 |
|
 |
||
|
||||
 |
מה שמדהים זה כמה ממים של שטויות במיץ מתחזקים בדואר אלקטרוני. הרי אם נקבל מעטפה בדואר ומכתב האומר "ידידי היקר, מסתובב בעולם ווירוס אכזר הפוגע בכליות, מדע הרפואה עוד לא מסוגל לזהות אותו. הקדם תרופה למכה, קח סכין מטבח והוצא לעצמך כליה. הוראות מצורפות" כמה מאיתנו יאמינו לזה? כמה מאיתנו יספרו לכל חבריהם? למה אנחנו מאמינים לכל שטות כשהיא מגיע בדואל? |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
ההבדל הוא שדברים שמכתבי שרשרת הם בד"כ על דברים שאף אחד לא מבין - מחשבים, לדוגמא. אנשים מקבלים מכתב, נבהלים, ומאמינים. זה, והעובדה שקל מאוד לקדם דואר אלקטרוני מאשר דואר נייר, וגם יותר זול. אין "ספאם פרטי" (בהעדר מונח מתאים יותר) בדואר קרקע, רק ספאם שנשלח מחברות מסחריות גדולות, שמקוות להרוויח מזה משהו. מיותר לציין שאילפתי כבר את כל הנוגעים בדבר ש*אלי*, הזהרות ווירוסים לא מגיעות. עוד כמה שבועות, ונטפל באזהרות ה"אנחנו מוחקים לך את חשבון האי-סי-קיו" היותר מעצבנות (אני מתחבר פעם בשבועיים. בום, יש לי שלושים מכתבי שרשרת) (7 ספרות, מתחיל ב 4, 7, או 1, תלוי במצב רוח). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שורבט לפני הישמע הפיצוץ. לקרוא עם רדיו כבוי ואחר-כך. מם "ניתוח כואב" - שני מרכיבים לו: א. המנתח מומחה בתחומו. הוא יודע מה הוא עושה. הוא יודע על מה הוא מדבר. סימנטק במקרה שלנו. ב. הניתוח כואב וקשה, יש להתאזר בכושר עמידה ואמונה בצדקת הדרך. אמונה - כי אנו לא מומחים, ולמדנו בבית לא לכוון סכינים לכליה. לא לכליה שלנו, זאת אומרת. ובפרט לא להתעסק עם הרג'יסטרי, גם כשיבלת החלונות והאופיס תופחת למאות מגהבייטס, ע"פ אותו חוק גידול מעריכי המתאים לכל בירוקרטיה מונופוליסטית. ניתן לזהות מאפיינים טיפוסיים נוספים - המנתח לעולם לא חותך את עצמו, ולכן יפנה לרוב למכנה המשותף - "אחיי המתנחלים", "בני-דודי", "עצמי ובשרי". זהו קרס שהמימות (1) הנגדיות (counter-memes) מרבות להיאחז בו (2). מימת 'הניתוח הכואב' קונה לה אחיזה יפה בכל רחבי הציבור, ביחוד בארצנו מוכת האסונות ורדופת השדים. בשם ההכרח אנו נאזרים תעוזה בלתי-רגילה, לשוב ולבצע את מה שנחשב בלתי-אפשרי, קטסטרופלי. who dares wins - עוד מימה שבחרנו לאמץ מן הבריטים, בנוסף על הדם והיזע הצ'רצ'יליאניים. אנו סבורים שאם נעשה רק עוד צעד קטן מעבר למה שכל שיקול-דעת רציונלי מוכן לקבל - הבעיה היתה סוף-סוף מיושבת. אילו רק היינו יורדים מהר הבית, אילו רק היינו אונסים את נסראללה, אילו רק היו משכפ"צים את התינוקת, אם היינו מוכנים לספוג עוד כמה הרוגים חפים מפשע בחוצות העיר, הכל היה נמנע. נסיבתית זה עשוי להיות נכון או שגוי, אך עצם ההנחה מופרכת. מוכנים לפי כל אמת מידה רציונלית - או-אז - אם היינו יורדים מהר הבית ככל מימה, גם זו חסרת מודעות לתמונה הכוללת ולהשלכותיה שלה. כשם שטראומת השואה לא מבטיחה שהשואה לא תישנה, למרות שמימת ההכרח לזכור עושה חילות. גם חוק גודווין לאנלוגיות נאציות, על נסיונו הממטי להיאבק באנלוגיות אלה, אינו מודע לתוצאותיו, להבדיל מיוצרו הנבון. עורריני ונראה אם אכנס שוב לרזוננס. (1) - מימה נשמעת לי יותר נחמדה ממם. אתמם ואומר שחשבתי כך גם כשהיתה לי חברה. (2) - מתבקש כאן דימוי מ'חולית', אך הוא באמת מיותר לצורך העברת המסר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבחר לצעוק כשמתים מוטלים לפניי. גוזלים את עתותיי מידיי. אין לי זמן לקבור את המתים, אין לי זמן להספיד, אין לי זמן להתנחם, אין לי עת ספוד ובטח לא עת רקוד, לא שבת להינפש ולא שיחות חולין, ואין לי את החרות לעמוד עם פה פעור ללא מילים. אני מקנא בבריטים. שני קרונות נמחצו להם, עשרות גופות כלואות בפנים, ולהם יש את הזמן לעצור במבוכה את הכל, להסתובב סביב הקרון ולא לדעת איך לאכול אותו. רק אחרי כמה ימים מצליחים לנסר דרכם פנימה ולקבור הכל מהר מפאת הסירחון. אני מקנא באוסטרים. תופת אש ברכבל ולאף אחד אין תשובות. אני שב ונאכל קנאה מול חרותם של הבריטים להעז. אקסוסט אחד מוריד להם משחתת כנגד כל הציפיות, ומיד חודלים הכל ומטכסים עצות מפתיעות בהרשאת הממשלה. ואצלי הטרור מחבל כל שגרה מחרבן כל תזמון. אין די זמן לאבל אז דוחסים לי את האימה למבזקים וגליונות מיוחדים. ב'טעם העיר' על מסך ענק מוקרנות תמונות זוועה מהוורסאי, בעבר השני במת גל''צ מרקידה את ההמון, ובתווך גומעים נודלס בעמידה. כי אין זמן. וכל שמוק עם חתיכת אידאולוגיה שם עצמו לשעון המעורר הבא שלי. אז אני מתעקש להתנתק מהמכשירים לכתוב על רזוננסים ולקרוא על מסננים. לא אתן להם לקחת ממני את יופיים של החיים. בחלוני העץ בשיא פריחתו ואני בוכה. לפני שנתיים גדעו חד-צדדית את מחציתו מפני החולדות, וחדרי נמלא חום ומחנק ששום מאוורר לא מצליח להניס. אני בוכה כי נדחקתי לקרן פינה מקוונת בהתעקשי על רמץ של שפיות. אבותיי מדשנים את שדמות אוקראינה לא מבחירה ולא באשמתם. שום זיכרון של המוות לא יחזיר את יפיים שאיש לא ניסה למולל. רוצה להתענג על קולה של פיירוז ועל משפט הפנקייק מדאוד בשותי בלי לחשוב מתי יבוא שלום ועד כמה צריך מלחמה. לא רוצה להקיץ ממחשבות לתקתוקו של עוד חורני עם חוש צדק מדופלם. רוצה לשכב לחופי תרשיש לצהלות העורבים בחלוני, ושאף אחד לא יעיז להחזיר אותי לאיזה אקווריום של פלאשים. לא רוצה לצעוק כשמבטלים לי את הסמסטר לטובת עוד מלחמה על עצם קיומנו. אלף חבלנים לא יוציאו אותי מכאן. אבכה על נהרות בבל ולא אתפתה לפרוט את בחילתי לכדי תוכניות אופרטיביות. ירצחו פוליטיקאים זה את זה ואני אשב בין גופות בליינים ואלמד. לחיי התבונה. עתותיי בידיי. את מחולל המלודרמה אדומם בפעם אחרת. מקווה שלשם שינוי אני מובן, גם אם לא עקבי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני הייתי הולך עכשיו ומשפר ניסוחיםם במקומך. יש פה פוטנציאל ליצירה לא רעה סגנון עוזי וייל | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |