בתשובה למיכל, 08/08/04 11:27
 |
|
 |
||
|
||||
 |
לא ממש נשקלת. למיטב זכרוני (מלפני עשור) חפירות ההצלה מאופשרות כסוג של פסק זמן קצר שבו ניתן לחפור ולפנות ממצאים, אך אין אפשרות לשמר את המקום כפי שהתגלה. העובדה הפשוטה היא שכמעט בכל גבעה או מקום בישראל טמון מתחת לפני השטח אתר ארכיאולוגי ואין משמרים מקומות אלא אם כן מדובר בתל מבודד. מכל מקום, גם אם השטח לא היה מיועד לבנייה/סלילה/וכו' והיו מחליטים לנהל במקום חפירות נרחבות, אם לא היה מדובר במבנה צלבני חשוב מאוד, סביר להניח שהממצאים היו מתועדים ומסולקים, כדי להמשיך בחפירות לתקופה קדומה יותר. הרבה ארכיאולוגים שהכרתי (ואני לא מתיימר לטעון שהכרתי הרבה. הכרתי כמה ושמעתי דיבורים) מתייחסים לכל הממצאים מהתקופה הערבית, הצלבנית, הביזנטית, הרומית, וכו' כ"בררה" בדרך לדבר האמיתי: התקופה "הישראלית" – ובמיוחד זו של בית ראשון ולפניו. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אתה נוגע במתח שקיים בין העניין ההיסטורי/תיירותי/תרבותי בשימור לבין הצורך לקיים חיי יום יום, בעיקר בערים גדולות ופעילות. מהבחינה הזו, היה מעניין לעקוב אחרי הארועים סביב הכרת אונסק"ו ב"עיר הלבנה" בתל-אביב: אחת מוועדות העירייה הרלבנטיות (בעוונותיי אני לא זוכר איזו) דחתה בהתחלה את הצעד של אונסק"ו, בשם הצורך לדאוג לחיי היומיום של הדיירים במבנים השמורים (או משהו דומה). ושאלת טריויה (כמובן, לא ברמה של "האייל ששאל"): באיזו מדינה יש יותר תלים ארכאולוגיים מאשר יישובים קיימים? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בבורותי כי רבה חשבתי כי רחוב שלם מן התקופה הצלבנית הוא ממצא מרעיש... לעיתים ממצאים קטנים בהיקפם הפיזי המצויים בלב שכונת מגורים עירונית, מגודרים ומגובים בשלטי הסבר הם ממש פנינה לעובר אורח. אני זוכרת שפעם, בעת ביקור במילאנו, בדרך ליעד כלשהו בלב שכונת מגורים הסתתרו שאריות של אמפי תיאטרון מן התקופה הרומית. האזור היה נראה כמעין חצר פנימית בתוך בנייני מגורים סטנדרטים (אם אני לא טועה בניינים בני עשרות שנים). האזור היה פתוח לציבור, וילדים שיחקו בין מבני האבן. לא היה מדובר בממצא ארכיאולוגי עוצר נשימה שלא ראיתי כמותו, אלא באזור של כמה עשרות מטרים מרובעים ששומר היטב ונתן פרספקטיבה על מה שהתרחש שם בעבר, מבלי לעצור או להפריע להתפתחות העירונית. אני נוטה להסכים כי אין לשמר כל דבר רק בגלל שהוא עתיק, אין ספק כי ישנם לא מעט שרידים שיש לקבור אותם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בורותך אינה רבה – גם בעיני זה ממצא מרעיש ומעניין הרבה יותר מעוד "בית ישראלי", במיוחד לאור טיב הממצא. ניתן להניח שהרחוב הצלבני שמור טוב יותר ומעניין יותר מאשר איזו בקתה חרבה מהמאה ה-12 לפני הספירה שכל שנותר ממנה הוא ציונים מעורפלים של מיקום קירותיה. מכל מקום, אני מנחש שהשיקולים היו פשוט שכביש חשוב יותר מהממצא. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"הרבה ארכיאולוגים שהכרתי מתייחסים לכל הממצאים מהתקופה הערבית, הצלבנית, הביזנטית, הרומית, וכו' כ"בררה" בדרך לדבר האמיתי: התקופה "הישראלית" – ובמיוחד זו של בית ראשון ולפניו" דברים אלו מחזקים מחקרים ועבודות רבות במגוון תחומים אשר טוענים כי הציונות ניסתה לבסס היסטוריה הקושרת את ראשיתה לתקופה הקודמת של ריבונות יהודית/עברית בישראל והתעלמה בהתאם מהגולה (הדוויה). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושבת שכל תנועה לאומית הייתה מנסה לבסס את ההיסטוריה המקשרת את ראשיתה לאותה פיסת קרקע בה היא שואפת להקים בית לאומי, אבל השאיפה הזו אינה בהכרח מביאה להתעלמות מממצאים אחרים. אני לא חושבת שניתן ''להאשים'' את הארכיאולוגים הישראלים בכך, לאור ריבוי האתרים הארכיאולוגים שחשפו ממצאים המעידים על נוכחויות שלטוניות שאינן עבריות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
המממ... כן ולא. אין ספק שברובד מסוים יש כאן מוטיבציה "ציונית" אבל בהתחשב בכך שרוב החוקרים אינם אוחזים בפלס ובמקושון מטעמי כי-לנו-לנו-ארץ-זו אפשר גם לקבל מניע פטריוטי פחות: התקופות שלפני הספירה הרבה פחות "ממופות" וכוללות הרבה יותר תעלומות מתקופות מאוחרות יותר. עבור ארכיאולוג, גילוי של רחוב צלבני שלם אינו שקול כנגד גילוי כתובת מהמאה העשירית לפני הספירה, שכן מתקופה זו יש לנו רק מעט תיעוד, וכל פרט קטן יהווה גילוי מרעיש. רק תאר לעצמך שמתגלה בחפירה בחצור חרס מהמאה העשירית לפני הספירה ועליו כתוב "מס עבד למלך שלמה אשר בירושלם" – שנייה אחרי אישור החרס צונחת חצי מקהילת הארכיאולוגים בעולם לתהום והחצי השני מתרומם לרקיע... |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |