בתשובה לדניאל קלטי הסופר, 08/05/01 21:42
 |
|
 |
||
|
||||
 |
דניאל הסופר אני מציע שתתלה פיסת בד בצבע השני כאותה רחב על חלון ביתך ברחובות, כמובן לאחר תיאום עם הצדיק מעזה שחס מאז ומתמיד על חיי תינוקות וילדים. כך, אולי, כאשר נציגיו יגיעו לרחובות עם מימוש שאיפתם, וכנראה גם מאווייך, (שכן להזכירך גם רחובות היתה פעם חירבת דורן לפני שחנקין גאל את אדמותיה), תציל את עורך. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
קראתי בעניין רב את הדיונים בינך לבין מר קלטי. נראה לי ששניכם טועים. למר קלטי מצד אחד יש אמפתיה גבוהה לצד השני וחוסר זהות מוחלט עם המדינה והלאום. לך, מר סורוזון, יש זהות כמעט מוחלטת עם המדינה תוך יישור קו עם העמדות הימניות מלווה בחוסר אמפתיה מוחלט כלפי הלפסטינאים. לדעתי הגישה הנכונה היא הזדהות מסוימת עם המדינה והלאום, תוך ביקורת מתמדת על הפעילויות וגילוי אמפתיה לצד השני. כמו כן, העוול שנגרם לנו בעבר, כלאום וכעם, לא נחשב כאשר אנו מבצעים עוול כלפי עם אחר. עוול זה עוול ללא קשר לזהות הגורם אותו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
המסקנה היא שדברים קיצוניים מצד אחד גוררים תגובה קיצונית לא פחות מהצד השני. כוונתי לדו שיח שבין הסופר וביני. האמן לי שבעברי ואפילו עכשיו איני קיצוני כלל כפי שדניאל הסופר ניסה לתאר אותי. אדרבה, תמכתי בברק ובקו ההידברות והפשרות למרות שכאב לי מאוד על הויתורים הראשונים, קל וחומר, הנוספים שהתווספו עם כל יום נוסף לשהות המשלחת הישראלית בראשות ברק במחנה קמפ-דויד. ואני מתכוון לפינוי המתנחלים מהתנחלויות, לפינוי איזורים שלמים בביקעת הירדן, ויתור על רמת הגולן, וויתור על שכונות במזרח ירושלים, כולל הרובע המוסלמי בעיר העתיקה, שתהיה לו אל קודס משלו, למרות שבקוראן היא לו הוזכרה אפילו פעם אחת. על כל אלה הייתי מוכן לוותר ולתמוך בברק במשאלי עם ובבחירות ובלבד שיבוא כבר השלום הנכסף. אלא מאי, היה מישהו במחנה עראפת שלא היה מוכן לפשרות והוציא כל יום מן המגירה דרישות נוספות שאפילו שמאלני השמאלנים הודו שאם ישראל תסכים להם זו תהיה התאבדות לאומית. מזל, מזל גדול שניירות העבודה שהוציאו שני הצדדים בימי הדיונים היו גלויים לעין כל ובמיוחד ראו אותם האמריקאים. כך לפחות, לא יכול עראפת לטעון היום שויתורים אלו או אחרים לא הוצאו לו במהלך המשא ומתן. אלא הוא טען אז שויתור על חלקים בירושלים הוא לא בידיו אלא בידי העולם המוסלמי כולו ובכך הכריז בעצם שהוא לא יכול לנהל משא ומתן אלא אם אנחנו נסתלק בכלל מהר הבית ומרובעים אחרים שלא שייכים לו. בנוסף, הוא טען שצריכים למות כאלף פלשתינאים באינתיפדה ע"מ שהעולם המוסלמי יראה שהוא לא ויתר על איזורים אלה בקלות יתרה.הוא כנראה חושש לחייו שמא יראו אותו כבוגד. אימת גורלם של סעדאת ורבין, שהצטיירו כבוגדים בעיני דומים לו, מונחת כנראה כחרב על צווארו. ומה אתה חושב שאני נהנה לראות את העוני וההזנחה בקרב תושבי מחנות הפליטים?! אך גם עראפת יודע שאם היה כבר חותם על השלום שהוצע לו וזכה לברכת כל העולם החופשי,תושביו המורעבים והמוזנחים היו הראשונים לצאת מהמצב המביש הזה ולהשתקם. אך הוא מעדיף לסרב ולחמש את עצמו במקום לדאוג להם. כנראה שהוא ממתין שמספר הקרבנות שהוא כבר הקריב ביוזמתו על מזבח מלחמת הקודש המטופשת (שאינה מקדמת אותו כהוא זה),שהוא הכריז עליה יגיע לזה שהוא נקב, ע"מ שיכל לחזור כבר לשולחן המשא ומתן, מפוכח יותר ושלם עם מצפונו. או שאולי אזרחיו המורעבים יקיאו אותו ואת ההנהגה האחראית שלהם, שהביאה עליהם במו ידיהם את המציאות הנוכחית. עכ"פ היה רגע שבירה אצלי וזה התרחש כאשר ברק חזר מארה"ב עם שום הסכם, ותחת זאת עם אינתיפדה מ"קיר לקיר" שגררה גם את ערביי ארץ ישראל. לי נדלקה הנורה האדומה אז ואמרתי לעצמי: "לי זה מספיק" וזו לו היתה החלטה קלה, שכן היא היתה כרוכה במהפך פוליטי אישי ותמיכה במחנה שלא הייתי בוחר בו מתוך בחירה ראשונה, אלא כאמור מתוך תסכול עמוק ובעיקר אבדן טוטלי של אמונתי בעראפת ובסובבים אותו, וחבל, נורא חבל על מודלים של "מזרח תיכון חדש" ושאר הזדמנויות שהוחמצו. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |