בתשובה להאייל האלמוני, 07/07/04 22:18
 |
|
 |
||
|
||||
 |
וכיוון שבניגוד אליי אתה מבין ויודע, אז אתה מכיר את מידרש שיה"ש שם נאמר "ר' ברכיה בשם ר' חלבו אמר: כשם שעמדו לישראל ששים רבוא של נביאים, כך עמדו להם ששים רבוא של נביאות, ובא שלמה ופרסמן" ויש מדרש שטוען שמבחינת כוח הנבואה: "שהיה אברהם טפל לשרה בנביאות" כלומר שכוח הנבואה שלה היה רב יותר. (ולא הזכרתי את חולדה הנביאה שהיתה סמכות דתית שהמלך בכבודו ובעצמו ביקש את עצתה). זה חוכמה קטנה מאוד להשתיק את הנשים ולמנוע מהן מעמד בהנהגה ובקביעת ההלכה, לא לתת להן להשתתף בקביעת המסורת, ואז לטעון שהמסורת אינה מאפשרת להן להשתתף. ועוד להתהדר בהבנה של "טבע האישה" ולטעון שמי שמאשים את היהדות בשובינזם טוען טענות מרושעות שנובעות מבורות ודעות קדומות. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
נבואה הינה תוצאה של דרגה רוחנית ואין לה שום משמעות הנהגתית כזו או אחרת. וכל אותם נביאים שהיו מנהיגים (שמואל, משה) היו גם מנהיגים, אבל לא שכל נביא הוא בהכרח מנהיג. כל הנביאות (מלבד דבורה שחז"ל כבר מבקרים את הדור שהיא נאלצה לשפטו), היו נשים משכמן ומעלה. וכאלה יש רבות גם היום, שאת עצמן ונבואותן הצפינו בחדרי חדרים, כמו גם שרה שהיתה גדולה ברוח הקודש מאברהם אבל הסתתרה באוהל מסיבות צניעות. מעולם לא שמענו על נשים גדולות המחפשות לעצמן מעמד רשמי כזה או אחר. ואלו שמחפשות – אינן גדולות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
" מעולם לא שמענו על נשים גדולות המחפשות לעצמן מעמד רשמי כזה או אחר. ואלו שמחפשות – אינן גדולות." אם מי שמחפשת אינה גדולה, אז כמובן שלא "שמענו על נשים שמחפשות מעמד". אם לא שמת לב, הטענה הזו קצת (הרבה. הרבה מאוד) מעגלית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני טענתי ש"לא שמענו על *נשים גדולות* המחפשות לעצמן מעמד רשמי כזה או אחר", וממילא אם "הן מחפשות מעמד - הרי שאינן גדולות". ואילו את נתפלת לקטנות שלא "שמענו על נשים שמחפשות מעמד". ואם לא שמת לב, הטיעון הזה שלך - מעגלי בגודל של שקל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לאיזה קטנות בדיוק היא נטפלה? היא לא ציטטה את המשפט המלא שלך מפני שזה מובן מאליו מהכתיבה. אם לא שמת לב, היא לא טענה טיעון, אלא הצביעה על פגם בטיעון שלך. ומכיוון שכך, הטיעון שלה אינו "מעגלי בגודל של שקל" פשוט מפני שהוא לא נטען. ומה אתה עושה בתשובה לטענתה שההגיון שלך מעגלי? עונה לה *בדיוק* באותו טיעון נגדו היא יצאה, ומוסיף העלבה בדרך. מה אני אומר, אתה בהחלט עובד מאוד קשה בשביל לעורר שינאה וכעס נגד כל מה שמריח יהדות או דתיים. ברכותי- הצלחת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם לא קלטת, אז כל מה שעשיתי הוא הצבעה על פגם ב''טיעון'' שלה, כפי שהוא בצורתו המעגלית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בפעם השנייה: בהודעה שלה לא היה כל טיעון. אבל עזוב, אתה כנראה לא מסוגל לקרוא ולהבין את מה שנשים כותבות. אני מצטרף לחבורת הפורשים מנסיון לדיון אתך. חבל על הפיקסלים שלי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הטענה איננה מעגלית, שכן המרכיב החשוב ביותר בגדלותה של אישה (ביהדות) הינו צניעותה, וממילא מי שחסרה מרכיב זה ופניה לקריירה, פרסום ויחצנות -- איננה אישה גדולה. נקודה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מציע להדפיס ולתלות במקום נראה היטב בבית: המרכיב החשוב ביותר בגדלותה של אישה הינו צניעותה (א. פז) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמובן, אבל מאחר והיהדות היא מקור כל החוכמה והיא מכילה את האמת האוניברסלית והנצחית, ברור שאמירה לא מסויגת מתיחסת אליה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
''כל כבודה בת-מלך פנימה'', בלשון חז''ל. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קשה להאמין איך חז"ל הצליחו לעוות את משמעות הפסוק הנ"ל. במקור (תהילים מ"ה 13) כתוב "כָּל-כְּבוּדָּה בַת-מֶלֶךְ פְּנִימָה" ומדובר בכלל על כל המתנות והרכוש שהביאה עימה בת מלך צור לשלמה המלך לרגל נישואיהם. חז"ל, שכנראה לשון עברית והבנת הנקרא לא היו הצד החזק שלהם, הפכו "כְּבוּדָּה" ל"כְּבוֹדָהּ" והשאר הסטוריה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא קשה להאמין איך חז"ל פירשו את משמעות הפסוק הזה, אשר מקורו בספר תהילים פרק מה, פסוק 14 (!). מה שכן קשה להאמין איך את מצליחה לעוות את משמעות הפסוק מתוך זלזול באינטליגנציה הדתית של קוראי ומגיבי האייל. המזמור אינו מדבר על המתנות שהביאה עמה בת מלך צור לשלמה המלך, כמו שהוא מדבר כבר ב"כותרתו": "למנצח על שושנים *לבני קורח* משכיל שיר ידידות". מזמורי בני קורח עד המזמור הזה היו ביטויי כאב רציניים על עיתות הצרה המשמשות ובאות, אשר בהן שקעה רוחם, אולם מזמור זה רוח שמחה נסוכה עליו. וגם אם נקבל את טענתך שמדובר בתיאור המתנות שהביאה עימה בת מלך צור לשלמה, הרי שפשוטו של מקרא אומר כך: "כל כבודה בת מלך פנימה ממשבצות זהב לבושה" - כלומר, עם כל ההדר והתפארת בה מופיעה הגברת בקהל (וזו יכולה להיות כל גברת) - הרי תפארתה הנשית האמיתית מתגלית רק בחוגה השקט, הפנימי, באישיות פנימיותה הצנועה. תפארת זו היא יותר מכל משבצות הזהב בהן מזהירות שמלותיה. ובכלל, המונח "פנימה" מסמן בכל מקום במקרא חדר פנימי, לעומת החדרים החיצוניים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אפשר לדרוש גם כשמבינים היטב את הפשט. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ממך ציפיתי שתגיד, שבתקופת חז''ל, התנ''ך לא היה מנוקד. בכל מקרה, אתה כמובן צודק. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הטבריאנים, לא? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אלוהים כתב ויוסף מהעיריה הוסיף נקודות? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מתברר שהעניין המקיף ביותר ברציפות המסורת היהודית הוא המסורת בדרך קריאת המילים והגייתן. ספר התורה שנכתב בידי משה, אין בו ניקוד וטעמי מקרא, ואילו ליהודים מסורת ברורה איך לקרוא בו. "אמר רב יצחק: מקרא סופרים - הלכה למשה מסיני".1 ומסביר המהר"ל מפראג, כי מה שקוראים כאשר באה המילה "ארץ" בהפסק בקמץ במקום בסגול; וכן "שמים", כאשר בא בהפסק קוראים בשני קמץ, ולא קמץ פתח, הכול הלכה למשה מסיני. וממילא כל שאר הניקוד בכלל "מקרא סופרים", והוא הלכה למשה מסיני.2 "ואין הכוונה", מוסיף המהר"ל שם, "על צורת הניקוד, שנתנו צורה לקמץ ולפתח ולשאר הנקודות, שוודאי אין זה רק סימן לקריאה בלבד, ואינם בכלל כתב, רק הם סימן לבלתי בקיאים בלשון. ועל הנקודות שהם סימנים אין דברינו כלל, ולא דיברו בהם חכמים מעולם. אבל דברינו על קריאת המילים, באיזה עניין קריאתה בקמץ או בפתח או בצירה, וכן כולם. דבר זה ניתן (למשה בעל פה) עם התורה". את רשימת הסימנים לשמירת הקריאה הנכונה הכינו "חכמי המסורה" שמאחרוניהם נתפרסם במיוחד ר' אהרן בן משה בן אשר (חי בטבריה במאה ה-9), מפני שהרמב"ם הזכירו בהלכות ספר תורה (ח, ד) כבר-סמכא בענייני מסורה. --------------- 1 בבלי, נדרים לז, ע"ב. 2 מהר"ל מפראג, תפארת ישראל, פרק סו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא רוצה חלילה לקעקע את דברי החכמה שלך, אבל לפי מיטב ידיעתי, לאשכנזים, לספרדים ולתימנים הגייה שונה מאד של אותה התורה. לכולם מסורת ברורה להגייה הזו, רק שהיא לא תואמת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אחת הנפלאות הגדולות המלמדות על עוצמת המסורת היהודית, הינה מסורת טעמי המקרא. טעמי המקרא הינם מערכת סימני פיסוק. מערכת הפיסוק המודרנית נותנת לנו מספר סימני דרך על פיהם ניתן לקרוא את הכתוב ולהבינו: הפסקה גמורה (נקודה), חצי הפסקה (פסיק), ועוד כמה סוגי הדגשות (נקודותיים, מרכאות, סימן שאלה, סימן קריאה ועוד). לעומת זאת, מכילה מערכת טעמי המקרא, מגוון רחב הרבה יותר של הדגשות. הדגשות אלה, מאפשרות לקורא לחוש בדיוק את הנימה בה נאמרו הדברים, כל מיני סימני צירוף ברמות שונות, מכלול דרגות של הפסקה, ועוד. טעמי המקרא מפורסמים יותר מהצד ה"מוסיקלי". קריאה בטעמי המקרא משמעותה, קריאה תוך ניגון ערב לאוזן. ישנם ניגונים שונים לטעמי המקרא, כל עדה ומנהגיה. מזווית ראיה זו יכולים טעמי המקרא לשמש לכאורה דוגמא ל"חדירת השפעה סביבתית" לתוך מנהגי ישראל, שהרי שונה הנגינה בה קוראים בתורה יהודי אשכנז, מהנגינה של יהודי ארצות המזרח, ובין מנהגי יהודי ארצות המזרח לבין עצמם, יש הבדלים דקים בין עדה לעדה. בטעמי ארצות המזרח ניכרת בעליל השפעת צלילי המזרח, ואילו בניגון בו קוראים יהודי אשכנז את התורה, ניכרת השפעת המוזיקה האירופאית ואופייה. טעמי המקרא הינם אפוא דוגמא להשפעה הסביבתית בפעולה, אולם האמת היא כי לטעמי המקרא שני תפקידים. הניגון הערב הינו רק התפקיד השולי של טעמי המקרא, בעוד שתכליתם העיקרית הינה להוות מערכת פיסוק, שבלעדיה אין אפשרות להבין את כוונת הפסוקים. הרבה פסוקים יהיו דו-משמעיים ויוכלו להתפרש בכמה אופנים, ללא מערכת הפיסוק של טעמי המקרא. בנקודה זו חייבת מערכת הטעמים להיות אחידה, שכן "חוקה אחת יהיה לכם ולגר ולאזרח הארץ" (במדבר ט, יד), המשמעות חייבת להיות משותפת לכולם. לעומת זאת, המנגינה, שמטרתה לחבב את הלימוד הינה משהו מאוד אינדווידואלי. כל אחד וטעמו, כל אחד והנעימה החביבה עליו. וראה זה פלא! מנגנוני ההגנה המגינים על מסורת ישראל לבל ייכנס שום גורם זר, פעלו כאן פעולה סלקטיבית מפליאה. ההשפעה הסביבתית אכן השאירה עקבותיה כמבואר, אבל רק בתחום בו שינויים אינם מעלים ואינם מורידים. הרי, אין זה עקרוני באיזה ניגון טעמים נקרא בתורה, בכל ניגון נצא ידי חובה, ואדרבה, כיוון שמטרת הניגון הינה לחבב את הקריאה אולי אפילו נאה הדבר שנוצרו ניגונים שונים, כך שלכל אחד יהיה את הניגון הקרוב לליבו. ואילו התחום העיקרי לשמו נמסרו טעמי המקרא - מערכת הפיסוק שמטרתה להדריכנו בקריאה הנכונה - נותר מבוצר במקומו, ללא כל שינוי. אם הינך חובב מוזיקה מזרחית - לך לבית כנסת ספרדי, אם הינך חובב מוזיקה מערבית, לך לבית כנסת אשכנזי, ואם הינך מעוניין להבין את המשמעות - לך לאן שתרצה, בכל מקום תִּשָמַע אותה משמעות עצמה. עם אותן הפסקות, אותה הטעמה, אותה צורת העברת הדברים. משל לעשרות סימפוניות הכתובות במקצבים שונים, ובסולמות שונים אלה מאלה, ובכל זאת לכולם אותו אורך של שורות מוזיקליות, אותה משמעות ואותן הטעמות. לא צריך להיות מוזיקאי גדול על מנת להבין שדבר כזה אינו קורה במקרה אבולוציוני, וכי פעל כאן מנגנון הגנה מתוחכם מאוד, שהגן רק על העיקר בעוד שאותו רובד שבו השינויים לא יפריעו, בנעימה, שם בלבד חלו השינויים, בעוד שבמקום בו השינויים יזיקו - נשמרה אחידות מדהימה. ברור כי מדובר במערכת שנשמרה היטב על ידי שומריה ומעביריה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האמת, זה דווקא כן נשמע כמו מה שאנחנו יודעים על אבולוציה , לפחות ברמה החיידקית1. יש משהו שנקרא מוטציות אדישות ( אם אני טועה במושג, נא לתקנני), שמתרבות מדור לדור, מכיוון שאין מנגנון סלקציה שינפה אותם. כל שינוי שיש לו ערך שלילי מבחינת "השרדות" ( כמו בשינוי במשמעות הפסוק בדוגמה שלך) מתנפות מהר, כי הגירסא המקורית עדיפה. אני מתחיל לחשוד שאת התגובה הקודמת כתב מתחזה. 1 שם יש הוכחות ברורות שאפילו אלה שמתנגדים לאבולוציה באופן כללי מקבלים באופן פרטני. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא דיברתי על טעמי מקרא. דיברתי על ההגייה. אתה טענת, כי ישנה מסורת ברורה ממתן תורה ל'קריאה בתורה.' אני הזכרתי כי לספרדים, לאשכנזים, ולתימנים (לדוגמה, איני יודע האם יש מבטאים אחרים) יש דרכים שונות להגות את אותן המילים, אותם הניקודים, אותם העיצורים. זה הכל. אתה, כרגיל, התעלמת מהסוגיה, וגלשת למשהו שונה לחלוטין. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תקרא בבקשה שוב את התגובה 232838, בלי להתייחס לכותרת, טוב? אם לא תמצא מענה לשאלתך, תחזור אלי עם פרטים מדויקים יותר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא רואה איך אני יכול להיות יותר מדוייק מכפי שהייתי. קרא שוב את תגובה 232888, כל הפרטים שם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בתגובה 232790 טענת שלאשכנזים, לספרדים ולתימנים הגייה שונה מאוד של אותה תורה. ועל כן, אין רציפות אחידה בהעברת המסורת של התורה מסיני ועד ימינו. השבתי לך בתגובה 232838 שמה שאתה קורא לו הגיית הכתוב בתורה מכונה בשפה היהודית העתיקה "טעמי מקרא". כל עדה ועדה בישראל קוראת בספר התורה על פי מסורת טעמי המקרא שבידיה מאבות אבותיה. ההבדלים בין הקריאה האשכנזית לקריאה הספרדית (גם בתוכם) ולקריאה התימנית, באים לידי ביטוי בשוני של מנגינת הקריאה (הגייה, כהגדרתך), אך המכנה המשותף בין כולם היא ההקפדה על כללי הפיסוק השונים, שבלעדיהם אין להבין את כוונת הכתוב בתורה. וזהו היופי שבהעברת המסורת ברציפות היסטורית בלתי פוסקת ממעמד הר סיני ועד ימינו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל זה לא עניין של סימני פיסוק. הפתיל הזה התחיל מתגובה 232398, ומבעיית הניקוד של המילה "כבודה". ובכל אופן, כשקוראים את כל פרק מה בתהילים, ובייחוד את הפסוקים שלפני ואחרי פסוק 14 - מתקבל הרושם ש*כן* מדובר במה שהביאה איתה בת מלך צור, וקשה לקבל את הפירוש (היפה כשלעצמו, אבל נראה קצת לא שייך) שאתה מביא בתגובה 232406. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה שמיטה להר סיני? מה הקשר בין המתנות שהביאה מלכת צור לשלמה ולבין "כותרת" המזמור מ"ה בתהילים שמתייחס בכלל לבני קורח וצרותיהם? וכמו שציינתי בתגובה 232406, גם אם נניח שאכן מדובר במתנות מלכת צור, עדיין "פשוטו של מקרא" בהבנת משמעות הפסוק "כל כבודה בת מלך פנימה ממשבצות זהב לבושה" (מה, יד), הינה פנימיות וצניעות כיאה וכנאה לאישה יהודיה. מה זה משנה מאיפה התחיל הפתיל ולאן הוא גלש?! בשלב מסוים, דובר על צניעותה של אישה יהודיה כגדלותה האמיתית לעומת שאיפות של גדלות מערבית מדומה של פרזנטציה ותדמית חיצונית שמבקשות לייחס לעצמן רבאיות רפורמיות בניגוד ומתוך צפצוף צורם על היהדות ההיסטורית (הרואה את גדלות האישה בצניעותה הפנימית). הפתיל גם גלש לשאלה: מי ניקד את התנ"ך? ומשם למסורת טעמי המקרא. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מכאן נובע דבר אחד ברור - גם ברוריה צפצפה צפצוף ארוך על היהדות משום שנכנעה ליצר הגדלות שלה ולא הפנימה את צניעותה כיאות. אז בעצם אם הבאת את ברוריה כמפות לעובדה שיש ביהדות נשים שעוסקות בתורה, הרי זו חרב פיפיות שמראה למעשה את ההיפך. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בדיוק להפך: יפה למדנות עם צניעות. ברוריה היתה למדנית וכלל לא מרדנית. היא פעלה במסגרת ההלכה ולא פרצה את גדריה (אם לא להאמין לאגדת רש"י הבלתי מוסמכת). נשות קונסרבטיביות פורצות את גדרי ההלכה ועליהן כבר נאמר: "כל הפורץ גדר* - (אינשללה) ישכנו נחש" (קהלת י, ח). ------- * סייג של חז"ל לעבור על דבריהם. ו"רבי שמעון בן יוחאי אמר: הנחש פרץ גדר מתחילה (=בבראשית), לפיכך נעשה ספקלטור לכל פורצי גדרות" (מסכתות קטנות, מסכת שמחות דרבי חייה, פרק ד, הלכה ד). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רק כדי להיות בטוח שהבנתי אותך כהלכה: אתה מאחל לפורצי גדר, ובפרט לנשים קונסרבטיביות שיכיש אותן נחש? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חלילה! אני רק מתיימר להזהירן, שלא בשמי כמובן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם כך למה טרחת להוסיף את ה"אינשללה" לפסוק המקורי (הקטנוניים יגידו שגם זאת פריצת גדר קטנה, אם כי אולי לא ברמה שמצדיקה הכשת נחש. עקרבים, או אפילו שוטים, יספיקו)? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אאז''נ מרן יוסף אמר שערבים הם נחשים, ובאותו משפט הוא גם הזיל את זכר קרבנות השואה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קודם כל איש לא דיבר על הכותרת של המזמור, שאינה שייכת לכאן. אבל דובר שם בבת מלך צור ולא באשה יהודיה ואי לכך כל הקשקשת האינסופית על "הצניעות של האשה היהודיה", אין לה שחר בהקשר זה. גם אם מתרחקים מן הפשט, הדרוש - רצוי שיהיה בו איזשהו מינימום של הגיון. וכשנאמר שם בפסוק 11-12 "ויתאו המלך יפייך" - אתה ברצינות חושב שהיא מתבקשת שם להיות *צנועה*? נו באמת. וגם אני יכול לומר על הדיבורים הארכניים שלך על ה"פלא" שבסימני הפיסוק, שהרצית לכליל החורש - מה שמיטה להר סיני? והרבניות הרפורמיות שאין לי דבר בעדן או נגדן, אין להן פרטנזיה ולא שמנזיה. הן עושות מה שנראה להן נכון ורצוי ואינני יודע מה אתה רוצה מחייהן ואיך אתה מכניס אותן לכל מקום, עפי"ר כשזה מאוד לא לעניין. ואינני יודע מה אתה מדבר על "שאיפות של גדלות מערבית", וכל הנשים שאני משוחח איתן אין להן שום שאיפות גדלות אבל הן גם לא היו רוצות לחזור לזמנים החשוכים בהיסטוריה האנושית, שבהן התייחסו אליהן גרוע מאשר מאל כלבים, תחת איצטלה של "כבוד בת מלך פנימה", יענו. בזאת אני מסיים את הדו שיח שלי אתך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
להווה ידוע, לכל שיר יש שם, לכל שיר יש כותרת. נכון שבשירת ימי הביניים המשוררים לא העניקו כותרות לשיריהם, אך השורה הראשונה הפכה לכותרת השיר לשם קיטלוגו. שלא כן בספר תהילים, כמעט כל מזמור נפתח במשפט פתיחה השופך אור על כל משמעות השיר. והמזמור המדובר פותח ב"שיר מזמור לבני קורח". מה להם ולמלכת צור? האם בני קורח לא היו חלק מבני ישראל המיוחסים? לא אתווכח איתך על תאוות יופי האישה כיצד, כי אתה חי בעולם מושגים מתירני ושונה מעולמו של דוד המלך, בעל המזמור. (עמרצים, תצרחו בקולי קולות: בת שבע!) ובכלל, אין מקום ללימוד הקשרי של פסוק לפסוק בתוככי המזמור. ויש ללמוד את משמעות הפסוק "כבודה בת מלך פנימה" כשלעצמו. כמו שיש ללמוד את הפסוק הקודם לו וזה שלאחריו. ואם לא הבנת בכל מהלך הדיון הזה את הקשר לפריצת הגדר של "רבאיות" אנגלוסקסיות - אז ככל הנראה אתה באמת אאוטסיידר. בנקטי במונח "שאיפות גדלות מערבית מדומה", לא דיברתי ולא התכוונתי כלל למין הנשי. עורכת הדין שלי חרדית חובשת פאה ועושה עבודה נפלאה עבורי, אז מה? מי דיבר עליה בכלל. נושא הדיון, אם לא שמת לב, הוא האם נשים יהודיות ראויות לכהונת רבנות ודיינות או לאו. אליהן ורק אליהן התכוונו דבריי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עורכת דין כן? ושופטת לא? מה ההגיון? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זאת חלוקה לא מדויקת כלל (עו"ד כן, שופטת לא). מי קבע בעיניך ששופטת לא? מצד אחד, עורכת דין חרדית הפועלת בתחום המשפט האזרחי או הפלילי, כפופה לכללי המשחק של המערכת המשפטית השלטת. באותה מידה גם שופטת. מסיבה בסיסית זו, סביר שתהיה גם שופטת חרדית במערכת שכזו. וכל עוד אתה עובד במסגרת החוק, זה כלל לא נושא דתי או מוסרי. מצד אחר, אחד העקרונות המוערכים ביהדות הוא החובה לשפוט כל אדם לכף זכות. מכאן מובנת העדפתו של עוה"ד החרדי הבכיר בפלילי צווארון לבן, ד"ר יעקב וינרוט, לא לשבת על כס העליון, כשזה הוצע לו בזמנו על ידי הנשיא אהרן ברק, כמפורסם. וזה שלעורכת דין (חרדית) ירושלמית בכירה כמו פליאה אלבק, לא נותנים אפשרות להתקדם בתחום התמחותה - זה מעיד על כשל המערכת המשפטית הישראלית, אשר מצרה את צעדי החרדיות אל כס המשפט, ולא על העדפותיה האישיות (הדתיות או המוסריות). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כלומר, מהשילוב של התגובה לעיל ומסוף תגובה 233234 אנחנו אמורים להבין שאתה מסכים שנשים יהודיות ראויות לכהן כדייניות? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם זוהי המסקנה שתסיקו - אתם יכולים רק לטעות. וכי אינך יודע שבישראל יש מערכת משפט ממלכתית-ציונית-חילונית ומערכת משפט יהודית-היסטורית-תורנית? דבריי התייחסו בפירוש למערכת הממלכתית, בה אכן מותר להיות עורכת דין, שופטת וכו'. ואף פרטתי מדוע ולמה. מה שאין כן, במערכת התורנית-ההיסטורית, ששם לאישה מותר להיות עדה לסיפור או טוענת רבנית, וכאלה יש לרוב ומאז ומעולם היו, אך לא דיינת. מה שמזכיר לי את שאמרה לי פעם סטודנטית לתואר שני למשפטים: "אבל אני רוצה להיות דיינת". השבתי לה: "אבל אני רוצה להיות אישה...". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה עניין מנגינה אצל הגייה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם מותר לי לשאול, באיזה בית כנסת שמעת קריאת התורה: אשכנזי, תימני או ספרדי (ואיזה ספרדי, אם כן)? (הבהרה: לא שאלתי לשמו של בית הכנסת או לעיר הימצאו, אלא מהו נוסח התפילה שבו.) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בשבת האחרונה: שמעתי פרשת "פנחס", בבית כנסת בו נאנק רוב אשכנזי תחת עולם של שלושה ספרדים. אחד קרא באופן בינוני מינוס, אחד גרוע ואחד מזעזע. ניתן היה לזהות שאריות נוסח טריפולטאי אצל שלושתם. בשבת שלפניה: שמעתי פרשת "בלק", בנוסח אשכנזי-ישראלי. לפני שבועיים: שמעתי חצי מפרשת "חוקת" ואת פרשת "בלק", בנוסח תימני. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן, אין זה משנה שאתה מכיר את כל סוגי המניינים לעדותיהם. משום שצורת ההיגוי, כמו גם המנגינה, אינה פוגמת כלל במשמעות ובהבנה ולכן לא נבנו סביבה אותם מנגנוני הגנה שנבנו סביב המערכות הנוגעות להבנה, כמו ''טעמי המקרא'' מבחינת הפיסוק שבהם. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |