|
השווא, פורמלית, נח, אבל נח בערך כמו שטירון חי"ר נח בשנת הלילה שלו, כלומר, בעצם נע. בעברית מדוברת מפשטים ומפרידים בדיבור (לפעמים גם בכתיבה, כמו ש, למשל, עושים כשצריך לפסק) את המלים והמיליות. "לַמְדִינָה" חוזרת להיות שתי מלים: "לַ" ו"מְדִינָה", ואז ה-מ' ממילא בראש מלה דה-פקטו ולכן בשווא נע (או לפחות, מועמדת לקבל שווא נע לפי חוקי הפונטיקה שפירטתי למעלה, ובמקרה זה אכן מקבלת).
השאלה שאני מסוקרן לגביה היא, כמו שאמר ידידיה, למה לפעמים השווא הנעח הזה מבוטא ולפעמים לא. אני יכול לחשוב על שני הסברים.
הראשון הוא שאנשים לא זנחו לגמרי, או בכלל, את חוקי הדקדוק הקלסיים, אם מתוך השכלה יתרה מודעת ואם מתוך אינרציה תרבותית בלתי-מודעת בת עשורים רבים. זה הסבר דקדוקי.
ההסבר השני הוא שמדובר ברגרסיה: אנשים באמת מתייחסים אליו כאל שווא-נע בפוטנציה, אבל מבליעים את התנועה כי זה נוח יותר בפה כשמדברים מהר, כמו שאומרים לפעמים "תְלמד" עם ת' באפס תנועה, ואז בעצם מדובר בחזרה על אותו תהליך שהביא מלכתחילה להפיכת השווא לנח בעברית הקלסית. זה הסבר פונטי.
אני מעדיף את ההסבר השני, כי הוא מפשט את הדקדוק ותומך בדעות שלי על העברית המודרנית. אבל אני מודה שקשה לי לבסס אותו, ועוד יותר קשה לי להוכיח אותו.
אגב, סתם שיהיה ברור: כל מה שאני כותב בפתיל הזה על עברית ו"חוקים" הם אובזרבציות ודעות שלי, כן? אלו לא חוקים של האקדמיה חו"ח או משהו כזה. האקדמיה ממילא לא מכירה בכלל בעברית מודרנית אלא רק בשיבושים של העברית-הקלסית-האחת-והיחידה, על ידי בורים במקרה הטוב וחתרנים במקרה הרע.
|
|