בתשובה לערן בילינסקי, 11/10/04 1:19
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אני חושב שהתגובה שלך מתייחסת לאחד מהדברים העקריים בהם בואוסמה ניסה לגעת - השפה (ד"א, גם בשני המאמרים האחרים שלו השפה, או יותר נכון השימוש בשפה משחק, תרתי משמע, תפקיד מרכזי). אולי הוא רומז לאותו עניין שהעלית, במשפט הבא: "אתה זוכר שהמשורר בלייק כתב על אפאבא, ואני אמרתי 'הם'. שמא יש לך מילה מיוחדת לכך. לבטח אינך מתכוון שישנן מטרות, אלא שאלו אינן המטרות של אפאבא וגם לא של הקנגורו. אתה כאילו als ob לא התכוונת למה שאמרת." |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
בדיוק! אני מוצא בשנה האחרונה שהשפה, או יותר נכון, המילים, ממלאת תפקיד חשוב בעיצוב המשמעות. נכון שהמשפט הזה נראה טריוויאלי במבט ראשון, אבל אני מתכוון למשמעות הדיונית של המילים. ניקח דיוני דתיים-חילונים למשל. מילים כמו "טרף", "גוי" וכו' נושאות איתן משמעות שלילית שלדעתי נטבעת בנו כבר בילדותנו, מה שמעניק "נקודות ויכוח" למתדיין הדתי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה זו "נקודת ויכוח" מבחינתך ? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא משהו שניתן למדוד, אלא תחושה של איזה צד משכנע יותר בטיעוניו. כאמור, הבעיה בויכוחים הללו היא שאנחנו, כישראלים יהודים, מגיעים עם מטען שפה תרבותי שלילי ביחס למילים כמו ''טרפה'' או ''נבלה'' או ''גוי'' שלא קל לנו, גם בצורה מודעת, להשתחרר ממנו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש בזה משהו. "נקודת וויכוח" זאת השתיקה הקצרצרה שמשתררת אצלך כשהצד השני אומר משהו שמביא אותך במבוכה מחשבתית. המבוכה אכן יכולה להיות בשל האמת בטענה, אבל הרבה פעמים מדובר ב"מטען" ריגשי של הטענה ("רגע, אז במה אתה *יהודי*?" או, "ככה חשבו *המתייוונים*", או לחילופין, "מה, אתה לא אדם *רציונלי*", "קודם כל, בואו נבהיר, אתה בעד *חופש*?"). הקונוטציה של המילה משאירה אצלך מועקה ברגע הראשון, בשל משקעים חינוכיים ( מי אינו חפץ להיות רציונלי, ורודף חופש, ומי לא למד שהמתיוונים היו הרעים?). המועקה הזאת יכולה לגרום לך לסייג את דבריך ( בוודאי שאני *רציונלי*, אלא ש...) ולהכנס למגננה, למרות שבעצם לא נעשה כאן יותר ממניפולציה רגשית. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |