בתשובה לתובל, 02/08/04 10:28
 |
|
 |
||
|
||||
 |
התשובה הפשוטה לשאלתך "מה מייחד את הדתות?" היא: שום דבר. הדתות השונות אינן שונות מלאום, או משפחה מצד המענה שהן מעניקות לצרכים נפשיים. למעשה, ברוב המובנים ניתן להחליף דת בלאום, גזע או אידאולוגיה פוליטית ולקבל תוצאות כמעט זהות. הסבר: אם מקבלים שהאמונה הדתית היא שורשה בצורך פסיכולוגי, נובע מכך כי כל הדתות שקריות במהותן. כלומר, הן אינן נותנות מענה קונקרטי להתרחשות שהולידה את הצורך אלא רק לצורך. מאחר וכל השקרים שווים מצד זה שהם אי-אמת, הרי שכל אי-האמיתות הן בנות-החלפה ולכן אפשר לעשות טרנספוציזציה פשוטה בין לאום לדת. לעניין השורש הפסיכולוגי של דת (או לאום, או גזע, או קומוניזם), אפשר להניח שהוא טמון בתופעות נטולות הסבר כאלו ואחרות, שהדת נותנת להן מענה לא קונקרטי הממקם אותן בהקשר אנושי המובן לרוב בני האדם. לדוגמה: שבט הילידים "ראובן" השוכן בהרים שומע ברקים ורעמים לעתים תכופות. בני השבט מבועתים מן התופעה, במיוחד משום שהם מגלים מפעם לפעם כי אחד מהראובנים הפך לגחל עשן. התרחשות זו מולידה כמה שאלות/צרכים: א. להסביר מדוע ישנם ברקים ורעמים. ב. להסביר כיצד ניתן למנוע את התופעה. ג. להסביר מדוע דווקא אדם מסוים ולא אחר נפגע. בהדרגה מבחינים אנשי השבט בכך שברקים ורעמים מתרחשים בעונת שנה מסוימת ובנסיבות אקלימיות מסוימות ושהנפגעים הם מי שמסתובבים בשטח הפתוח בעת סערת ברקים ורעמים. כלומר, הם קונים להם שליטה חלקית בתופעה במובן זה שהם מסוגלים לצפות אותה מראש ולדעת איך להמנע מפגיעה מיותרת. מה שהם אינם שולטים בו מניעת התופעה. לשם כך, נוצרות מסורות דתיות שמקריבים נערה בתולה כדי לשכח את זעמו של אל הרעם שבועיים לפני תחילת עונת הגשמים. הקורבן אינו מונע את הברקים והרעמים (שכן מדובר במענה לא קונקרטי), אך הוא מספק צורך במובן זה שהוא מאפשר להמיר תופעה לא מוסברת ולא נשלטת בהתרחשות מוסברת ונשלטת, לפחות באופן חלקי. במלים אחרות, ההתרחשות הטמירה של ברקים ורעמים מומרת במערכת יחסים בין שבט ראובן לאל הרעם. ======== לגבי ההסבר שנתת להיווצרות הדתות: סעיפים א' (פחד ממוות) וג' (אפסות החיים) נראים לי כמו ניסוח של הפחד מאי-משמעות של החיים. בסעיף ג' אתה מעלה נקודה חשובה שלא עמדתי עליה – היינו, סיפוק אגוטיסטי. זו נקודה חזקה מאוד בכל הדתות, אם כי בדרכים שונות. בדתות הקולקטיביסטיות ובדת הלאומנות הסיפוק האגוטיסטי מושג באמצעות היטמעות האני בכלל. בדתות ההתעלות הרוחנית האישית הוא מושג באמצעות שלילתו. כלומר, כשההינדואיסט חותר לביטול מוחלט של האני, הוא למעשה חותר לסיפוק אגוטיסטי, שהרי כך האני מועמד במרכז היקום, ללא מתחרים. סעיף ב' ו-ד' שגויים, לדעתי, כיוון שהם מבלבלים סיבה ומסובב. פולחן הוא תוצר של דת, לא סיבה להיווצרותה; ראיית אלוהים כשוטר על היא אפולוגטיקה שבדיעבד, לדעתי. ============= "הוא הדין לגבי סעיף ו' שטוען שלעיתים אנשים נחותים אינטלקטואלית מוצאים נחמה בכך שהם מחזיקים באמת שדמויות סמכות מאשרות. הטיעון נוגע במצב כפי שהוא היום. בראשית הדת, לא היה פיגור אינטלקטואלי למאמינים בה... על כל פנים, לא ניתן לאמר שסעיף ו' יכול להיות סיבה להיווצרות הדתות." האמת היא שהפיגור האינטלקטואלי היה הרבה יותר עמוק פעם, משום שאחוז בעלי הנגישות למידע היה קטן הרבה יותר. המילה "הוקוס פוקוס," לדוגמה, נולדה מאי-ההבנה המוחלטת של המאמינים בכנסיה כאשר שמעו את הטקסט הלטיני שבפי הכומר בעת טקס הקונסקרציה (hoc est enim corpus meum, כי זהו כאן גופי). אי אפשר לומר שתחושת נחיתות אינטלקטואלית היא הסיבה להיווצרות הדתות, אך בהחלט אפשר לטעון כי היא תרמה לרצון בפתרון על ידי דמויות סמכות ולקבלתו ללא ערעור כאשר הוצע. ========== "אני לא חושב שסעיף ט' הוא נכון... סעיף ח' הוא נכון לעיתים, אך כשאנו מדברים על מקור של תופעה אוניברסלית ראוי שיאפיין את הרוב המכריע של הדתות, ולא זה המקרה לגבי סעיף ח'. אני מתאר לעצמי שאתה מכיר את עמדות הבודהיזם וההינדואיזם... [ו]אני גם כמעט מתפתה להזכיר גם את הברית החדשה של הדת הגדולה בעולם." לגבי סעיף ט', ההוכחה פשוטה וברורה: תחליף מין במסגרת הדת קיים בכל דת שבה יש דגש כלשהו על נזירות (שלילה מלאה של מיניות) או ראיה שלילית או מגבילה של יחסי מין ואברי המין. סבורני שזה כולל את רוב הדתות בעולם. לגבי סעיף ח', ההוכחה פשוטה וברורה אפילו יותר: פשוט חשוב על כך שאלימות ניתן להפנות לא רק כלפי האחר אלא גם כלפי עצמך. דתות עם אלמנטים חזקים של סגפנות, צומות, הלקאה עצמית (פיסית ורוחנית), שנאת הגוף, וכדומה. חשוב, לדוגמה, על דת שהסמל המרכזי שלה הוא אדם מעונה עד מוות שמסמרים תקועים לו בכפות ידיו ורגליו. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
1. אני לא מסכים לגבי הקביעה שלך ששום דבר אינו מייחד את הדת ממסגרות השתייכות אחרות. למעשה, נראה היה לי שאפילו אתה לא מסכים עם קביעה זו, בתשובתך הקודמת סעיפים ב, ה, וט (מבלי להכנס לשאלה אם הם נכונים או לא) מהווים מאפיינים שמבדילים את הדת מלאום, משפחה . גם שלושת הסעיפים הראשונים שלי מתעסקים בצרכים שרק דת יכולה לספק. תחשוב שוב על הטיעון שמשום שכל השקרים שווים אפשר לעשות טרנספורמציה בין לאום ודת. האמירה היא שרירותית בדיוק באותה מידה כמו שכל האמיתות שוות לכן אפשר לעשות גם להם טרנספורמציה, לכן לפי לוגיקה זו אפשר במקום ללכת לטיפול רפואי לפתור תרגיל במתמטיקה. לא מתאים רה לך..:) בנוסף, במידה ואין הדת שונה מלאום או ממשפחה מצד המענה שהן מעניקות לצרכים, מדוע נוסדו כ"כ הרבה דתות בכ"כ מקומות? סתם? במקרה? זה נראה לי לא סביר בעליל. במידה והכוונה שלך הייתה שהדת והלאום דומים מבחינת המענה לצורך ההשתיכות בלבד אזי הטיעון הנ"ל מיותר ואנחנו מסכימים. 2. אולי לא הייתי מספיק בהיר בסעיף השני שלי לגבי סיבות להיווצרות הדת. הפולחן הוא אכן, כפי שציינת תוצר של דת, אבל הוא לא תוצר מקרי של איזשהי דת ספציפית, הוא תוצר של כל הדתות (או לפחות רובם המכריע), מה שמעלה את השאלה מה יש בטבעם של הדתות שמביא אנשים להמציא ולבצע את כל הפולחנים. תשובה אפשרית לכך היא אותה תשובה שאתה עצמך העלת: המרה של תופעות לא נשלטות ע"י תופעה נשלטת. אך עדיין נשארת השאלה איך נסיון החיים של כל אחד ואחת מהמאמינים שמראה בבירור שאין קשר בין הפולחן למטרתו לא הכחיד את הפולחנים. נראה לי שלא הבנתי לגמרי למה התכוונת בקשר לסעיף ד' (טענת שהוא אפולוגטיקה בדיעבד). אם תוכל, תרחיב על כך. 3. אני מקבל את ההסבר שלך בסעיף השלישי. 4. בנוכע לסעיף ט' הטוען שאנשים שהצרכים המיניים שלהם לא מסופקים מתעלים את האנרגיה שלהם לכיוון אחר. האם יש ראיות לגבי כך שאנשים שלא מספקים את הצרכים המיניים מתעלים אותם לכיוון הדת? אישית, אני לא מכיר ראיות כאלה. האם צום והנזרות הן דרכי ביטוי אלימות? לא בטוח. אולי הן סובלימציות של דחפים אלימים.למרות זאת, ייתכן באמת שישו הוא דוגמא מוצלחת לאלימות שמופנת כלפי פנים. אך ההסבר המקורי שלך הוא לגבי אנשים אלימים או סדיסטים שמוצאים מענה בדת/ כת שדוגלת בסדר יום אלים ולא זה המקרה (ובוודאי לא במקרה של הדתות המזרחיות) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
במקום להדרדר לשירשור אינסופי של תשובתי לסעיף א’ שהוא תשובתך ל-1 שהוא תשובתי לא’, אנסה לנסח את עמדתי בצורה בהירה: לתפישתי, אין הבדל בין דת ללאומנות או אידאליזם פוליטי לסוגיו, במובן זה שהשורשים הפסיכולוגיים המובילים אנשים לכל אחד מהם זהים, וגם צורות הסובלימציה (כלומר, המענה הלא קונקרטי לצורך הנפשי) דומות מאוד. יתר על כן, הדמיון בין הדת לקומוניזם או פאשיזם ונאציזם, לדוגמה, הופך מובן כאשר זוכרים שהאחרונים נבנו בהשראת המתכונת הדתית, כדי לענות על צרכים דומים ובמידה רבה כדי להוות חלופה לדת. באופן טבעי, לכל אחת מהדרכים (דת, לאומנות, קומוניזם, וכו’) יש נקודות חוזק וחולשה, שבגללן יש התאמה חזקה או חלשה יותר ביניהן בנקודות שונות. אם נתייחס לנקודות שהעלית, לדוגמה: א. פחד ממוות: הפתרון הדתי המקובל הוא הבטחה לחיי עולם הבא (למרות שביהדות ובנצרות במקורן אין כלל הבטחה כזו). הקומוניזם או הנאציזם לא יכלו לעשות שימוש ישיר בהבטחה לגן עדן (כלומר, להעתיק את המתכונת הדתית ישירות) ולכן יצרו מעין מנגנוני הנצחה לאנשים בעודם בחיים או אחרי מותם, מעין מיני-אפותיאוזה ל"גיבורי המהפכה" או הבטחה למינוי עתידי לוולהאלה לאנשים נוסח סטחנוב, בוסיגין, סמטנין, הורסט וסל, או איזוטוב. ב. פולחנים: במשטרי האימה של הקומוניזם או הנאציזם תפסו הפולחנים חלק מרכזי ביותר, כראוי למשטרים שנוצרו בארצות קתוליות או יווניות-אורתודוכסיות. במקום פולחן כנסייתי וקורבן, נבנו המשטרים סביב אלוהים-בעודו-בחיים (הפיהרר או המזכיר המרכזי) או, במקרים בהם מוקד הפולחן היה בעל כוח פוליטי מוחלש, פולחן מוגבר סביב אלי המשנה בפנתיאון (שלישיית לנין-מרקס-אנגלס בקומוניזם); טקסי פולחן המוניים במצעדים ומסדרים אינסופיים, מוקדי עליה לרגל ביזאריים (גווייתו החנוטה של לנין), שריפת מכשפות (משפטי הראווה), וכן הלאה. ג. מענה לאפסות החיים: כאן אין ספק שהלאומנות לסוגיה נותנת פתרון מצוין בדמות מציאת "משמעות" לאדם כחלק מהלאום/מנגנון המהפיכה. כפי שטוען הגל וממומש בקומוניזם, בנאציזם ובפאשיזם, היות חלק מהאומה האלוהית והנעלה ביותר, הוא המימוש המושלם והשלם של הפרט. החופש דרך היעדר מוחלט שלו. ד. נקמת האל/האל כמסדר חשבונות: אין צורך להרחיב... "בנוכע לסעיף ט' הטוען שאנשים שהצרכים המיניים שלהם לא מסופקים מתעלים את האנרגיה שלהם לכיוון אחר. האם יש ראיות לגבי כך שאנשים שלא מספקים את הצרכים המיניים מתעלים אותם לכיוון הדת? אישית, אני לא מכיר ראיות כאלה." נזירות, נזירים, הינזרות. "האם צום והנזרות הן דרכי ביטוי אלימות? לא בטוח. אולי הן סובלימציות של דחפים אלימים." ומה ההבדל? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אורי כתבת ש "אנשים שערוצים ישירים לסיפוק מיני אינם פתוחים בפניהם(..) מתעלים את הדחף המיני לפעולה דתית" כשביקשתי ממך ראיות לכך נתת את הנזירות וההנזרות. אך הנקודה היא שוב עניין הסיבה והמסובב. הדתות מטיפות להנזרות, ולא חוסר ביחסי מין גורם לאנשים להיות דתיים. השאלה שלי (הייתה ונשארה) האם אנשים ש" ערוצים ישירים לסיפוק מיני אינם פתוחים בפניהם" נוטים לחזור יותר בתשובה/ להיות יותר דתיים, מאנשים פעילים מינית? ואם כן מה הביסוס לכך? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נזירות היא רק דוגמה אחת. רוב הדתות הגדולות -- מי יותר ומי פחות -- מגלות עוינות ליחסי מין ולגוף האנושי ורואות במיניות חטא. זו עובדה ברורה ומוסכמת, אני סבור. עתה, בתלות בכך או בנפרד, ישנם אנשים שאינם מסוגלים ליהנות באופן מלא ממין או שהסיפוק המיני שלהם פגום. הדחף המיני שלהם, עם זאת, נותר בעינו ומציק להם, כיוון שאין לו מוצא תקין. לגביהם, התפישה הדתית הרואה במין חטא, מושכת מאוד, משום שהיא מציבה בפניהם אפשרות להמנע מקיום יחסי מין תוך כדי קבלת שבחים על כך. כל זה כמובן עדיין אינו מנטרל את הדחפים המיניים. התגובות האלימות של חלק מהאנשים הדתיים לנשים חשופות מעידים על כך שישנה שאיפה לתעל את הדחף המיני לערוץ דתי, אך הנסיון אינו מצליח באופן מלא. החברים ב''משמרות הצניעות'' השונים בדתות השונות הם דוגמה טיפוסית לאנשים המנסים לתעל את הדחף המיני שלהם לערוץ של פעולה דתית, אם כי כל אדם סביר נוכח מייד שהם מדברים מתוך תסכולם המיני הם. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |