 |
אבחר לצעוק כשמתים מוטלים לפניי. גוזלים את עתותיי מידיי. אין לי זמן לקבור את המתים, אין לי זמן להספיד, אין לי זמן להתנחם, אין לי עת ספוד ובטח לא עת רקוד, לא שבת להינפש ולא שיחות חולין, ואין לי את החרות לעמוד עם פה פעור ללא מילים. אני מקנא בבריטים. שני קרונות נמחצו להם, עשרות גופות כלואות בפנים, ולהם יש את הזמן לעצור במבוכה את הכל, להסתובב סביב הקרון ולא לדעת איך לאכול אותו. רק אחרי כמה ימים מצליחים לנסר דרכם פנימה ולקבור הכל מהר מפאת הסירחון. אני מקנא באוסטרים. תופת אש ברכבל ולאף אחד אין תשובות. אני שב ונאכל קנאה מול חרותם של הבריטים להעז. אקסוסט אחד מוריד להם משחתת כנגד כל הציפיות, ומיד חודלים הכל ומטכסים עצות מפתיעות בהרשאת הממשלה. ואצלי הטרור מחבל כל שגרה מחרבן כל תזמון. אין די זמן לאבל אז דוחסים לי את האימה למבזקים וגליונות מיוחדים. ב'טעם העיר' על מסך ענק מוקרנות תמונות זוועה מהוורסאי, בעבר השני במת גל''צ מרקידה את ההמון, ובתווך גומעים נודלס בעמידה. כי אין זמן. וכל שמוק עם חתיכת אידאולוגיה שם עצמו לשעון המעורר הבא שלי. אז אני מתעקש להתנתק מהמכשירים לכתוב על רזוננסים ולקרוא על מסננים. לא אתן להם לקחת ממני את יופיים של החיים. בחלוני העץ בשיא פריחתו ואני בוכה. לפני שנתיים גדעו חד-צדדית את מחציתו מפני החולדות, וחדרי נמלא חום ומחנק ששום מאוורר לא מצליח להניס. אני בוכה כי נדחקתי לקרן פינה מקוונת בהתעקשי על רמץ של שפיות. אבותיי מדשנים את שדמות אוקראינה לא מבחירה ולא באשמתם. שום זיכרון של המוות לא יחזיר את יפיים שאיש לא ניסה למולל. רוצה להתענג על קולה של פיירוז ועל משפט הפנקייק מדאוד בשותי בלי לחשוב מתי יבוא שלום ועד כמה צריך מלחמה. לא רוצה להקיץ ממחשבות לתקתוקו של עוד חורני עם חוש צדק מדופלם. רוצה לשכב לחופי תרשיש לצהלות העורבים בחלוני, ושאף אחד לא יעיז להחזיר אותי לאיזה אקווריום של פלאשים. לא רוצה לצעוק כשמבטלים לי את הסמסטר לטובת עוד מלחמה על עצם קיומנו. אלף חבלנים לא יוציאו אותי מכאן. אבכה על נהרות בבל ולא אתפתה לפרוט את בחילתי לכדי תוכניות אופרטיביות. ירצחו פוליטיקאים זה את זה ואני אשב בין גופות בליינים ואלמד. לחיי התבונה. עתותיי בידיי.
את מחולל המלודרמה אדומם בפעם אחרת. מקווה שלשם שינוי אני מובן, גם אם לא עקבי.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש