בתשובה לאסתי, 17/08/04 22:09
 |
|
 |
||
|
||||
 |
את נוגעת בלוז הבעייה. זו בודאי אחת הסיבות לכך שהציונות הדתית לא ראתה את עצמה מסוגלת לקחת אחריות על ניהול המדינה, ונוח היה לה יותר לנגן תמיד את הכינור השני. הציונות הדתית התעצלה, או לא יכלה, להתמודד עם הבעיתיות של היחס לכל חלקי העם היהודי, כולל החילוניים שבו. אולי לכן היא בחרה בדרך ההסתגרות הנוחה, על אף שזה נוגד את האידאלים שלה. (לא בטוח שהיתה לה ברירה). לדעתי, הדרך בה ניתן להתמודד עם המציאות הזאת, וכתבתי את זה הרבה פעמים באייל, היא שההתנהגות הלאומית שלנו תהיה יהודית מובהקת. ההתנהגות הפרטית, כולל האמונה, או אי האמונה, יהיו עניינו של הפרט. האוירה של המדינה, התרבות שלה, והמוסר שלה, צריכים להיות יהודיים. המאמינים יפעלו כך גם מתוך האמונה בבורא עולם, והלא-מאמינים יתיחסו לאוירה, המוסר, והתרבות הללו, כמו שצרפתי מתייחס לצרפתיות שלו. אתה לא צריך להאמין כדי שהתרבות, המורשת, והמוסר היהודי, יהיו חלק ממך. נכון שהרבה מאוד מהיהדות מושתת על האמונה, וללא אמונה, התרבות הזאת לא תחזיק מעמד בטווח הרחוק, כפי שלצערנו קרה בציונות החילונית, שתוך מספר דורות איבדה חלקים גדולים מהתרבות היהודית. אבל כאשר יש קבוצה מספיק גדולה וחזקה של אנשים מאמינים, המעורבים ביצירה ובתסיסה של החיים הרוחניים בעם, התרבות היהודית תוכל להשמר, גם אם תהיה קבוצה גדולה של אנשים שרואים בה את תרבותם, אולם אינם מאמינים. יתכן ואפילו זה ימריץ את שני הצדדים להתפתח, כדי לעמוד באתגרים המוצבים בידי הצד השני. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
טוב, את דעותייך לגבי מהו המרחב הציבורי שבו תקויים התנהגות יהודית (ומהי אותה התנהגות יהודית), ומהו המרחב הפרטי, שבו מותר להיות דברים אחרים, אני כבר מכירה מרחבי האייל... ושוב- פה קבור הכלב.. (רמז: "צרפתיות" הצרפתי איננה מורשת מלאה איסורים לא-הגיוניים. והגבול בין חיי-הפרט לחיי-הכלל בצרפת ברור יותר, ושומר יותר על פרטיות הפרט. אם כי אולי גם לצרפת יש עוד מה לשפר בתחום, לעומת ארצות אחרות). אך כאמור, הנושא נטחן כבר עד דוק, אז בואי נוותר לעצמנו הפעם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
את הרעיונות שלי מכירים, אבל אם כבר אנחנו כאן, אז אנצל את ההזדמנות לשאול מה את חושבת על הדרך הנכונה בה צריכה ללכת מדינת ישראל, עם היותה מדינת העם היהודי, ועם היותו של העם היהודי ....יהודי? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אין לי מה לחדש, על מה שחילונים אחרים כבר אמרו כאן בלי סוף. אבל ה"חזון" שלי בקצרה: מדינת העם היהודי שלי היא מדינה חילונית, עם נישואים וגירושים אזרחיים למעוניינים בכך. קבורה אזרחית למעוניינים בכך. ואפשור חיי דת באופן המלא ביותר, למעוניינים בכך. שזה אומר שמבחינתי מותר לקיים שכונות ואיזורים שבהם מכובדים במרחב הציבורי חוקי השבת, כשרות, צניעות, וכו'. מצידי הציבור הדתי יכול גם לשמור על "רשימות לבנות" של כל מי שהוא אקסטרה טהור, וראוי להצטרף לקהל הקדוש דרך נישואים, או בכל דרך אחרת. [רשימות לבנות נראות לי יותר סימפטיות מרשימות שחורות. ויש סיכוי טוב שהן גם יהיו קלות יותר לניהול ומעקב]. אבל מחוץ לאזורים המוגדרים [גיאוגרפית, ודמוגרפית כמוצע לעיל]- יציאה מוחלטת של הרשויות מחיי הפרט. כל זה בצד המשך תפקודה של המדינה כמקום מפלט ליהודי העולם, אך עם צמצום מסויים של חלות חוק השבות. וביטוי המורשת היהודית בשפה העברית, וציון השבת והחגים, כאשר לגבי אלה אני מעדיפה להתמקד על המותר ולא על האסור... [כלומר- קיום תחבורה ציבורית בשבת, מכירת חמץ בפסח למעוניינים בכך, וכו']. בקיצור, נצטרך כנראה לפתוח פה שתי מדינות, אחת לי ואחת לך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חשבתי להתייחס לתיאור של המדינה שכתבת, אבל זה באמת עשה לי הרגשה של "דז'ה וו", כיון ששתינו ותיקות, חבל לחזור שוב על הדברים. הדעה שדרך הציונות הדתית צריכה היתה להיות דרכה של המדינה, נאמרה בעצם על ידי אסף ענברי, במאמר שלונקק על ידי ערן. אני לא מכירה אותו, אבל מהמוסיקה של המאמר אני מעריכה שהוא לא גדל בתוך בציונות הדתית. יותר מכך, אני חושבת שהוא אינו כזה עד היום. מה לדעתך גורם לו לחשוב כך? האם נראה לך שהוא התכוון למשהו אחר מזה שאני אמרתי? ואם כן, למה הוא התכוון לדעתך? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא יודעת מה זה "המוסיקה של המאמר", אבל קשה לי לדמיין מישהו שלא שייך לציונות הדתית, שכותב מאמר כזה. בכל אופן, בהיעדר מידע נוסף עליו לא נותר לי אלא להניח, שהוא התכוון למה שהוא כתב... :) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קראת מאמרים אחרים שלו? למשל http://inbari.co.il/afikim.htm ומתוך http://www.faz.co.il/story_1728 "אסף עינברי, הוא קיבוצניק מאפיקים, דור שלישי במשק. כבן 30+-." | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה מתכוון לומר שהוא חילוני מוחלט? גם בהווה? הוא אפילו לא משהו כמו חילוני-דור-שלישי-לאוכלי-שפנים, שנעשה רפורמי? עדיין- יתכן בהחלט שהוא חילוני למשעי עד עצם היום הזה. האמת היא שכשקראתי את המאמר שלו הנחתי במעומעם שהוא "דתי נאור" מסוג כלשהו, אבל בלי לתת על כך את הדעת יותר מדי. והאמירה של ניצה הפתיעה אותי, אבל בלי שזה נראה לי -באותו רגע- חשוב מדי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
המ... "הדעה שדרך הציונות הדתית צריכה היתה להיות דרכה של המדינה, נאמרה בעצם על ידי אסף ענברי" זו פרשנות מרחיבה-משהו לטעמי, בלשון המעטה. אני חושב שהוא התכוון לסינתזה מוגברת והפריה הדדית בין החברה החילונית לחברה הדתית, על חשבון האמריקניזציה, במיוחד הפנים הוולגריים שלה, שאוכלת כאן חלקות טובות. ענברי, להבנתי, קורא לאנשי הציונות הדתית לוותר על "עבודת האדמה" (יש"ע) שהפכה למרכז חייהם בהשפעת הרצי"ה קוק מחד, ומההתחרדות מאידך, ולהשקיע את מרצם ב"עבודת האדמה" האחרת - בגליל ובנגב, במעורבות חברתית ופוליטית, ובעולם התרבות הישראלי, תוך שהם מביאים איתם מעולם התוכן היהודי שנדחק הצידה לטובת "כוכב נולד" ושאר ירקות. אבל זו כבר כנראה מחלוקת פרשנית. לטובת כולם, הנה פסקאות הסיום: "הציונות הדתית בת מאה, וזה לא זמן לסיכומים אלא לפתיחתו של דף חדש. החברה הישראלית זקוקה לאיכות האנושית של חניכי בני-עקיבא וישיבות-ההסדר. התרבות הישראלית צמאה ליהדות. החומרנות הריקנית מעוררת ערגה לאנשי ערכים. בתוך כל הניכור האנוכי-תחרותי של מירוץ-הקריירות בעיר עצבנית, חסרים כאן מאוד אנשים המכירים בחשיבות הקהילה. בתוך כל הציניות החומצית של חיינו, יש געגוע לאנשים שמבטם אינו כבוי, ושאינם מצחקקים על מושגים כמו "אכפתיות" ו"רוח-התנדבות". המחנכים הנלחמים כאן על מה שנשאר ממערכת-החינוך החילונית המדורדרת (שמפלס האלימות והסמים בה הוא, היום, מהגבוהים בעולם), ישמחו לקבל קצת עזרה. "העברית הנבובה, הקלוקלת, שטופת האמריקניזציה וניבולי הפה, שעליה גדל כאן הדור הצעיר, זקוקה למי שבפיהם עברית טובה ונקיה. הפוליטיקה הישראלית המסואבת, שרמת-השיח ורמת-המוסר שלה מעוררות את טווח הרגשות שבין בושה לגועל, כמהה לזן אחר של שליחי ציבור. מערכת-המשפט בישראל תרוויח מנוכחותם של תלמידי-חכמים כמו השופט העליון המנוח חיים כהן וכמו השופט העליון בדימוס מנחם אלון יבדל"א, שייגשרו בין המשפט הכללי לעברי. "אם מכאיבה לציונים הדתיים התפוררות החברה לשבטים חסרי-דבק, הרי שתפקידם להתמודד כאן על איחוי של עם פרום; אם התפוררות התא המשפחתי טורדת את מנוחתם, הרי שתפקידם להתמודד כאן על ערכי המשפחה. השקיעה הכפרית של המושבים והקיבוצים מהגליל ועד הערבה - שקיעת החקלאות, שקיעת הספר, שקיעת האמונה במשימה השיתופית - מייחלת לכוח-תיגבור מיידי; תאילנדים לא יצילו את מפעל ההתיישבות. "הציונות, אשר הפכה זה-כבר לשק-החבטות של כה רבים באקדמיה, בתקשורת, איפה לא, זקוקה למאה-אלף ציונים אשר יואילו בטובם לצאת מהשטחים, להתערות בעם ולהשפיע. ההלכה היהודית זקוקה לפרשנים רבי מעוף ותעוזה, שיגאלו אותה מהגלותיות החרדית וייעשוה לתורת הארץ, על פי חזונו של הרב קוק האב. המשנה, כדגם ארץ-ישראלי של עיצוב החיים בחברה יהודית, זקוקה ליהודים-ישראלים שיהפכו אותה מטקסט עלום לטקסט נוכח ורלוונטי, שיזמין את כולנו לחשוב לאורו וליצור לאורו חידושים הנובעים ממסורת. הרב קוק האב רק סימן את היעד; הוא חשב בגדול, אך מרוב "הליכה אל הגודל" - כפי שהעיר אבי רביצקי בספרו "הקץ המגולה ומדינת היהודים" (1993) - הוא הותיר לנו חזון כוללני נשגב, במקום תשובות פרטניות על שאלות מעשיות." "גם את התנ"ך צריך לחזור ולהנחיל, אך לא תוך סילופו. יש לשחרר אותו מהפירוש ה"כנעני" שהעניק לו בן-גוריון (הארץ כ"מולדת") ומהפירוש הלאומני-דורסני של הרב צבי-יהודה קוק. בניוול החברתי של השנים האחרונות, זקוקים כולנו, חילונים כדתיים, לתנ"ך כמצפן חברתי-מוסרי. הפערים המתרחבים בין עשירים לעניים, הריקבון והשחיתות, אינפלציית הרוצחים, האנסים והנוכלים, הסחר בנשים, היווצרותו של מעמד עובדים (או עבדים) זרים - כל אלה כתובים על דפי התנ"ך, ותוכחות-הנביאים הן מאמרי-המערכת שכדאי לקרוא היום. "התלמוד זקוק גם הוא לפעולת התאזרחות. לא את ההלכה הגלותית שבתלמוד, אלא את אוצר האגדה שבו, יש להפוך לנכס כלל-ישראלי. התלמוד אינו שייך לחרדים (אשר לומדים אותו כטקסט של הלכה, ודי מרפרפים על חטיבות האגדה); כמו התנ"ך וכמו המשנה, התלמוד הוא של עם-ישראל, ולא צריך לשמור מצוות כדי ללמוד אותו ולקבל עירוי-חוכמה מסיפוריו. "החילונים לא יחכו. הם לא חיכו. יש כבר יותר ממאה מדרשות ומכללות ומכוני-מחקר בארץ (חלקם חילוניים לגמרי וחלקם מעורבים) העוסקים בלימוד וליבון של מורשת-התרבות העברית-יהודי ת ובעיצוב אורחות-חיים, החל ביציקת תכנים רעננים לחתונה ולשבת ולחגים ומועדים, וכלה בהקמת בית-כנסת חילוני, כמו זה אשר נפתח באחרונה בנהלל. ממדרשות תל-חי ואורנים בצפון עד מדרשת "קולות בנגב", מאפעל ו"עלמא" בגוש-דן עד "מכון הרטמן", "אלול" ו"מרכז שלם" בירושלים, מתרחש רנסאנס יהודי מרתק. המתנחלים ושאר הציונים הדתיים מוזמנים להצטרף. בלי פאטרנאליזם, בלי תוקפנות. לבוא כשותפים, כדי לתת לרנסאנס מוטת-כנפיים כלל-ישראלית. "החילונים לא יחבשו כיפות. לא זו המטרה. כפיה דתית לא באה בחשבון. מה שדרוש, הוא לעצב כאן דור חדש של חילונים שזהותם היהודית ברורה ועשירה, ודור חדש של דתיים שיהיו ישראלים לכל דבר. החילונים צריכים להיגמל מהבורות ביהדות, והציונות הדתית צריכה להיגמל מנתחים שלמים של הלכות-הגלות. הדת במדינה לא תהיה מה שהיתה, אם יוגשם חזונו של הרב קוק האב. היא תהיה פחות נוקשה, פחות תקועה ומרתיעה - ודווקא משום כך, יותר גאולתית. גאולתית לא במובן דוחק-הקץ של תלמידי "מרכז הרב", אלא במובנה הסובלני, הסבלני, של יצירת תרבות, חברה, אומה." (אני מקווה שלא חרגתי מהמגבלות של חוקי השימוש ההוגן) אסף ענברי גדל בקיבוץ אפיקים (http://inbari.co.il/ayala1.htm), והוא מרצה במכללת עמק הירדן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה צודק שאסף ענברי לא אמר את מה שכתבתי במפורש. אבל בתחלת המסה שלו הוא כותב: "את העובדה הזאת, שנעלמה מעיניהם של מייסדי הציונות החילונית, צריכים היו לתפוס הציונים הדתיים. שהרי מה היתה הציונות הדתית בראשית דרכה, אם לא תנועה שבחרה באופציה המשנאית. עצם המושג "ציונות דתית", הוא מושג ניאו-משנאי: מושג המבטא את השאיפה להיות ישראלי יהודי (ולא רק ישראלי, או רק יהודי). אך במקום לתפוס את עצמה כמוליכת האופציה הלאומית-תרבותית הראויה לשמש, יותר מכל אופציה אחרת, לעיצובה של החברה הישראלית-יהודית, פיתח הציונות הדתית תסביך-נחיתות מול האופציה החילונית, והסתפקה בקיום לצדה ובשוליה. היא הניחה לתנועת-העבודה לעצב את החברה, את התרבות, את המדינה, ולא ביקשה אלא מקום צנוע בפינת שולחן-הממשלה. היא לא הציבה דרישות, רק בקשות חרישיות מבעלי-הבית. היא נכנעה מראש בפני החילונים, ולא עלה בדעתה כי מן הראוי ומן האפשר להטות את המפעל הציוני לדרך אחרת, פחות מקראית, יותר משנאית." נראה לי שדי אפשר להבין מפסקה זו את מה שאני הבנתי. ענברי רוצה שהציונות הדתית תתעצב לפי החלק החסר ב"פאזל" של החברה הישראלית, כפי שהוא מבין אותה. לדעתי, הוא לא מספיק קשוב למה שמניע את האנשים הללו, ולמסלול ההתפתחות של הציבור הזה. הניתוח שלו, על אף שיש בו תובנות יפות מאוד בשביל מי שלא צמח בתוך הציבור הזה, וכן יש בו גם יכולת לראות דברים לאמיתם בלי המסך של ההשתייכות הקבוצתית, אינו נכון ביסודו. כלומר, אני לא מסכימה שהדתיים הלאומיים הבקיעו גול עצמי בכל המהלך של ההתנחלות ביש"ע. אני גם רחוקה מאוד מהתחזית הפסימית שלו לגבי ילדי המתנחלים, וגורל דור ההמשך של הציונות הדתית. לדעתי ללא מפעל ההתנחלות הציונות הדתית היתה מורכבת היום מכמה זקנים שהיו ממשיכים את המניין ב"נוסח האחיד", בלי הדור האדיר שקם אחר כך. בלי מפעל ההתנחלות (ובלי מפעלו של הרב צבי יהודה קוק), לא היה היום ציבור ציוני דתי שניתן היה לנהתייחס אליו כגורם בעל השפעה. מעניין לציין שהפסקאות שצטטת מהמאמר, בתגובה שלך, דומות בתכנן למה שכותב מוטי קרפל בסיפרו "המהפכה האמונית". קרפל שהוא ממיסדי תנועת "מנהיגות יהודית" כותב על "תרבות הבית השלישי" שתיווצר "כסינתזה חדשה וסלקטיבית של הרעיונות החיוביים המוכרים לנו בחברה הישראלית על כל גווניה" תוך דילוג על הסיווג דתי/ חילוני. ברור לי ששני הכותבים יוצאים מנקודת מוצא הפוכה: ענברי רוצה שמה שחיובי בעיניו בציבור הדתי לאומי יוטמע אל תוך כלל הציבור הישראלי, מתוך מבט חילוני מערבי, בעוד שקרפל רוצה להטמיע את הדברים החיוביים בעיניו בישראליות, אל תוך התודעה האמונית. מכל מקום, שניהם רואים את העתיד החיובי בעיניהם בסינתזה, ולא בהפרדה, או נצחון של צד אחד על השני. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פסקת הפתיחה מתארת את המצוי בעיני ענברי, לא את הראוי - מה שהוא כותב במפורש בסוף מאמרו. גם כשהוא כותב שם ''מן הראוי'', הרי שהוא להבנתי מתייחס לראוי (או לראוי אפשרי) מנקודת מבטה של הציונות הדתית, ולא מנקודת מבטו שלו. על כן הפרשנות שלך עדיין נשארת, בעיני, יותר בגדר משאלת לב שלך שזו אכן דעתו של ענברי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לתלות בשכונות מעורבות כמו שמואל הנביא בירושלים מודעות: היכונו למאבק במתנ"ס החילוני, המייצג רק 5% מתושבי שכונתינו (בעיניים שלי ראיתי את זה, לפני כמה ימים). לשנוא את השמאלנים, ההומואים, הרפורמים, האחרים, להתבדל עליהם ולומר טפו טפו על גוי. להאמין שסתם מציקים ליגאל עמיר. לומר ברוך שלא עשני אשה, ולקלל כל אחת ההולכת בלבוש לא צנוע. אוטובוסים נפרדים, מודעות פרסומת ואפילו הגדות מצולמות של פסח (עבדתי פעם בסטודיו כזה שהוציא הגדות מצולמות לתנועת המאבק נגד החזרת הגולן, ונאלץ להוציא גם את תמונות הנשים מכל הצילומים הסרוקים) ללא תמונת אשה, אפילו אם היא לבושה וחבושה מכף רגל ועד ראש. להתנכל למצעד הגאווה. להתנכל לכל מי שהוא לא משלנו, לירוק ולקלל כנ"ל. להתפלל ששולמית אלוני, יוסי שריד, טומי לפיד וכל השמאל החילוני ימ"ש ימותו. לזכור שהשמאל שכח להיות יהודים (וגם, שאין כותבים "שמאל" כך, אלא "סמול" או "סמאל"). לרצות לגרש מכאן את הערבים, הגויים, וכל מי שלא מתאים ("אין סמולנים, אין ערבים, אין פיגועים"). לא, תודה ל א ר ו צ י ם ! ! ! |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |