|
כבר החלטתי לא להגיב באייל תגובות שעלולות להיגרר לפתילים ארוכים, אבל נו טוף.
תן לי לנסות. זו דעתי, כמובן, אבל אני מנחש שגיל יסכים עם רובה. אם לא, הוא מוזמן לתקן.
אחת ההנחות הבסיסיות של דמוקרטיה היא שהעם תומך בשלטון. אפילו אם השלטון דמוקרטי לעילא ולעילא, שומר על זכויות אדם, ונבחר ברוב גדול, אם הקונסנסוס בעם לא תומך בו בהכרח, המשטר לא יחזיק מעמד כדמוקרטי או בכלל. לראיה, ראה את הבעיתיות של כפיית דמוקרטיה על עמים שאינם מעוניינים בכך. (אפשר לעשות, אבל זה דורש יצירת קונסנסוס חדש. זה לא הוקוס פוקוס).
במקרה דומה לשלנו, ירי במפגינים לא חמושים היא פעולה שאינה יכולה להינקט כמובן מאליו על-ידי מדינה דמוקרטית. אבל במדינה דמוקרטית שבה אכן העם תומך בשלטון, מצב שהדרך היחידה לצאת ממנו היא לירות לתוך ההמון לא יכול בכלל להתרחש באופן רגיל. אם זה לא מספיק מוחשי, תאר לעצמך את מהומות וואדי סאליב מושתקות באמצעות ירי לתוך ההמון, כאמצעי קבוע ומקובל לאורך שנים. במצב כזה ישראל לא היתה נשארת דמוקרטיה אלא אוליגרכיה, או מידרדרת למצב של מלחמת אזרחים.
במקרה שלנו-ממש, "פיתרון של קבע" הוא לא פשוט מצב שבו ההתנחלויות מפורקות וישראל חוזרת לקווי 1967, ממש כמו ש"דמוקרטיה יציבה" זה לא פשוט מצב שבו הממשלה נבחרת על ידי רוב העם. "פיתרון של קבע" זה פיתרון שמקובל על ידי הקונסנסוס הישראל והפלסטיני כאחד. במציאות שיישמה בהמצלחה פיתרון כזה לא יכול להתקיים מצב שבו עשרות של פלסטינים לא חמושים מסתערים על הגדר משום שכוחות הביטחון הפלסטיניים יעצרו אותם בדרך, ולא יכול להתקיים מצב שבו כוחות הביטחון הפלסטיניים יירו באותם מפגינים בעצמם ("בלי בג"ץ ובלי בצלם") מכיוון שהשלטון הפלסטיני מקובל על ידי העם הפלסטיני.
בקיצור: הכיבוש הוא מצב תודעתי, לא פיסי.
|
|