בתשובה להאייל האלמוני, 15/09/04 18:30
איתור חוקיות וסיגנלים בניסיון האנושי 247432
מיכאל שרון • בתשובה להאייל האלמוני שבת, 18/9/2004, 13:23
האם לא ניתן לגזור לקחים או חוקים הסתברותיים מההסטוריה, כפי שאנו מפיקים אותם מהניסיון האנושי והאישי בכלל?

למשל, מלכוד העוצמה - הנטייה להסתמכות יתר על ריכוז מסה של עוצמה צבאית, בעקבות ניצחונות ראשוניים, וזאת תוך מינימום של תושייה אסטרטגית וטקטית - נפוליאון בשנת 1812גורודיש ודדו במלחמת יום כיפור, סטלינגראד וכיוצא בזה.

או המגמה ההיסטורית החדשה - העוסקת בקטעים "קטנים" ביחס להיסטוריה "גלובאלית" - המחקר ההיסטורי על התפתחות מפעלי "סימנס" בגרמנייה למשל.

האם אין להפיק מכך טענות אודות נטיות פעולה (דיספוזיציות) במצבים מסויימים?

מאיפוא למעשה נובעת המסקנה בדבר "היעדר חוקים"? היא נובעת מעצם ההגדרה המוגבלת של "מהו הטקסט ההיסטורי" בעקבותיה קובעים ש"אין לגזור חוקים" - והרי יש כאן מעגליות. אתה מגדיר תופעה מסויימת באופן ממנו ניגזרת המסקנה. הבעייה היא של ההגדרה, ולא של תקפות ההנחה שניתן באופן כלשהו למצוא חוקים (מסוג זה או אחר, מסתברים, דיספוזיציוניים וכד') בחקר ההיסטוריה. בכל תחום של ניסיון אנושי ניתן לזקק סיגנלים משמעותיים ולאתר תופעות חוזרות מתוך ה"רעש".
מאיפוא נובעת העמדה הזאת של פופר 247438
מיכאל שרון • בתשובה למיכאל שרון שבת, 18/9/2004, 14:09
צריך להבין מאיפוא נובעת העמדה בדבר היעדר חוקים היסטוריים של פופר. עוד בשנות ה-‏30 בוינה הוא הראה שאין להציב חוקים היסתברותיים. אין דרך לכמת את ההסתברות לחוק מסויים וניתן אם כן רק להציבו כ"השערה" הניתנת להפרכה. אך אין כל דרך להציב חוק ולתת הסתברות מסויימת לאמיתותו (עמדה זאת פורסמה בעולם דובר האנגלית ב-‏1958 בספרו The logic of Scientific discovery . אבל הרי אנו יודעים שיש הבדל בדרגת ההתממשות בין חוק החל על העולם הפיזי מסוג

a . "בעקבות תוספת טמפרטורה של X צלסיוס למוט ברזל באורך של חצי מטר, הוא יתארך בכך וכך מילימטר (חוק המופר אמנם בקונטקסט של תנועה במהירויות המתקרבות למהירות האור);

ובין חוק דיספוזיציוני בנוסח

b. "בנסיבות של חנופה לשליט אוטוקרטי, קל להטות את התנהגותו" או

c. "בעקבות לחצים קבוצתיים, בחשיבה בקבוצה, יש נטייה לחשיבה סטרואטיפית, להתעלמות מנקודות קריטיות, ולמעשי איוולת רבי מחיר" (תופעה בעלת חוקיות מוגדרת המכונה group think - ראה Janis .

ההבדל הוא ש-a מתממש בהרבה יותר מקרים ובקונטקסטים רבים, בהם עדיין מתקיים תנאי החימום, מאשר c ו-b

נכון שפופר צודק שאין באופן אבסולוטי לדרג על סקלה רציפה עבור כל חוק בניפרד את הסתברותו, אך ניתן לדרג על סקלה אורדינאלית חוקים זה ביחס לזה כזוגות סדורים.

אם כן, פופר הגדיר את המושג חוק באופן צר, על פי גישה שפיתח בפילוסופיה של המדע שלו, שהינה נכונה לכשעצמה. אך הוא לא ביצע הבחנות חשובות נוספות, ונעצר בנקודה מסויימת, ולכן חוקים דיספוזיציוניים או בעלי הסתברות נמוכה מחוקי טבע אינם מוגדרים אצלו כחוקים ובמובן זה הוא אומר שלהיסטוריה אין חוקים. חשוב גם לקרוא דיון נוסף של פופר בנושא בספרו משנות ה-‏40 The poverty of Historicism , אך תקצר היריעה לדון כאן בספר ובפירכותיו, שאינן פירכות בעצם, אלא הנחות לא תקפות על החשיבה האנושית, הסותרות את שנודע לנו החל משנות ה-‏80 אודות יכולות ההכלה של הקשב האנושי. לכאורה עמדתו של פופר היא אפיסטמולוגית, ניראית כהכרח כמעט לוגי וכללית (בעקבות ההבחנה בין ההכרה האנושית ובין אובייקטים פיזיים), אך בפועל הוא מניח בספר זה במובלע הנחות חזקות אודות הקוגניציה האנושית.
איתור חוקיות וסיגנלים בניסיון האנושי 247474
אורי • בתשובה למיכאל שרון שבת, 18/9/2004, 20:35
"האם לא ניתן לגזור לקחים או חוקים הסתברותיים מההסטוריה, כפי שאנו מפיקים אותם מהניסיון האנושי והאישי בכלל?"

אני לא חושב שאפשר להגן על העמדה הפופרית כולה – במיוחד בחלקים בעלי הניחוח הטולסטויאני שלה – אבל אפשר בהחלט להגן בהצלחה על שתי הטענות העיקריות שלו:
א. הטיעונים ההיסטוריציסטים הקיימים כוללים "קפיצות" לוגיות שלא ניתן להסבירן וקל מאוד לדחות את התיאוריה ההיסטוריציסטית בשל כך. פופר מבאר זאת באמצעות ההיסטוריציזם הפסיכולוגיסטי של מיל ומשתמש דווקא במרקס כדי להפריך אותו – אני לא לגמרי איתו שם, אבל הרעיון בכללו דווקא תופס.

ב. הטיעון ההיסטוריציסטי אינו מסתכם בטענה שאין מגמות, כללים או התמודדות חוזרת ונשנית בין כוחות. פופר עצמו, הרי, מתייחס להסטוריה במידה רבה כמאבק בין חסידי השבטיות לאנשי החברה הפתוחה – הטיעון ההיסטוריציסטי טוען כי במהלך ההיסטורי יש חתירה לתוצאה סופית מוגדרת ובלתי נמנעת. זו הנקודה העיקרית לה מתנגד פופר וגם כאן בצדק.
מיפוי של התחום 247520
מיכאל שרון • בתשובה לאורי יום א', 19/9/2004, 1:33
כוונתך שפופר מתנגד להיסטוריסיזם נוסח טוינבי או שפנגלר. או בעצם מרקס. או "התקדמות" נוסח ה.ג. וולס. או התקדמות הרוח למטרה הסופית נוסח הגל. המעניין שמדובר על "המגמה"; "המשמעות" הגלובליסטית בה' הידיעה. ולא על משמעויות שונות, חוקים שונים, או אף "סגנונות" (אם ניקח חלק משפנגלר). הדבר עשוי לנבוע מהתנגדותו הנחרצת של פופר למהותנות essentialism - איפיון מערך מורכב במהות אחת ויחידה. המעניין שהטולסטויאניות אליה אתה מתייחס ניגזרת מהדטרמיניזם הצפוף מאד של פסקל, לפיו מדובר באין סוף גורמים משפיעים, שכל אחד ואחד הוא בעל השפעה ולפיכך אין למצות כאן מערכות סיבתיות (מעט בדומה לתורת הכאוס ואפקט הפרפר כיום). מכאן, שכל ניסיון להבנה סיבתית כרוך בהכרח בקפיצות לוגיות, שהרי אין לתת איפיון מלא, ומכאן השרירותיות שבהיסטוריסיזם, לפי פופר (וטולסטוי במלחמה ושלום). עיקרה של חשיבה מהותנית, היא בדיוק אותן קפיצות לוגיות, תוך מעבר מופלא במעין קפיצה ישירות למהות. והמהות היא אותו Urphanomen של גיטה (המושגת בכוח סגולה מיוחדת של הרוח כביכול, אך לא על ידי ניתוח סיבתי). או בזמנו של פופר, המהות או הצורה הטהורה ה"מושגת" באמצעות המתודה של רדוקציה פנומנולוגית כפי שהיציג אותה הוסרל. ב-‏2 המקרים יש עקיפה "מופלאה" של אותן קפיצות לוגיות שהינן הכרחיות אם נקבל את הגישה הדטרמיניסטית של פסקל בתאורה הטולסטויאני.

הינה כי כן, אין לדחות את הגישה הטולסטויאנית אצל פופר ועם זאת להבין מדוע הקפיצות הלוגיות השרירותיות כה הכרחיות.

ויחד עם זאת, פופר אינו דטרמיניסט, דווקא כאן יש בסיס חזק לדחות הנחת כיווניות היסטורית המתכנסת למגמת-על בקצה הדרך (יחד עם הדחף הטולסטויאני שמקורו הלוגי בדטרמיניזם חמור - השולל את אפשרות המיצוי הסיבתי). חשוב להבין שפופר מניח, וכאן אני מצטרף לדברים בכל הלהט שלי, שניצחון הקידמה והנאורות על השיבטיות והאטויזם והעריצות הקולקטיביסטית אינם מובנים מאליהם (כמו שהיניח למשל ה. ג' וולס), ויש להאבק בכל הלהט כנגד השבת הדברים לאחור.

הנקודה (או הנקודות) היא פשוטה:

1) הדטרמיניזם החמור נוסח טולסטוי-פסקל מניח מגבלה הכרתית הכרחית כלפי יכולת המיצוי על ידי ההכרה של מערכת סיבתית בהיסטוריה שהינה מורכבת מפרטים כה רבים וכל כך הרבה השפעות הדדיות.

2) אלא שעדיין, אם קיים דטרמיניזם, תתכן מגמה הכרחית ובלתי נמנעת, מבחינה אונטולוגית, אך שאין ההכרה האנושית יכולה לאפיינה מבחינה אפיסטמולוגית וסובייקטיבית.

3) ועדיין, אם קיימת התקדמות "הכרחית" מעין סטיכיה (בלשון המטריאליזם הדיאלקטי), ואם אין עם זאת להבינה בכוח ניתוח סיבתי והתחקות אחר סיבות ותוצאות, ניתן אולי להבינה בכוח סגולה מיוחדת של הבנת "המהות", הצורה הטהורה (ברוח גיטה או הוסרל). וכאן באות ההנחות החזקות של פופר בדבר חוסר דטרימיניזם, ושלילת המהותנות. אין מהות אחת לדברים.

4) אילו למהלך ההיסטוריה היתה מהות או פשר יחיד, הרי שניתן היה באורח כלשהו להגיע אליהם (תוך קפיצות לוגיות), אך כביכול בכוח סגולה מיוחדת של הרוח של הבנת המהות, אולי מצד יחידי סגולה (ומכאן התנגדותו הנחרצת של פופר לפלטוניזם, המשתרעת על פני עמודים רבים בתחילת ספרו).

5) ההנחה שיש מהות טבועה מראש לדברים, והנגישות אליה היא בכוח סגולה מיוחדת, מכשירה כל טוטליטריות, וכל שמאניזם עריץ, כאשר השמאן מייחס לעצמו סגולות מיוחדות של הבנה אולטימטיבית של המציאות, וזאת תוך התוויית הסדר החברתי הדכאני כבלתי נמנע: שהרי יש כביכול שתי סוגי אנשים - העיוורים למהות ואלו שרק הם יכולים לחדור למהות ולצורה הטהורה או הפשר האולטימטיבי של המציאות ההיסטורית. וכך רק הם יכולים להדריך ולהנחות (ומכאן גם הקדרים המהפכניים המורים את הדרך של לנין והקומיסרים והפוליטרוקים של סטלין).
מיפוי של התחום 247525
אורי • בתשובה למיכאל שרון יום א', 19/9/2004, 2:04
אני מסכים בסך הכל.

בהערה לנקודה 1. בסופו של דבר, גם אצל טולסטוי וגם אצל פסקל מדובר בנסיון לגונן על אלוהים באמצעות הזרקת מספר גדול מספיק של משתנים שינטרלו אפשרות לאיתור מגמות היסטוריות (או אחרות).

בהערה לנקודה 3. מעניין שפופר מבקר בחומרה את אפלטון, אך מתעלם לחלוטין מהבעיה הקרדינלית הטמונה בתפישת האוניברסלים שלו, הפיתוח שלה אצל קאנט והגרסה הוולגרית במקצת שמופיעה אצל גתה. דומה שכאן האהבה מקלקלת את השורה. פופר רוחש הערכה עצומה לקאנט, ומתעלם לפיכך מהתרומה המשמעותית ביותר שנותנת תורתו לפיתוחים הנתעבים בעיניו של פיכטה והגל. הוא רואה בזה – וכאן הוא מיישר קו עם עצימת עיניים בנוסח מרקסיסטי כשר – מעין חריגה והזנייה של קאנט המנוגדת לתורתו. אין ספק שהגל רחוק מאוד מקאנט, אבל פופר מתעלם כאן בצורה תמוהה מהקישור שבין הרעיונות הבסיסיים של אפלטון וקאנט ומה שנובע מהם.
אלוהים: נכון. אבל קאנט מכניס כאן דבר מהפכני לגבי הקוגניציה של 247528
מיכאל שרון • בתשובה לאורי יום א', 19/9/2004, 2:55
1) אלוהים: במעין משקל נגד לכל מה שאמר עד כאן לגבי השכל האנושי (חשיבה דיסקורסיבית [סריאלית], או כוח השיפוט הרפלקטיבי) הוא מטיל את מושג "השכל הארכיטיפי" - חשיבתו של אלוהים שהינה למעשה חשיבה במקביל על דברים רבים. כך איפוא ניתן להקיף את מכלול הנסיבות. אלוהים יכול לו לפסקל באמצעות הכרתו הסימולטנית. אולי עדיין מוגן, אך סודו נחשף על ידי קאנט. מכיוו שסודו נחשף, אינו מוגן עוד להרבה זמן: גיתה, לפי מיטב פרץ תקופת הרומנטיקה בה קיימת דמות "הגאון" המקיף בהינף רב השראה בכוח תבונתו (שאינה טורחת בפרטנות יתר סריאלית) את המציאות (למשל בונפרט) מרים את הכפפה ושובר את המונופול של אלוהים. הוא משייך שכל ארכיטיפי לחלק מהאנשים (גאונים, אמנים גדולים וכד') . אין הם טורחים עוד בסריקת הארועים הרבים, אלא עושים את אותה קפיצת דרך ישירות למהות הדברים.

חלק מהאנשים הופכים איפוא לתואמי אלוהים, דבר המתחזק להפליא כשניטשה לחלוטין ממוטט את המציאות והצורך בתהליכים מייגעים של סריקתה. אבל אין עוד מהויות יסוד ולכן אלוהים מת והאדם יכול לפרוש סדרות של פרספקטיבות חילופיות, כשהעוגן לקיומו אינה המציאות האחת, אלא העובדה שכל זה כבר התרחש בעבר פעמים אין ספור. כל שיש כאן אינה מהות, אלא רצון והתגברות עצמית, ופרספקטיבות מחזקות לעומת מחלישות, כשאלה המחזקות, נחלת אדם-העל בדרך כלל, הן הערבות לכך שמין האדם לא יקרוס ויחליק הצידה מאותו מסלול.

בנוגע ל-‏2 אני מסכים ואין לי מה להוסיף, אולי גם בגלל עייפותי כרגע.
חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים
האייל הקורא RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש © כל הזכויות שמורות