 |
ראשית, אבהיר כי לדעתי גם במקום שבו תשרור הגישה הליברלית בטוהרתה יתקיימו מנגנוני סעד, ואפילו ענפים, משום שזהו רצונם של אנשים גם במצב כזה. הם יהיו פרטיים, אבל בוודאי שיתקיימו.
לעניין עצמו, אין זה מעלה או מוריד אם יהיה או לא יהיה צורך באידאולוגיה או אינדוקטרינציה (ויהיה צורך) משום שהליברליזם אינו מתיר קיום מנגנונים כאלו ברמה המדינתית. כמובן שכל בית ספר יוכל לקיים את השיטה ולקדם את האידאולוגיה המתאימה לבעליו, אבל לא לזה כיוונו דבריך, אני מניח.
"גם אם השיטה אכן עדיפה על כל אלטרנטיבה, אני לא בטוח שאני מסכים שהיא תתקבל בקלות בלי מאמצי חינוך והסברה רציניים."
כאן אתה נוגע בליבה הכואבת של הדברים – חולשתו הגדולה ביותר של הליברליזם. פעם אחר פעם ניתן היה להיווכח בעבר כי למרות שהגישה הליברלית הציעה יתרונות עצומים לכל מי שאימץ אותה – אפילו לזמן קצר – נרתעו בדרך כלל בני אדם מלאמצה אלא במקרים של מצוקה קשה ונטו לזנוח אותה באופן חלקי מייד כאשר מצבם שופר במידה מספקת.
להערכתי, הליברליזם מתקשה להתנחל בליבם של בני האדם משלוש סיבות עיקריות:
א. הליברליזם היא תורה רציונלית: רוב בני האדם מתקשים לעשות שימוש בשכלם ולהיות חברים בלב ונפש ב"חברה הפתוחה" ומעדיפים ברוב המקרים לאמץ גישה "מיסטית שבטית" (כניסוחו של פופר).
ב. הליברליזם מסתכל לטווח הארוך: הגישה הליברלית בנויה על דחיית סיפוקים קצרי-טווח ומציעה את עיקר יתרונותיה בטווח הבינוני והארוך. במאבקים פוליטיים זהו חסרון משמעותי משום שהוא עוקר מידי הליברליסט את היכולת להשתמש בכלים רבי-העוצמה של הדמגוגיה והפופוליזם ובפועל מסלק מחוג תומכיו האפשריים אותו חלק נכבד באוכלוסיה שהוא ילדותי ונוח להסתה.
ג. הליברליזם שולל אינדוקטרינציה: חלק מעקרונות הליברליזם הם שלילת הריכוזיות והכתבת מפת ערכים "מגבוה." או, במלים פשוטות, הליברליזם שולל הנחלת עקרונות הליברליזם באמצעים תועמלניים וחינוכיים כפויים. זוהי נקודה המחלישה מאוד את יכולתו לעמוד בפני הסתערויות השבטיות המיסטית לסוגיה.
איור יפה לחולשה זו של הליברליזם אפשר לראות בדגמי המקומות שאמצו מדיניות ליברלית במאה העשרים:
א. מדינות שלא היו להן משאבים: הונג קונג וסינגפור הן דוגמאות קלאסיות לכך. סלעים צחיחים שכדי להוציא מים מתוך הסלע נאלצו לאמץ מדיניות ליברלית. כאן, אימוץ המדיניות הליברלית נמשך לאורך זמן והשתרש במידת מה משום שהיעדר המשאבים נמשך גם הלאה.
ב. מדינות שפשטו רגל או חרבו: גרמניה של אחרי מלחמת העולם השנייה, בריטניה ב-1979, ניו זילנד ב-1984, אירלנד ב-1987, צ'ילה ב-1975. אתה יכול לראות גם שגרמניה, לדוגמה, מיהרה להתרחק מהליברליזם ברגע שניתן לה מבחינה כלכלית לחזור ולאמץ מדיניות קולקטיביסטית יותר; בבריטניה, לעומת זאת, הצליחה ת'אצ'ר לאזן את מגרעות הליברליזם בשטח הדמגוגי-פופוליסטי באמצעות פופוליזם לאומני ואישיות כריזמטית מאוד.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש