|
||||
|
||||
לאחר עיון נוסף בנושא, התברר לי שטעיתי בהבנת דברי התלמוד "אמר מר אזהרה שלהן זו היא מיתתן". אין הפירוש כפי שחשבתי שבית הדין מחוייב רק להזהירם, אבל לא להורגם, אלא שהנכרי נהרג ללא התראה. בנוסף לכך, אמנם עפ"י דעת הרמב"ם, כפי שציינתי, הנכרי חייב על שביתתו מיתה בידי שמיים בלבד, אך ראשונים אחרים1 סוברים שהנכרי ששבת חייב מיתה בידי אדם, ומוצא להורג ע"י בית דין, ולא בידי שמים. בקיצור, איפה שבת, איפה התלמוד, ואיפה האוניברסליות, אדון פז? 1. חידושי הר"ן, סנהדרין נ"ו ע"ב. |
|
||||
|
||||
להערכתי, את סתם מבלפת. משום שלא מצאתי ר"ן שסובר כך. ואולי חידושי הר"ן (רבינו ניסים) אינם מופיעים במקור שאת מציינת מסיבה פשוטה: מקור הסוגיה במסכת סנהדרין נמצא בדף נ"ח ע"ב, ומכאן שהר"ן לא יכול לדבר על כך שני דפים קודם... |
|
||||
|
||||
אני לא מומחית , לא ברמב"ם ולא בגמרא אבל למיטב הבנתי הכוונה ב"גוי ששבת" היא לא לגוי שלא עובד בעבודתו הרגילה ויוצר לעצמו יום מנוחה סוציאלי- כמו יום הראשון של הנוצרים אלא למי שמאמץ לעצמו את איסורי השבת היהודית ומקפיד על לא לעשות ל"ט מלאכות בשבת, הגוי נדרש לקיים 7 מצוות בני נוח ולא יותר. כלומר גוי שנח בשבת אבל מבעיר אש ומבשל לעצמו או מעביר מטלטלים מתחום לתחום אינו "גוי ששבת". |
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |