בתשובה לאורי פז, 12/09/04 17:56
 |
|
 |
||
|
||||
 |
לא הייתי משיבה לאדם המסלף את דברי התלמוד בצורה גסה כל כך, אך לכבוד יום הכיפורים אדון אותך לזכות, ואקבל את הסברך הדחוק כנובע מתמימות וחוסר ידע ולא מסילוף מכוון. א. לקבל את המושג "מיתה" כמוות לא נשמע לי פטיות, אלא הבנה פשוטה ואובייקטיבית של הנקרא. לקבל את "מיתה" כרעיון אבסטרקטי, ויותר מכך חיובי(!) דורש מאמץ שכלי שהוא מעבר לכוחותיי. ב. "מוות" פירושו מוות כפשוטו, אלא שאין הכוונה למוות בידי בית דין, אלא בידי שמים, ובית דין מחוייב רק להזהיר 1, והרמב"ם מוסיף "מכין אותו ועונשין אותו ומודיעין אותו שהוא חייב מיתה" 2. בסיבת דברי הרמב"ם שאין הנכרי נהרג על ידי בית דין חלוקים ה"לחם משנה" וה"משנה למלך". לפי ה"לחם משנה", זהו משום דברי התלמוד שאין דבר המותר לישראל ואסור לנכרי ("ליכא מידי דלישראל שרי ולנכרי אסור"), וממילא לדעת הרמב"ם חיוב המיתה הוא מדרבנן בלבד וע"כ אין הנכרי נהרג ממש ע"י בית דין. לפי ה"משנה למלך" הסיבה היא "משום דנתערבו בני ישמעאל בבני קטורה והכל חייבין מספק ואין נהרגין מספק" 3. עכ"פ, גם לדעת הרמב"ם הנכרי נהרג בידי שמים 4, ומוכה ונענש ע"י בית דין. ובכל אופן, בשום מקום לא נכתב שהכוונה ל"מוות חיובי"... ואני מקווה שאפילו אתה תסכים שמכות ועונשים אינם ביטויים חיוביים. ג. חוץ מהלשון "נכרי", "גוי", "עכו"ם" "בן נוח" שמשאיר בסימן שאלה הסבר שהמדובר דווקא בעבד כנעני (?!), הסבר זה אינו תואם את נימוקו של התלמוד לאיסור. "...שנאמר: ויום ולילה לא ישבותו". פסוק זה נכת בתורה בקשר לבני נוח, וחידוש התלמוד הוא, כמו שמסביר רש"י במקום, שאין הכוונה בפסוק רק לעיתים "זרע וקציר וקור וחום וקיץ וחורף ויום ולילה" 5 שלא יפסקו מלהתקיים, אלא כוונת הפסוק היא גם לבני נוח - שלא ישבתו ממלאכתם. לסיכום: מדבריך, במיוחד מכך שציינת שהכוונה ל"עבד כנעני", נראה שלא פתחת את המקורות לעיון מינימלי. לו היית עושה זאת היית רואה שהדיון בתלמוד ובמפרשיו הוא בנושא "בני-נוח" ולא "עבדים כנענים" ובסיבות מדוע המיתה היא רק בידי שמים. אבל מכאן, ועד להסבר המגוחך שהכוונה ל"מוות חיובי" והתלמוד בעצם מתכוון לעודד שביתה של נכרים (שהרי היהדות היא זו שהביאה לעולם את הבשורה), הדרך רחוקה מאוד, הייתי אומרת רחוקה מידי. 1 "אמר מר אזהרה שלהן זו היא מיתתן" (סנהדרין נ"ח ע"ב) 2 רמב"ם, הלכות מלכים פ"י, ה"ט. 3 רמב"ם שם, נושאי כלים. 4 רמב"ם שם, פירוש לעם - רובינשטיין. 5 בראשית, ח', כ"ב. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לאחר עיון נוסף בנושא, התברר לי שטעיתי בהבנת דברי התלמוד "אמר מר אזהרה שלהן זו היא מיתתן". אין הפירוש כפי שחשבתי שבית הדין מחוייב רק להזהירם, אבל לא להורגם, אלא שהנכרי נהרג ללא התראה. בנוסף לכך, אמנם עפ"י דעת הרמב"ם, כפי שציינתי, הנכרי חייב על שביתתו מיתה בידי שמיים בלבד, אך ראשונים אחרים1 סוברים שהנכרי ששבת חייב מיתה בידי אדם, ומוצא להורג ע"י בית דין, ולא בידי שמים. בקיצור, איפה שבת, איפה התלמוד, ואיפה האוניברסליות, אדון פז? 1. חידושי הר"ן, סנהדרין נ"ו ע"ב. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
להערכתי, את סתם מבלפת. משום שלא מצאתי ר"ן שסובר כך. ואולי חידושי הר"ן (רבינו ניסים) אינם מופיעים במקור שאת מציינת מסיבה פשוטה: מקור הסוגיה במסכת סנהדרין נמצא בדף נ"ח ע"ב, ומכאן שהר"ן לא יכול לדבר על כך שני דפים קודם... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא מומחית , לא ברמב"ם ולא בגמרא אבל למיטב הבנתי הכוונה ב"גוי ששבת" היא לא לגוי שלא עובד בעבודתו הרגילה ויוצר לעצמו יום מנוחה סוציאלי- כמו יום הראשון של הנוצרים אלא למי שמאמץ לעצמו את איסורי השבת היהודית ומקפיד על לא לעשות ל"ט מלאכות בשבת, הגוי נדרש לקיים 7 מצוות בני נוח ולא יותר. כלומר גוי שנח בשבת אבל מבעיר אש ומבשל לעצמו או מעביר מטלטלים מתחום לתחום אינו "גוי ששבת". | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נו, באמת. מי שמדברת על סילוף דברי התלמוד... א'. אמנם נכון שהגזמתי בהגדרתי ובשימוש במונח "פתיות" בהקשר זה, אבל להווה ידוע לכל היסטוריון מתחיל שמונחים מסוימים מן המקורות מעוררים פעמים רבות קונוטציות שליליות אצל בן תרבות המערב, כאשר הסיבה לכך היא בעיית המינוח. חוסר ידיעה והיכרות של ההקשר בו נאמרו דברי חז"ל, עלול להוביל לפירוש מוטעה של המונחים, שכן המשמעות של מונח מסוים יכולה להשתנות מקצה לקצה במעבר מהקשר אחד למשנהו או מתרבות אחת לרעותה. ב'. את כותבת שבית דין מחויב *רק להזהיר* את הנוכרי בדבר המיתה שעתידה לו, וכבר מעידה בעצם כך שיש למונח התלמודי-ההלכתי "חייב מיתה", משמעות שונה מן הרגיל בעידן של עונש מוות. ולהזכירך, טענתי שאכן מדובר ב"תמרור אזהרה" של בית הדין ולא בהמתת הנוכרי בידיו. ואין זה משנה מה הנימוקים לכך שאינו נהרג בפועל, בדיוק כשם שלא משנה כל הבון-טון הלעוס על עקידת יצחק, בעוד שבפועל יצחק לא נשחט מעולם בידי אברהם אביו כקורבן למקום ב"ה. זה שבית הדין רשאי להעניש אדם שמזלזל בהסכמי העבודה שנכרתו בינו לבין בעליו – אינו אומר שהיהדות ההיסטורית בלתי הומנית. שכן אין לך בית משפט דמוקרטי-מודרני-נאור והומני שלא היה מעניש על כך בצורה כזו או אחרת את מפירי הסכמי העבודה והעסקה. מה גם שבשום מקום לא טענתי שהמוות הינו מצב חיובי. עמי הארצות כאן החליטו לפרש את דברי המשורר תוך הוצאתם מהקשרם ובהתאם לרף דמיונם מהמערב הפרוע. ובהמשך תובהר כוונת דברי. ג'. איך את מעיזה בכלל לדבר איתי בהתבסס על התלמוד של הסוגיה? הרי במסכת סנהדרין, דף נ"ה עמוד ב', כתוב במפורש: "אמר ריש לקיש, עובד כוכבים [עוד מונח תלמודי נפוץ של "גוי", אם לא שמת לב] ששבת חייב מיתה, שנאמר [בבראשית ח, כ"ב]: 'ויום ולילה לא ישבותו'. ואמר מר, אזהרה שלהן זו היא מיתתן. [=כלומר, עצם זה שבית הדין מזהירו לפני ואחרי מעשה שביתתו – יצאנו ידי חובת מיתתו !] פשיטא? [שואלת הגמרא]. אמר [השיב] רבינא, היינו שני בשבת, וליחשבה גבי ז' מצוות [בני נוח]". ואם תועילי נא לעיין באמת במקורות אלו, תגלי להפתעתך את דברי רש"י במקום (ד"ה "אמר רבינא") המסבירים מפורשות שדבריו של ריש לקיש כלל לא מכוונים כלפי יום השבת או היום הראשון ששובתים בו הנוצרים, שכן גם הגוי מצווה על שבות ואסור לי להגיד לו לעשות מלאכה עבורי ביום השבת, אלא שכוונת ריש לקיש ל"מנוחה בעלמא" (מנוחה מתוך בטלת הזמן בשעת העבודה) ביום שאינו בר-שביתה. ומציאות שכזו יכלה להתקיים לאורך ההיסטוריה רק במצב שבו הגוי הוא עבד כנעני של אדונו היהודי, שכן היהודים לא שלטו על הגויים בכדי שידונו ויפסקו כך בתקופת גלותם הנוראה תחת שלטונות אימה נוכריים. לסיכומו של דבר: עם ישראל הביא לאומות העולם את בשורת השבת, יום מנוחה שבועי. התלמוד שגוזר מיתה על גוי ששבת, גם אם נניח כדבריך שאינו עבד כנעני, עדיין, אינו מדבר כלל על שביתה ביום שבועי אחד קבוע ומפורסם; אלא ביום חול בהיר אחד וסתמי מן המניין. הסיבה שהוא מתחייב מיתה שמימית1 נובעת מכך שהוא מצווה לקיים שבע מצוות בני נוח לשם זכייתו בחיי העולם הבא המיועדים לו, אחרת, במידה והוא עובר עליהן, עונשו חיי גיהינום, מוות שמימי. ועל בית הדין היהודי רק *להזהירו* שלא לעבור עליהן. וכשם שעלינו להזהירו על כך, עלינו גם להזהירו שלא לעבור עבירה פסיבית של שביתה ביום חול רגיל, בעודו מצווה לחרוש ולקצור (רש"י, בראשית ח', כ"ב). או במילותיו של רבינא, המסיימות את הפיסקה התלמודית המצוטטת למעלה, "קא חשיב שב ואל תעשה, קום ועשה לא קא חשיב?!". ------------ 1 וכלל לא ארצית, כהבנת המונח "מיתה" היום, כמיתה ארצית גרידא - כפי שלכך התכוונתי בתגובה 246524 |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |