בתשובה לאורי פז, 30/06/04 16:44
 |
|
 |
||
|
||||
 |
שולף התיאולוג הניצב בפני סתירה שאינו יכול להסביר, את רצונו הבלתי ניתן להבנה אנושית של הכל יכול. כמה מרשים. |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אינני שום תיאולוג ולחלק גדול מתיאולוגי העולם הזה - אני רוחש בוז עמוק, גם אם קוראים להם שפינוזה. רצונו של הכול-יכול אינו ניתן להבנה אנושית, מסיבה פשוטה, שהרי "אילו ידעתיו - לא הייתי עובדו כלל" (ר' יוסף אלבו, "ספר העיקרים", כרך ב', ציטוט על פי הזיכרון). כלומר, אם אכן אתה ואני נשיג אותו (את מניעיו) השגה שכלית, במה הוא א-לוהים יותר ממך וממני, ששנינו יוצרים יש מיש (שולחנות מעצים, למשל)? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא הבנתי משהו. אתה רוחש לשפינוזה בוז עמוק??? (ואני אכתוב כמה סימני שאלה שבא לי!!!) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שפינוזה הרי היה האב הרוחני של החילוניות המודרנית. הוא רחש עוינות בלתי מוסתרת לממסד הדתי היהודי וניתק עצמו מן הקהילה היהודית מתוך הכרה רציונלית. שפינוזה לא היה אדם רגשני שהיה קשור באלף נימי רגש לסביבתו (כמו אוריאל דאקוסטה) ולא היתה לו מניעה עקרונית להמשיך לשלם את מס הקהילה (תרתי משמע) והוא אכן עשה זאת עד מותה של אימו. כל הכותבים מסכימים כי רבני הקהל של אמסטרדם לא היו עמי ארצות צרי אופקים כפי שתארה אותם ההיסטוריוגרפיה הציונית המוקדמת. אני מניח שלו היה מוכרח, תלמיד החכמים בנדיקטוס שפינוזה היה מוצא את הדרך להתפשר עמם. החלטתו היתה מתוך רצון לחיות את החופש האינטלקטואלי המירבי שאפשרה לו הולנד הקלויניסטית והחופשית יחסית. יהדותו של בנדיקטוס חשובה בעיקר מפני שאפשרה לו את הבריחה משלטון המוסכמות הדתיות (לו היה נוצרי היה מצבו קשה הרבה יותר). האיבה של אנשי הימין הדתי לאומי כלפיו גם הגיונית לחלוטין במישור הענייני. במישור הטקטי, מה שהיה צריך להקטין את העניין (לא את העוינות) שלהם בו, היא העובדה שלא היה אנטי יהודי במיוחד אלא אנטי דתי בכלל. הבעיה היא שבהשקפה הרואה את כל העולם דרך המשקפיים של היהדות הדתית-לאומנית קשה מאוד להבחין שהיהדות לא היתה מטרה מרכזית בהתקפותיו של שפינוזה על הדת הממוסדת והוא תקף אותה בעיקר מפני שלא רצה לתקוף ישירות את הממסד הנוצרי מפני חובת הזהירות. אתה צריך לזכור כי מכותבך הוא דוגמה לאמונה של הציבור האמוני כי היהדות הכל בה וככזאת היא אמורה להבטיח גם את ניצחונם והצטיינותם בכל ויכוח כולל ויכוח המתנהל בכלים אינטלקטואליים לא אמוניים. כיצד על אנשים אלו להתיחס לפילוסוף הטוען שהדת היא אמצעי לרסן את ההמון הבלתי רציונלי והאמונה בדת אינה יאה לאדם מן המעלה המשתמש בהבנתו השכלית והרציונלית? (כמה רחובות ומוסדות ע"ש שפינוזה יש בישראל? נדמה שיש כמה על דרך הרמז, "ברוך החכם" וכיוב'). בהשקפה לא תמימה אפשר להבין זאת כנקמתה של היהדות בבנדיקטוס שפינוזה אשר העדיף לפרוש ולהתנכר אליה לטובת חופש המחשבה שלו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם כבר מדברים על שפינוזה, אולי יש כאן מישהו שיכול להמליץ לי מה משלו לקרוא קודם? וגם ספרים של אחרים אודות הגותו? (אני בעיקר מעוניינת בתפיסות שלו אודות פנתאיזם מודרני/חילוני, אבל גם בכתביו באופן כללי). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אה כן, ואני יודעת שהמונח ''פנתאיסט'' נטבע רק מאוחר יותר על ידי ג'ון טולנד. פשוט אין לי מושג איך שפינוזה קרא לרעיונות שלו, כי עוד לא קראתי אותם. אתם יודעים למה אני מתכוונת (אני מקווה). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה שכתבתי היה על סמך "שפינוזה וכופרים אחרים/ירמיהו יובל". אגב, אני לא בטוח ששפינוזה היה פנתאיסט קלאסי. שפינוזה אמנם זיהה את חוקי הטבע עם "רצון האלוהים", אבל דגל באימננטיות ולא בטרנסנדנציה (כלומר שסך חוקי הטבע יוצרים משהו שמעבר לטבע דוגמת "אל הטבע"). מצד שני הוא הדגיש מושגים כמו "הכרה מן הסוג השלישי", "הדעת המתבוננת" וגאולה דרך "אהבת השכל" שאינם באופן מובהק חלק מ"הטבע". בתגובה המקורית שכחתי עוד 2 עובדות שדי בהן כדי להפוך את שפינוזה לשנוא נפשה של היהדות האמונית. ראשית הוא תקף בחריפות את הפרשנות הדתית (היהודית והנוצרית) של המקרא והיה מראשוני פרשני המקרא החילוניים ("מאמר תאולוגי מדיני"). שנית, ההתנגשות בין שפינוזה לראשי הקהל באמסטרדם נבעה בעיקרה מהבדל קטבי באינטרסים. ראשי הקהל דאגו בעיקר להמשך קיומה של הקהילה היהודית בעוד שפינוזה דאג לגאולתו הרוחנית של הפרט. למרות שהרבה לעסוק ביהדות, למעשה היה אדיש להמשך קיומה, כפי שהדגים בפרישתו והתנכרותו לקהילה (החרם בא רק לאחר שסרב "לחזור בתשובה"). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ראשית, ברצוני להודות על שתי תגובותיך בנוגע לשפינוזה. הן בהחלט חשובות ודבר בעטו מה טוב. על תגובתך הראשונה חפצתי להוסיף את שפינוזה כמוחרם בעיקר בגלל תקיפתו חסרת הכבוד המינימלי את הפרשנות היהודית (ופחות הנוצרית, הנגררת) של המקרא. ומבחינה זו הוא נחשב על פי כמה חוקרים ל"מבקר המקרא" הראשון, כמו ליהודי החילוני הראשון. אך, כאמור, גם כאן הקדמתני וטוב שכך. וברצוני רק להוסיף פנים נוספות לנושא הנידון. התקפה פרועה במיוחד על ההלכה היהודית מצאנו בכתביו של בנדיקט שפינוזה, שנחשב לאחד מגדולי ההוגים בהיסטוריה; הֵגל הגרמני אמר עליו שלכל פילוסוף יש שתי פילוסופיות: שלו ושל שפינוזה. אי-אפשר כמובן להתעלם מענוות האינטלקט שאפיינה אותו... אך יחסו של שפינוזה ליהדות היה עוין ומזלזל. שפינוזה הוחרם על ידי זקני קהילת אמסטרדם כשהיה בן 23. הרב קוק כתב שאותם זקנים הצילו את היהדות מפגיעתו הרעה של שפינוזה: לולא היה מוחרם, טען הרב קוק, היה מקשט את כתביו בכמה פסוקים, ונתפש במשך הדורות כעוד זרם לגיטימי ביהדות.1 החרם התווה גבול נחרץ והוציא את שפינוזה אל מחוץ לגדר. השקפתו של שפינוזה על ההלכה הייתה דומה מאוד לזו של שאול מתרסוס שבאסיה הקטנה, הידוע בתור "פאולוס". יהודי שהמיר את דתו, והפך לאחד מגדולי שונאיה של היהדות. פאולוס ושפינוזה הירבו לתקוף את ההלכה היהודית2 על התמקדותה במעשה החיצוני וכביכול שלא גם באמונה הפנימית. דת אמיתית, טען שפינוזה, אינה מתמקדת במעשים, אלא באמונת הלב. לכן הגיע למסקנה הנחרצת שההלכה כלל אינה דת, אלא חוקה מדינית. אין שום דבר דתי בחוק שאומר לך מה לאכול ומה לשתות.3 ------------------- 1 אדר היקר, עמ' קלד; אוצרות הראי"ה ב, עמ' 894. 2 בלשונו של חוקר ההלכה החשוב, פרופ' א"א אורבך, "אין תופעה המשקפת נאמנה ממנה את חיי האומה היהודית" (ההלכה - מקורותיה והתפתחותה, עמ' 7). לכן, מטבע הדברים, יריבים ואויבים כוננו אליה את חיציהם. 3 מאמר תיאולוגי-מדיני, עמ' 55. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני קצת מהסס להכנס אתך לויכוח בנושא שפינוזה מפאת ידיעותי הדלות בנושא. ובכל זאת כמה הערות: 1) אני כאמור בדעה שתהום פעורה בין כל יהודי אמוני או אפילו כל אדם הרואה בהמשך קיומו של עם יהודי מטרה קדושה ואי אפשר לטשטש את הניגוד הקוטבי שבינם לבין הפילוסוף המהולל. עם זאת בנדיקט שפינוזה לא חצה את הקו של הפיכה לשונא ישראל (דוגמת כמה מומרים אחרים). בכח החשיבה הרציונלית וגם בזכות אופיו המתבודד והאדיש לחברה הוא הצליח למנוע מטינתו כלפי ראשי הקהל להפוך למניע מרכזי במחשבתו. בכל אופן טינתו לא היתה גדולה מדי, שכן במידה רבה החליט לפרוש מהעם היהודי מרצונו והחרם בא רק אח"כ. 2) שפינוזה היה עויין לדת היהודית הממוסדת ולנושאיה (ראשי הקהל) אך לא הייתי מגדיר את יחסו כמזלזל. כאשר בא לדון מדוע היהדות מצטיינת באורך קיומה על אף כל אוייביה הרבים הוא ציין 2 סיבות: א) העויינות וההחרמה של הגויים ב) הדבקות והמסירות של מה שכינה "האמונה הטפלה" התמימה (וציין את מסירות הנפש (קידוש השם) של יהודה החסיד שהועלה על המוקד ע"י האינקביזיציה). (בדיעבד לאור הדורות האחרונים, הסיבה הראשונה הרבה יותר מהותית מהשנייה). 3) אני לא חושב ששפינוזה ראה את הנצרות באופן חיובי יותר מהיהדות. הוא פשוט נזהר לא לתקוף את הנצרות בגלוי (חלק מהמתכתבים עימו ואף מנותני לחמו היו נוצרים אדוקים). לראיה, ידוע שהכנסיה הקתולית אספה מידע עליו מתוך חשדה המוצדק שהוא מטיף לכפירה. כמו כן איני חושב שהיתה סכנה כלשהי ששפינוזה יהפוך לפלג כלשהו של היהדות (או דת אחרת). הגותו פשוט לא יכולה להתקיים בתוך מסגרת דתית כלשהי. נוסף על כך היא בעלת חשיבות אוניברסלית רבה מדי. 4) נראה לי שיש משהו לא סביר באומרך "דת אמיתית, טען שפינוזה, אינה מתמקדת במעשים, אלא באמונת הלב.". שפינוזה רצה להשתית הכל על הגיון ולא על רגשות ואמונות (שוב "האמונה הטפלה"). שפינוזה סבר שחוקי האלוהים הם חוקי הטבע ואותם אי אפשר כלל להפר. חוקי הדת במיטבם אמורים לרסן את ההמון הנבער (וזוהי אולי אותה "חוקה מדינית" שהזכרת בדבריך). 5) האמרה שצטטת על "2 פילוסופיות ..." היא של אנרי ברגסון ולא הגל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הדת ידועה בזה שהיא, אה, דתית. ומבוססת על אמונה, בנוסף. אתה לא מופתע, אני מקווה. הרי לא ציפית להתסתמכות על חוקי ניסוי וטעיה, למשל, נכון? ומכיוון שאנחנו החילונים ממילא כבר יודעים על הדת את כל מה שאנחנו ממילא כבר יודעים עליה, זהותית, ולא בהכרח יודעים עליה את מה ש, נגיד, עיתונאים חרדים אותנטיים יודעים עליה, אני דווקא מברך על התשובות הענייניות של אורי לאחרונה. למה אתה מתרגז? ואת אורי אני שואל: אתה אומר שהפרשנות הדתית היא דטרמיניסטית. אם שני רבנים מפרשים אחרת, בהכרח אחד טועה? יש דוגמאות למחלוקות כאלה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כל התלמוד מלא מחלוקות כאלה. זה אומר כך, ההוא אומר אחרת, ובסוף נקבעת ההלכה. מרגע שנקבעה, היא מקבלת תוקף אלוהי ודעת החולקים נכנסת למדור ''טעויות העתקה''. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן, הבחנת נכון שישנן מחלוקות, אבל יש לראות אותן בפרספקטיבה הנכונה ובפרופורציה הנכונה. הן למרות כל המחלוקות, ב-95% מהמערכת ההלכתית ישנה תמימות דעים בין כולם על החלק הארי המשותף, אשר בו כלולים כל העניינים העקרוניים. כמו: י"ג עיקרי האמונה, כ"ד כתבי הקודש, ששה סדרי משנה, התלמוד הבבלי והירושלמי והיד עודנה נטויה. וכל ריבוי הדעות והמחלוקות מצטמצם ל-5% הנותרים שעוסקות בפרטי הלכות, בשעה שעיקרי תורה ומצוותיה מקובלות על כולם ובאותה הצורה, ומחלוקות אלה מראש הושארו כברי אפשרות בפוטנציה. אין למשל ויכוח הלכתי על צורת התפילין, על מבנה התפילה או על עיקרי הלכות שבת וכיו"ב. המחלוקות מצטמצמות באותם תחומים בהם לא הייתה הכרעה חד-משמעית והיה ברור מראש כי קיימת אפשרות שתתפתחנה מחלוקות. ואולם, המערכת משופעת בפרטים רבים כל כך שגם חמישה אחוזים מספקים חומר למכביר, ונוצר הרושם המוטעה כאילו יש ריבוי מחלוקות מסתעפות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הבנתי שאין הרבה מחלוקות. מה לגבי אלה שיש? האם אחד הצדדים טועה בהכרח, ועוד זמן רב נדע בוודאות מי צדק והתשובה תתווסף ל95% הידועים? איך נדע שבאמת התשובה הנכונה בידינו? או שאלו פשוט תחומים רבי-מחלוקות וסביר שימשיכו להתווכח עד שתתקבע מסורת לא-בהכרח-נכונה? | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |