בתשובה לרון בן-יעקב, 18/05/01 20:12
 |
|
 |
||
|
||||
 |
... את המוזיקה של וגנר דרך הסרטים המצויירים של באגס-באני ואלמר פאד מבית היוצר של האחים וורנר. מעניין שלא שמענו קולות הקוראים להחרים גם אותם א-לה ''מעוף הדרקונים''... |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
מן הסתם אתה מתכוון לקטע בן שתיים שלוש דקות הנקרא רכיבת הוולקירות, מתוך אופרה בת כ 5 שעות. מצער שעבור הרבה אנשים מסתכמת חווית המוסיקה של וואגנר מהקטע הכל כך לא מייצג הזה. באופן בלתי מודע הרבה אנשים שמעו קטע מטריסטן ואיזולדה, ששימש לפחות בסרטי אהבה ישנים. אבל עד כמה מובנת העובדה שעצם השימוש בפס קול בסרט כמרכיב עלילתי, כמקדם עלילתי הינו תוצאה ישירה של התיאוריה הוואגנריאנית - תחשוב למשל על אפוקליפסה עכשיו( עוד שימוש בוולקירות )או סרטי מתח שבה על פי המוסיקה אפשר לנחש מה הסצינה הבאה. גם את העובדה שבאולם הקונצרטים, האופרה והקולנוע יושבים באולם מוחשך, כך שהצופים חייבים להתרכז בבמה ולא להסתובב או לאכול כאוות נפשם, יש לזקוף לזכותו .וגם ארמוז לתפקיד המנצח כמוזיקאי לעומת מה שהיה מקובל עד תקופת וואגנר ומנדלסון, שאז הסתכם תפקידו כמין שוטר תנועה או מטרונום אנושי. כך שהחשיפה לוואגנר גדולה עד לאין שיעור ממה שרוב הציבור חושב, והאידאולוגיה האומנותית שלו חילחלה ועיצבה את התפיסה המודרנית באופן בסיסי. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |