 |
רמב"ם, הלכות סנהדרין פרק ד':
הלכה א. "אחד בית דין הגדול, או סנהדרי קטנה [של עשרים ואחד], או בית דין של שלושה--צריכין שיהיה כל אחד מהן, סמוך מפי סמוך. ומשה רבנו סמך יהושע..."
הלכה ג. "וכיצד היא הסמיכה לדורות: לא שיסמכו ידיהן על ראש הזקן, אלא שקורין לו רבי, ואומרין לו הרי אתה סמוך, ויש לך רשות לדון אפילו דיני קנסות..."
(דיני קנסות הם הכרעות ממוניות שאינן נסמכות על התורה, אלא תוספות של חכמים מדעתם).
שרשרת הסמיכה נפסקה עם חורבן בית ראשון. ואמוראי בבל כבר קיבלו עליהם שלא לדון דיני קנסות (למרות שהיו רוב מנין ובנין של חכמי ישראל).
הלכה יב. "נראין לי הדברים, שאם הסכימו כל החכמים שבארץ ישראל למנות דיינין ולסמוך אותן--הרי אלו סמוכין, ויש להן לדון דיני קנסות, ויש להן לסמוך לאחרים. אם כן, למה היו החכמים מצטערין על הסמיכה, כדי שלא ייבטלו דיני קנסות מישראל: לפי שישראל מפוזרין, ואי אפשר שיסכימו כולן; ואם היה שם סמוך מפי סמוך, אינו צריך דעת כולן, אלא דן דיני קנסות לכול, שהרי נסמך מפי בית דין. והדבר צריך הכרע".
(הסיום, "הדבר צריך הכרע", מאד לא שכיח בכתיבתו הפסקנית של הרמב"ם).
על הבנת ההלכה הנ"ל ברמב"ם אפשר לקרוא כאן: http://www.yshilo.co.il/artshow.asp?aid=23 .
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש