בתשובה לרות, 26/07/04 16:47
 |
|
 |
||
|
||||
 |
זה לא מאד מסובך. האירוע עיצב חברה, על תהליכי החיברות שבה, ששימרה את הפרמטרים הרלוונטים במשך 800 שנה. כמובן שהיא לא שימרה אותם "בדיוק", אלא כסדרה אשר מגמת שינוייה לבסוף נשברה עם היווצרותה הבלתי נמנעת של הדת. |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
כשאתה אומר את זה ככה, זה נשמע בסדר. אבל לא פשוט לי להאמין שכל העניין הזה לא היה תקשרותי מלכתחילה (כלומר, שאנשים דיברו על הנושא והזכירו אותו), ואם כן, אז לא מדובר בתקשורת שאינה מודעת. הנושא הלא-מודע, הוא שמפריע לי. איך הוא בדיוק עבר? האם הוא מניח שמשך מאות שנים אנשים כרעו על הברכיים ובכו, ולא ידעו למה? (אם זה עבר התנהגותית). ושזה התרחש בכל העולם? (אם זו הסיבה לטוטמים, אז גם להקרבת קורבנות בכלל). אין סיבות יותר פשוטות בנפש האדם, כאלו שקיימות גם היום, שיכולות להסביר דברים? בנאדם יכול היום להרגיש אשמה לא בגלל שום רצח אב אלא בגלל ש"לא מודע" חברתי מורה שהוא צריך לחיות או לנהוג בצורה שונה, ואיזה אב הרגו חיות אחרות שניתן להתנות אותן להראות ביטויים של אשמה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם אני זוכר נכון, פרויד טוען בפירוש את הטענה (שהיום נראית לנו תמוהה) שלפרט יש זכרונות קולקטיביים (פילוגנטיים). כתבתי עבודה סמינריונית על "ארוס וציביליזציה" המרתק של הרברט מרקוזה, ושם הוא "מציל" את פרויד על ידי שימוש במנגנון אחר לשימור הזיכרון הקולקטיבי: ב"טוטם וטאבו" מתואר כיצד הבנים רוצחים את האב ובחרטתם מכוננים מחדש את חוקיו וכך מקימים אותו לתחיה ברמה המופשטת של חוקי החברה; חוקי המוסר הללו, המבטאים אשמה מודחקת, מעצבים את החברה החדשה שנוצרת; כל פרט מפנים את תחושת האשמה הלא-מודעת על ידי הפנמת חוקי החברה. {אני עצמי הדחקתי את העבודה הזו במשך יותר מחצי שנה, אז אני לא מתחייב לדיוק} |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה היה אוקהם עם התער שלו שהציע ללכת על פתרונות פשוטים? האמת, אני לא מתכחשת לכך שיש דברים בלתי מובנים מדעית. אבל אין פתרון יותר פשוט לתחושת האשמה של אנשים? אולי יש קשר לתוקפנות ופיקוח חברתי? (ועוד לא הזכרנו אמהות פולניות!) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לי תמיד יש הרגשה שבסוף יתגלה שהכל קשור לכימיקלים ולפעילות חשמלית של המוח. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מעניין, אם אכן יתגלה בסוף (נניח שיש סוף) שהכל קשור לכימיקלים וכולה, האם ימצא שימוש שאינו רק ספרותי לפסיכואנליזה. ובכלל מעניין כיצד גילוי כזה עשוי להשפיע על האמנויות הנארטיביות 1, כי בעולם עתידני כזה אולי לא יהיה מקום ליצירות כמו "החטא ועונשו","מגנוליה" וכולה. 1 האמנויות הנארטיביות אמנם התקיימו גם לפני הפסיכואנליזה, אבל לאחר שזו נוסחה נדמה כי עקרונות לפעילות האנושית המתוארת נניח בספרות (אצל שייקספיר, דוסטוייבסקי וכולה) והיות העקרונות הללו כה ברי הזדהות- הפכו גלויים. כאילו המהות האריסטוטלית קיבלה תוכן קונקרטי יותר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פרויד לא הוציא מכלל חשבון שהכל קשור בכימיקלים. ב-1932 כתב טיוטת "מבוא לפסיכואנליזה" ובאחת הפסקאות שם העלה את ההשערה שיבוא יום וחומרים כימיים ישנו את האיזון הנפשי ויעשו את התרפיה הפסיכואנליטית - שבשעתו ראה בה את הטיפול היחיד בנוירוזות - לדבר שאבד עליו הכלח. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא מבין: האם יש לנו בכלל ספק ש"הכל קשור בכימיקלים"? אני מתרשם שכל מחשבה פילוסופית שאיכשהו מסוגלת לבוא בקהל היום חייבת להניח לפחות שיש הקבלה מדוייקת בין ההתרחשויות הנפשיות להתרחשויות המוחיות הפיזיות (אני לא טוען שההשקפה הזו נכונה, אלא רק שההשקפה המנוגדת לא מסוגלת להיאמר היום). במובן הזה, ברור שהכל כימיקלים. השאלה היא רק עד כמה מורכב הקשר בין הכימיקלים לרגשות, או האם יש לנו את היכולת המעשית ליצור את ההרכב הכימי שיחליף את העבודה הנפשית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה על המידע ואגב, סדרת המאמרים הזו היתה מהמעניינות שקראתי ברשת. אולם עדיין מסקרנת אותי השאלה מה יהא מעמדה של התיאוריה הפרוידיאנית, ולא של הפרקטיקה הפסיכואנליטית, לכשיוכח בקריטריונים המדעיים ההגמוניים לתקופה כי "נפש" האדם אינה אלא כימיקלים, טרנסמיטורים ונוירונים? האם למשל יאבד את תוקפו התסביך האדיפלי? ומהן ההשלכות של ממצאים כאלה על הספקולציות של פרויד אודות כרונולוגיית התהוותה של התרבות? הלא באין "נפש" מתאווה (לרשת את מקומה של האם או האב, בהתאמה)- כשהפסיכולוגיה תהיה ענף נוירולוגי עם פרקטיקה כימותרפית ותו לא- מה יהא מעמדה של התורה הפסיכואנליטית? מיתוס פרימיטיבי? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מדוע אם "נפש" האדם אינה אלא כימיקלים וכו', צריך לקרות משהו לתוקפו של התסביך האדיפלי? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן ״נבואתך״ התגשמה אך מספר שנים די גדול לאחר שכתבת זאת... יפה שהצלחת כבר אז לשער את העתיד. ראה למשל בקישורים הבאים: וגם פה: וגם פה: |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טוב, מרקוזה לא מתכחש לגורמים שאת הזכרת. למעשה, הוא מדבר בדיוק עליהם כעל גורמים לתחושת האשמה. ההליכה שלו (ושל פרויד?) ל"רצח האב" ול"שיבת המודחק בהיסטוריה" מהווה ניסיון למצוא את הגורמים לתוקפנות, לפיקוח החברתי ולאמהות הפולניות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא קראתי את המאמר של מרקוזה, אתה יכול להרחיב? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האמת היא שקצת מעיק לי להרחיב. אני מתעצל (ומתנצל). אם תרצי אוכל לשלוח לך את העבודה ההיא באי-מייל, אבל הספר של מרקוזה (''ארוס וציביליזציה'') יותר מומלץ. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אשמח לראות גם לקרוא אודות עבודתך תודה רבה shai.kauffman@gmail.com
|
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |