בתשובה לערן בילינסקי, 08/05/01 9:55
 |
|
 |
||
|
||||
 |
כל תאונה היא אסון כולל תאונת פליטת כדור, ולכן לא הייתה לי כל בעייה להסכים להורי הרוג פליטת הכדור להשתמש במילה הזאת בכתובת על המצבה, לו באמת הדבר היה חשוב להם. איני רואה את הטעם להתעקש בעניינים כאלה. אם יש משהו ולו קטן שיכול להקל, כל עוד מדובר, כפי שאמרתי, בתוכן נכון, יש ללכת לקראתם. איני מבין כלל את עניין ''הקריטריונים''. בבתי קברות אזרחיים המשפחה כותבת מה שהיא רוצה ושום אסון (או תאונה) לא קרו לנו בגלל זה, עד כה. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
זו בדיוק הנקודה: בבתי הקברות האזרחיים, המשפחה כותבת. בבתי הקברות הצבאיים, המדינה כותבת. למשפחה בחירה *חופשית* בין שתי האפשרויות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למילים יש נטייה לקהות כשמשתמשים בהן יותר מידי. כך, אין עוד ''ניצול'', אלא רק ''ניצול ציני''. אין ''אונס'', אלא רק ''אונס אכזרי'' (כאילו ישנם אנסים טובי לב אי שם, שמבצעים אונס אדיב...). אם נכתוב היום, לפי דרישת הורים ''אסון'' על כל מצבה, לא ירחק היום שהורים לקורבנות חדשים ירצו להדגיש את אסונם האישי, ולכן יבקשו לכתוב ''האסון הנורא'', ולאחר מכן ''האסון האיום'', אחר ''נהרג בשואת פליטת הכדור'', וכן הלאה. אין דרך להלחם במילים, הן ימשיכו לנהוג כמנהגן. הדרך היחידה להמנע מהדרדרות שכזו, היא להחליט על נוסח קבוע. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מדוע לא מתרחשת תגובת שרשרת כזאת בבתי העלמין האזרחיים ? שם הרי מותר לכתוב מה שרוצים. אני, משום מה, לא מצליח להבחין בסכנה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כי נוצר כיתוב מקובל ודי מקובע ששימש באופן אחיד את מרבית האנשים. ואכן, בימינו, כשכל אדם מנסה להתבלט (גם אחרי מותו, כנראה), אתה תמצא יותר ויותר מצבות מוזרות למראה, עם שירים, עם *תמונות של הנפטרים*(!), עם תשפוכות של מילים שלא עושות כבוד לאיש. דעתי האישית (שאף הבעתי אותה לאחרונה בפורום אמנותי בבמה חדשה) היא שאחת הסיבות העיקריות לקימוץ במילים על מצבות היא שמשלמים לפי המילה. אבל לא בדקתי אם זה אכן המצב. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה גם זה, וגם מצבה מנימליסטית כמסורת יהודית. אי שעבוד החיים לטובת המתים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נדמה לי שתמונות הנפטר/ת מקובלת בעדות מסויימות ואינה חלק מהשינוי העובר על החברה הישראלית ביחס למוות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה זו ההתנשאות הזאת על חללים?! "כל אדם מנסה להתבלט גם אחרי מותו"... "תשפוכות של מילים שלא עושות כבוד לאיש"... דובי, נסחפת. באיזו זכות אתה מבקר את כאבן האישי של המשפחות? כנראה שלא התנסית בכאב כזה, ואני מאחל לך כמובן שלא תתנסה, אבל בבואך לבקר משפחות שכולות שאיבדו את היקר להן מכל, כדאי שתשקול את מילותיך. מדובר כאן ברגשות של אנשים, שייתכן שקהה לבך להבין אותם ממגדל השן המלאכותי. הזכרת פעם את עובדת היותך גובניק. קרא היום בידיעות אחרונות את יומנו של חייל צה"ל מתקופת השהייה בלבנון, אולי תבין מה היה שם. אולי תבין ש"תשפוכות של מילים שלא עושות כבוד" זה, בעצם, תיאור מדוייק לדבריך שלך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אמנם טרם איבדתי קרוב משפחה, אך חברים, לצערי, נפטרו כבר בימי. אני מבין את כאב המשפחה, ובכל זאת, כשאני מביט על הכיוון שהערכים השליטים בחברה כיום מובילים אותנו אליו, אני חושש מפני אובדן כל רסן. אני באמת מאמין שהמצבות המודרניות, שעברו "פרסונליזציה", אינן מוסיפות כבוד לאיש, ואף פוגעות בכבוד המת. האם בחור שהקדיש זמן רב מחייו לאתר אינטרנט, ראוי שישימו קפצ'ור של העמוד הראשי על מצבה? ברור שלא - אך נדמה לי כי יתכן ועוד נגיע למצב כזה בעתיד. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דובי, סימפטום לכיוון הכללי של החברה ול"אובדן כל רסן" שלה - ניתן לראות בתשובתך למכתבי הקודם. האם למען מילים יפות וגבוהות, ומשפטים המנוסחים בקפידה אתה מרשה לעצמך לבקר את כאבה האישי של משפחה? מאין לך ש"המצבות המודרניות" פוגעות בכבוד המת? הרי בעיני קרוביו - המצבה היא דבר קדוש המהלל אותו, ומנציח את פועלו. קח לך שעה אחת ביום, עזוב את המחשב ולך להר הרצל. סייר בין הקברים, תראה את הכתובות האישיות שבחרו להוסיף משפחות רבות על קבר יקיריהן ותווכח שאין פה שום "תופעה" או "איבוד רסן". לכל היותר, כאב אישי שאין לו קץ. אתה, שמרשה לעצמך לבקר את הכאב הזה לעולם לא תבין זאת. אז למה, דובי, למה רק כאן? למה רק בבמה הזאת? מדוע לא תלך ביום הזכרון (ובעצם, כמעט בכל יום) להר הרצל ולכל בית קברות אחר, תיגש לאם שכולה, שמלטפת את תמונת בנה החקוקה על אבן, המנשקת את סיכת היחידה הצמודה לקבר לעד, ותגיד לה להפסיק לעשות "פרסונליזציה" לבן שלה? היא בטח תסכים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(לא) פלצן יקר, אין לי מושג מה אתה רוצה ממני. להוסיף משפט קטן לנוסח המקובל, זה... ובכן, מקובל למדי. להפוך את המצבה למוזוליאום לזכרו של אדם, כולל תמונה, שיר פרי עטו ועיצוב פוסט-מודרני - זה נראה לי, אישית, קצת מופרז. אז נכון, אני לא אגש לאם שכולה ואומר לה את דעתי בעניין מעל הקבר, אבל אני כן אפעל מראש, כדי לגרום לאותם אלו שישכלו את יקיריהם בזמן מן הזמנים שלא לחשוב אפילו על הרעיון המגוחך הזה של אובר-פרסונליזציה של קברים. ואגב, קראתי את יומנו של אותו חייל בלבנון, ואין לי מושג למה שלחת אותי אליו. אני צריך לגלות אמפתיה לבחור הזה? אני משתתף בצערו על חבריו של מתו, אבל לא הייתי רוצה לפגוש אותו. אדם שמתאר את עצמו כ"עומד שם כמו ג'ובניק", אדם אכול שנאה כלפי כל מי שהעז שלא לשרת בקו הקדמי ביותר - הוא אדם מיליטריסט ופשיסט. תראה איך הוא מתאר את עצמו: החיים שלו מורכבים מלחימה וזיונים. זה הכל. זה כל מה שיש לו. אפילו אהבה אין לו שם - הכל משיכה מינית. אז שאני אעריך את הכמו-בן-אדם הזה? יש לי חברים טובים ששרתו בלבנון, אחד מהם גם נפצע שם, וגם הם איבדו שם חברים שלהם. האם זה אומר שהם שונאים אותי בגלל שאני הייתי ג'ובניק? ממש לא. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דוהי היקר, ה"לא בן אדם" וה"פשיסט" הזה נלחם בלבנון כדי שאנשים חארות כמוך יוכלו להיות סופרים מתוסכלים ולהיות עאלק "אינטיליגנטים". הכתיבה שלך אולי גבוהה בעיני עצמך אבל נמוכה כתהום. תהום שפעורה בינך לבין האנשים החיים סביבך, בינך לבין העניינים עליהם אתה מתיימר לכתוב. העולם שלו מורכב מלחימה וזיונים רק משום שאי אפשר היה לחבר מחשב בבופור ולכתוב מאמרים "נוקבים" עם מילים יפות (אריג אדום...) רד מזה, דובי. רד ממגדל השן שלך, בו אתה חושב שתוכל לבקר את החברה. אתה לא מאיר שלו או ב. מיכאל. (למרות הנסיון להיות כותב מאמרים נוקב). אין לך את הרגישות, את הבנת החברה הישראלית, את הכשרון לנתח ולנסח. אולי לכתוב רומנים מטופשים, אבל מאמרים?! תפתח את העיניים, לא הכל זה מחשבים ואינטרנט. יש עוד כמה דברים בעולם, ולא בכולם אתה מבין. אני גאה מאוד שבחברה שלנו הגיבורים האמיתיים הם החיילים כמו אלו שתוארו בכתבה ב"ידיעות" ולא אנשים קטנים ואפסים כמוך. אנשים שחושבים. את עצמם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הלוחם האמיץ הזה לא לחם כדי להגן עלי. הוא לחם שם כי רצף של ממשלות איוולת שלחו אותו לשם בלי שום מטרה ברורה, ו(אני מקווה)הפכו אותו למה שמתואר ביומנים הללו (ולא שהוא היה כך במקור). כפי שכבר ציינתי, יש לי חברים שלחמו בלבנון. הם לא כמוהו. הם לא פאשיסטים, הם לא לא-בני-אדם. הם חושבים על דברים קצת יותר מורכבים מלחימה וזיונים. גם בזמן ששרתו שם - הם חשבו על דברים קצת יותר מורכבים. אחד מהם אפילו העביר חלק מזמנו בנסיונות לכתוב מאמר לאייל (נסיונות שאמנם נזנחו בסופו של דבר, מסיבות שאינן רלוונטיות כרגע). לעזאזל - הבן-אדם מנהל יומן, היית מצפה שיוכל לכתוב על דברים קצת יותר ברומו של עולם לעיתים. אבל לא, לצד השכול והאבל, הוא מתאר רק שני דברים - איזה כיף זה להלחם שם (לעומת הג'ובניקים הזונות שמעיזים לשתות לימונדה(!) בזמן שהוא לוחם שם, ונהנה מזה), וזיונים. יש לו קשר מעוות עם החברה שלו (הוא יודע שהיא תזרוק אותו אם הוא יפצע. זה אהבה זה? זה חרטא. זה יזיזות), ויש לו יחס איום לעולם, והוא מוציא את זה על אנשי חיזבאללה. (פה הייתה פיסקה שהתייחסה להתייחסות שלך אלי, אבל החלטתי לוותר עליה. יום טוב.) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דובי אולי העיתון בחר לפרסם את מה שנוח לו? תחשוב על זה. ובקשר ליחס האיום לעולם, אותו החייל מוציא על אנשי החיזבאללה. באמת מסכנים. הם רק יצאו לקטוף רקפות, ופתאום נתקלו במשוגע פאשיסט שיורה עליהם. שיתבייש לו. אין לי עוד כוח להתכתב איתך. לא היית שם ולעולם לא תבין מה זה לחיות יותר מחודש במוצב שמופגז דרך קבע. אתה חושב שאתה יודע לכתוב. אולי. אבל אתה לא יודע הרבה על החיים סביבך, על החברה הישראלית, על האנשים שאתה כותב עליהם. צא ולמד, קח עט ופנקס, לא מחשב. פקח את העיניים, תהיה סקרן, זה לא מזיק. עיתונאים טובים ומנוסים ממך עושים זאת. שיהיה לך שבוע טוב. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |