|
||||
|
||||
From the Bible to the popular song,
There's one theme that we find right along; Of all ideals they hail as good, The most sublime is motherhood. There was a man though, who it seems, Once carried this ideal to extremes. He loved his mother and she loved him, And yet his story is rather grim. There once lived a man named Oedipus Rex, You may have heard about his odd complex. His name appears in Freud's index 'Cause he loved his mother. His rivals used to say quite a bit That as a monarch he was most unfit. But still in all they had to admit That he loved his mother. Yes, he loved his mother like no other, His daughter was his sister and his son was his brother. One thing on which you can depend is, He sure knew who a boy's best friend is. When he found what he had done, He tore his eyes out, one by one. A tragic end to a loyal son Who loved his mother. So be sweet and kind to mother, Now and then have a chat. Buy her candy or some flowers, Or a brand new hat. But maybe you had better let it go at that. Or you may find yourself with a quite complex complex And you may end up like Oedipus. I'd rather marry a duck-billed platypus Than end up like old Oedipus Rex. http://members.aol.com/quentncree/lehrer/oedipus.htm |
|
||||
|
||||
בשיר הנודע של הדלתות "The End": The killer awoke before dawn... And he came to a door...and he looked inside: (בעמוד קישורית לשמיעת הקטע)
Father, yes son, I want to kill you Mother...I want to...fuck you!" http://www.retrocrush.com/archive2004/coolsongs/26.h... |
|
||||
|
||||
אני מניח שגם טום לרר וגם ג'ים מוריסון הכירו את המשאלה האדיפלית, כך שברגע שהיא מופיעה בשיר שלהם, הרי שהיא נכנסה לשם במודע, כמו אצל כל אמן שמנהל דיאלוג עם התרבות ממנה הוא מגיע. האם יש לנו דוגמאות נוספות למשאלה אדיפלית (חוץ מבאדיפוס של סופוקלס) ביצירות אמנות *שקדמו* לפרסומה על ידי פרויד, שנוכל לטעון לגביהן שנכנסו לשם לא במודע? אולי לא במודע זה לא ניסוח טוב, אבל הכוונה שלי היא למצוא התייחסויות שכאלו שיוכלו לאשש את התיאוריה הפרואידנית. |
|
||||
|
||||
אין כל סיבה לאושש את התאוריה הפסיכואנליטית. ואפשר לבנות תאוריה כוללת של פסיכונירוזות והתנהגות לא יעילה שיטתית, כפי שאמם עשיתי - תאוריה בעלת כושר הסבר גדול הרבה יותר, אלגנטית וחסרת סירבול שלא כדומה להטלאותיו של פרויד. בראיון קבלה לחוג בפסיכולוגיה בת"א (הייתי אז ביחידת דו"צ ותלמיד בחוג לפילוסופיה וקוגניטיביסט, ב-1970 !) אמרתי כי פרויד לדעתי הוא מיתוס וכתב מיתוסים כתחליף לתאוריות סבירות וחסכניות. אף על פי כן התקבלתי, אף ששיעור המתקבלים היה אז כ-6% ויכלו בקלות לנפנפני. The role of the limbic system and self esteem in Psychopathology - the emotional roots of systematically inefficient behavior כבר כתבתי (ראה למטה; 1994 ) שפרויד היה בעל סגולה מיוחדת במינה - היכולת להיות קרוב לתגלית כלשהי, אך להחמיצה. פרויד היה בעל סגולה מופלאה להחטאת העיקר, על קצה השערה, דבר המכונה לעיתים error prone :http://www.amazon.com/exec/obidos/tg/detail/-/B0001Z... http://www.powells.com/cgi-bin/biblio?inkey=91-96590... הפיסקה מעבודה אחרת שלי, בפרק הנושא את הכותרת "החריגה מגבולות המעטפת", והמציע תחליף - בתחום אירגון יעיל של מידע מרחבי, לתאוריה היצוגים הפאליים של פרויד: 1) פסקה מקדימה: דבר ראוי לציון הינה טענתו של פרויד, בדיוניו אודות יצוגים סימבוליים, כי נחשים הינם הסימבולים החשובים ביותר במיתולוגיה ובפולקלור של האיבר הזכרי ( pp. 188, 1973; pp. 474, 1976 ). סימבולים נפוצים אחרים שפרויד מזכיר בהקשר זה הם שבלולים, דגים, חתולים ואף - כובעים. המעניין הוא כי אין בנחש - על פיתוליו וצורתו המתעקלת - דבר היכול להיות איזומורפי בצורתו לאיבר הזכרי, באותו אופן לפחות שאובייקטים אחרים שפרויד מזכיר כבעלי דימיון צורני - כגון מקלות, עמודים, מטריות, סיגרים, עצים, חניתות ורובים, אשר לגביהם הוא סובר שהינם תחליפים יצוגיים (1973, 1976 ) - הינם איזומורפיים לו, חלקית לפחות. דבר זה נכון לא פחות גם לגבי הסימבולים הפאליים של שבלולים, חתולים וכובעים. לפחות לגבי אלה האחרונים מודה פרויד ש -It is certainly not easy to guess why hats are employed in the same way, but their symbolic significance is quite unquestionable - 1973, pp 189 2) אני מוסיף וכותב:דומה כי כאן מגלה התאוריה הפסיכואנליטית תובנה מסויימת, ואפשר שהיא איתרה בנושא הסימבולים הפאליים תחום ידע לא טריביאלי, ברם, הדיון כולו עשוי להותיר בקורא - חרף התחושה הפנומנולוגית שכאן היניח פרויד ידו על דבר מה מהותי - הרגשה שהחשוב ביותר הוא דווקא מה שלא נאמר, שדבר מה מרכזי הוחמץ ונותר כמושג לא מפורש. החמצות מסוג זה אינן בלתי אופייניות לפרויד, ודוגמא בולטת הינה Cocaine Papers משנת 1892 , כאשר דיונו של פרויד בתכונות שונות של הקוקאין התקרב מאד, אך החמיץ את התגלית השימושית החשובה ביותר של חומר זה, שנעשתה מייד לאחר פרסום עבודתו - השימוש בו כחומר משכך כאבים בחדרי ניתוחים אנו מציעם איפוא, בהתאמה עם מה שניטען למעלה, פרשנות אלטרנטיבית לפיה הדימיון בין האיבר הזכרי והאובייקטים המייצגים סימבולים פאליים במיתולוגיה ובפולקלור הינו ----(שרון, 1994 ). |
|
||||
|
||||
כבר השבו את תשומת ליבי לשורות האלו, ועדיין כל פעם שיוצא לי לשמוע את השיר אני לא שומע את המילים "fuck you", אלה מן צעקה משונה כמו של פריקת תסכול. אתה יודע במקרה אם זו גרסה מצונזרת כביכול של השיר, או שפשוט הגיע הזמן לנקות את האזניים ? |
|
||||
|
||||
הגירסה שנתתי קישור אליה היא הגרסה מההקלטה המקורית שבתקליט הראשון של הלהקה מ-1967 שנקרא The Doors . ה-"fuck you" אכן נבלע בצעקה. זה סוג של צנזורה עצמית, הלהקה היתה בראשית דרכה ולא יכלה כנראה להרשות לעצמה חרם של תחנות הרדיו על השיר או הסתבכות עם חברת התקליטים, שבצרוף מקרים משונה נקראה "אלקטרה". יומיים אחרי שנחתם חוזה ההקלטות עם "אלקטרה" הם הופיעו במועדון בשם "ויסקי", ושם הקפיד מוריסון על דיקציה טובה יותר וה-"fuck you" נשמע בבירור. הקהל לא האמין למשמע אוזניו, אבל בעל המועדון דווקא כן; הוא פיטר אותם, והם לא הוסיפו להופיע שם. אחרי ההופעה ב"ויסקי" המשיך מוריסון לשיר את "The End" בהופעות עם השורות האדיפליות, שכוחן תמיד עמד להן להפתיע מחדש את הקהל ולהממו. |
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |