוס להגנות של MS. 3 הנסיון שלי עם חלק ממשחקי המחשב הקנויים (וגם עם שפת תכנות אחת), הוא כזה: יוצא משחק עם הגנות שונות ומשונות. ההגנות שעבדו במעבדות החברה, בלי שום בעיה, יוצרות בעיות בהתקנה אצל משתמשים לגיטימיים רבים. יש backlash של משתמשים כלפי היצרן בפורומים, בביקורות המגזינים וברשת (והחברה לא יודעת איפה לקבור את עצמה מרוב בושה, תוך כדי מתן תשובות מגומגמות למדי). אחרי שבועיים של כעס הלקוחות, היצרן משחרר תלאי שמתקן את הבעיה (או מסיר לחלוטין את ההגנה). כמובן ששום דבר לא הפריע בינתיים לאף אחד להשיג את המשחק, בקלות, בדרכים לא לגיטימיות (הוא הרי שוחרר לרשתות ה-P2P, בגירסה מפוצחת, שבועיים לפני הופעתו על מדפי החנויות). המשחק הבא של החברה מגיע ללא הגנות כלל (או הגנות מינימליות וחסרות משמעות, כמו דרישת דיסק המקור בכונן התקליטורים4). 4 עוד שתי דקות באתר http://www.gamecopyworld.com (החוקי לחלוטין) וגם הכאב ראש הזה מאחורי המשתמש הלגיטימי והלא לגיטימי כאחד. מן הגנה פבלובית שכזו, כדי שכמה חבר'ה בחברת הפיתוח, ירגישו שהם "עשו משהו" כדי להלחם בהעתקות. למי אכפת שכל ילד בן 13 יודע איך לעקוף את הבעיה. |
|
||||
|
||||
בלי קשר: אתה מכיר עדויות ל (4) במקרה ? |
|
||||
|
||||
לא ממש. מדובר בדעה אישית בלתי מבוססת בעליל ולא יותר מכך. |
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |