|
אתה צודק שאסף ענברי לא אמר את מה שכתבתי במפורש. אבל בתחלת המסה שלו הוא כותב: "את העובדה הזאת, שנעלמה מעיניהם של מייסדי הציונות החילונית, צריכים היו לתפוס הציונים הדתיים. שהרי מה היתה הציונות הדתית בראשית דרכה, אם לא תנועה שבחרה באופציה המשנאית. עצם המושג "ציונות דתית", הוא מושג ניאו-משנאי: מושג המבטא את השאיפה להיות ישראלי יהודי (ולא רק ישראלי, או רק יהודי). אך במקום לתפוס את עצמה כמוליכת האופציה הלאומית-תרבותית הראויה לשמש, יותר מכל אופציה אחרת, לעיצובה של החברה הישראלית-יהודית, פיתח הציונות הדתית תסביך-נחיתות מול האופציה החילונית, והסתפקה בקיום לצדה ובשוליה. היא הניחה לתנועת-העבודה לעצב את החברה, את התרבות, את המדינה, ולא ביקשה אלא מקום צנוע בפינת שולחן-הממשלה. היא לא הציבה דרישות, רק בקשות חרישיות מבעלי-הבית. היא נכנעה מראש בפני החילונים, ולא עלה בדעתה כי מן הראוי ומן האפשר להטות את המפעל הציוני לדרך אחרת, פחות מקראית, יותר משנאית." נראה לי שדי אפשר להבין מפסקה זו את מה שאני הבנתי.
ענברי רוצה שהציונות הדתית תתעצב לפי החלק החסר ב"פאזל" של החברה הישראלית, כפי שהוא מבין אותה. לדעתי, הוא לא מספיק קשוב למה שמניע את האנשים הללו, ולמסלול ההתפתחות של הציבור הזה. הניתוח שלו, על אף שיש בו תובנות יפות מאוד בשביל מי שלא צמח בתוך הציבור הזה, וכן יש בו גם יכולת לראות דברים לאמיתם בלי המסך של ההשתייכות הקבוצתית, אינו נכון ביסודו. כלומר, אני לא מסכימה שהדתיים הלאומיים הבקיעו גול עצמי בכל המהלך של ההתנחלות ביש"ע. אני גם רחוקה מאוד מהתחזית הפסימית שלו לגבי ילדי המתנחלים, וגורל דור ההמשך של הציונות הדתית. לדעתי ללא מפעל ההתנחלות הציונות הדתית היתה מורכבת היום מכמה זקנים שהיו ממשיכים את המניין ב"נוסח האחיד", בלי הדור האדיר שקם אחר כך. בלי מפעל ההתנחלות (ובלי מפעלו של הרב צבי יהודה קוק), לא היה היום ציבור ציוני דתי שניתן היה לנהתייחס אליו כגורם בעל השפעה.
מעניין לציין שהפסקאות שצטטת מהמאמר, בתגובה שלך, דומות בתכנן למה שכותב מוטי קרפל בסיפרו "המהפכה האמונית". קרפל שהוא ממיסדי תנועת "מנהיגות יהודית" כותב על "תרבות הבית השלישי" שתיווצר "כסינתזה חדשה וסלקטיבית של הרעיונות החיוביים המוכרים לנו בחברה הישראלית על כל גווניה" תוך דילוג על הסיווג דתי/ חילוני. ברור לי ששני הכותבים יוצאים מנקודת מוצא הפוכה: ענברי רוצה שמה שחיובי בעיניו בציבור הדתי לאומי יוטמע אל תוך כלל הציבור הישראלי, מתוך מבט חילוני מערבי, בעוד שקרפל רוצה להטמיע את הדברים החיוביים בעיניו בישראליות, אל תוך התודעה האמונית. מכל מקום, שניהם רואים את העתיד החיובי בעיניהם בסינתזה, ולא בהפרדה, או נצחון של צד אחד על השני.
|
|